וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח

מה הופך את סיפור יציאת מצרים למשמעותי עד כדי כך ש "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"? מדוע "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה פסחים, י, ה)?

מאחורי הקלעים של הגדת הפסח מצויה מחלוקת בין נשיא הסנהדרין דאז, רבן גמליאל, לכמה מהחכמים המובילים את הדור, דוגמת רבי אליעזר ורבי יהושע. רבן גמליאל סבר שעיקרו של ליל הסדר צריך להיות עיסוק בהלכות הפסח, ואכן מסופר בתוספתא שהוא וזקנים אחרים "היו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר" (תוספתא פסחים, י, יב). רבי אליעזר, רבי יהושע וחבריהם סברו לעומתו, שעיקר ליל הסדר הוא העיסוק בסיפור יציאת מצרים ואכן אנו קוראים בהגדה שהם היו "מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה". בסופו של דבר, העיסוק בסיפור ניצח את העיסוק בהלכה ובחוק.

חוק יבש לא בונה תרבות רבת שנים כמו סיפור עם לחלוחית. יחד עם זאת, ניצחונם של חכמי הסיפור על זקני ההלכה לא נבע מכך שהתרבות היהודית מעדיפה סיפורים על עשייה, אלא נעוצה בכך שסיפור טוב מוליד גם עשייה רחבה ומשמעותית. "גדולה אגדה – שמביאה לידי הלכה. וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹננית היא, וסופה היא עצמה בטלה, וגם מבטלת כח המעשה של בעליה", כתב ביאליק. איזו עשייה אמורה לנבוע מתוך הפנמת סיפור יציאת מצרים? התורה עצמה נותנת לנו את התשובה בשורה של ציוויים מרגשים הדורשים מאתנו לחמול על החלשים.

"כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"...(דברים י, יט). / "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג, ט). / "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אלוהיכֶם" (ויקרא יט, לד). 

בניו של יעקב ירדו למצרים מתוך מצוקת רעב קשה. הם חיפשו מקום שבו יש עבודה ואוכל ויעקב אמר להם "הִנֵּה שָׁמַעְתִּי, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת" (בראשית מב, ב). כמהגרי עבודה במצרים הם "פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם" (שמות א, ז), והפכו לבעיה דמוגרפית וכלכלית. הפתרון המצרי היה כידוע לסגור אותם בארץ גושן, להעבידם בפרך ולרצוח את ילדיהם. התורה דורשת מאתנו לזכור היטב את הסיפור הזה וברגע שהיוצרות יתהפכו לנהוג אחרת - לאהוב את הגר, לא ללחוץ אותו, לנהוג בו כאזרח ולתת לו לחם ושמלה.

ככל שנדמיין יותר את המצב הקשה של עבדות וגרות וככל שנצליח להרגיש יותר את חרדת החיים של מוחלשי החברה, כך יש סיכוי טוב יותר שנדע לדאוג להם ולנהוג כלפיהם באהבה. במאמרו על החמלה מסביר אבי שגיא (בשמו של פיפר) שחמלה כוללת שלושה שלבים – קוגנטיבי, רגשי וקונטיבי (עולם הרצייה והמעשה). בשלב הקוגנטיבי אנו מבינים את מצבו של האחר, בשלב הרגשי אנו חשים משהו מהסבל והקושי שהוא חש ואז בשלב הקונטיבי אנו משנים את עמדתנו מפגיעה בו או אדישות כלפיו לעשייה למענו ולהקלה על סבלו. 

אבל כיצד נצליח להגיע לרמה רגשית של הזדהות עם האחר וסבלו? "הזדהות זאת מתאפשרת על ידי הדמיון", מסביר שגיא. התרבות העברית דורשת מאתנו לדמיין את עצמנו כעבדים במצרים ולספר שוב ושוב את הסיפור על מנת שנוכל לחמול ולדאוג לגר, ליתום, לאלמנה ולכל מי שזקוק לסיוע. ואכן, הציוויים הנובעים מזיכרון העבדות לא עוצרים בגר אלא נוגעים בכל מוחלשי החברה ואלה שלא שפר עליהם גורלם. הציוויים לדאוג ליתום ולאלמנה (דברים כד, כ-כב) ולא להטות את משפטם (דברים כד, יז-יח), הציווי שמחייב את האדון לתת לעבד שמשתחרר בשנה השביעית "מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים טו, יב-טו), ואפילו הציווי לשבות ממלאכה בשבת "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ" (דברים ה, יג), מנומקים ב "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אלהיך עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם".

עבורי ההבנה שזו אחת ממשמעויות העומק של חג הפסח הופכת אותו למשמעותי ומרגש הרבה יותר. אני תקווה שאולי זה יוכל לדבר גם אליכם ושנדע לא רק לחגוג את פסח אלא גם ליישם אותו בחיינו ובחברה שלנו.
חג חירות שמח.

[להרחבה בנושאי מהגרי עבודה ופליטים הקליקו כאן, למאמר נוסף הקשור בפסח הקליקו כאן]