פרשת שלח: מה בין המרגלים ללוחמי השייטת?

בפרשת שלח מצווה אלוהים את משה לשלוח נציגים מכובדים מכל שבט לתור את הארץ. זוהי פרשת המרגלים המפורסמת. התדרוך הניתן להם: "עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן. וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים".

האם זוהי הדרך לשלוח מרגלים לאחת המשימות החשובות בתולדות העם הזה? דומני שלמשימה מעין זו יש לעשות תהליכי הכנה רציניים יותר מאלה המתוארים כאן. תארו לכם שמשה היה בוחר בעצמו את האנשים המתאימים למשימה, מתדרך אותם בצורה מדוקדקת, מסביר להם שהם ייתקלו בארץ בנפילים ועמים חזקים אך מכין אותם לזה ומתאר להם כיצד יושיע אלוהים את העם מידי הנפילים האלה. במקום כל אלה משה רק אומר בסוף דבריו שעליהם להתחזק מפרי הארץ ולקחת ממנו. נדמה שהכנה אחרת של המרגלים יכולה הייתה להשפיע מאוד על תוצאות המשימה, שכזכור היו הרות אסון.

המרגלים חוזרים ממשימתם מפוחדים. הם אומנם מעידים כי הארץ "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ", אבל הם מפחדים מהעמים היושבים בה ואומרים לכולם: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

בעקבות דברים אלה פורץ העם בבכי ורוצה לחזור מצרימה. האמון באלוהים ובהנהגה קורס. "לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ, וְלָמָה יְקֹוָק מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. ַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה". הקורא המודרני עלול להשוות את המצב לימינו ולהזדהות עם המרגלים, אך יש לקרוא את הסיפור בתוך הקונטקסט שלו – מי שמורה על הכניסה לארץ הוא אֵל כל יכול אשר הטיל מכות על מצרים הגדולה, נתן תורה באותות ובמופתים ושמר על העם בעזרת ניסים רבים. המרד הבכייני של העם הופך בנסיבות אלו למעשה פחדני ונטול אמון המחזיר רעה תחת טובה. העונש על כך ממהר להגיע – על כל יום שבו תרו המרגלים את הארץ ילך העם שנה במדבר, וכך אחרי 40 שנה ימותו למעשה כל הדור של בני העשרים ומעלה שסירבו להיכנס לארץ ורק בניהם יזכו להגיע למנוחה ולנחלה. כל סיפור הנדידה במדבר הוא עונש על חטא זה.

כאשר שולחים אנשים למשימה יש לוודא שהם עוברים תהליכי הכנה מדוקדקים וראויים. סביר שההיסטוריה היהודית הייתה נראית אחרת לו היו נבחרים למשימה האנשים המתאימים ועוברים הכנה משמעותית לקראתה.  הרהור זה עלה בי בעת קריאת הכתבות והמאמרים הרבים בנוגע לפעולת השייטת השבוע. אם כבר הוחלט שהדרך הנכונה לעצור משט מעין זה הוא בהשתלטות פיסית על הספינות, וניתן לערער על עצם החלטה זו, הרי שניתן היה לעשות זאת אחרת. הדרג הבכיר פישל. הכנה נכונה של הלוחמים, הבנה טובה יותר של האיום והסכנה, ציוד הלוחמים באמצעי לחימה מתאימים, כניסה לספינה שלא דרך גלישת יחידים אליה ממסוק, כל אלו יכלו לשנות את כותרות השבוע.

במשימה בעלת רגישות כה גבוהה זוהי אחריותם הישירה של שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקד חיל הים לערוך את אותם תהליכי הכנה מדוקדקים ולוודא שהלוחמים יקבלו כלים לעמוד במלוא משימתם שהיא – השתלטות על הספינה ללא נפגעים בנפש. לצה"ל יש כלים להשתלט על בריונות ותקיפה בנשק קר גם בלי להפעיל אש חיה ולהרוג אזרחים זרים. אבל צריך להתכונן כראוי. הלב יוצא ללוחמים הצעירים, אך יש להגיד ביושרה - התוצאות הטרגיות והמביכות של המשט השבוע, תוצאות שאין לדעת עדיין את גודל המחיר שנשלם עליהם, יכולות היו להימנע.

הערת סיום לזכרו של לובה אליאב

למרות כל האמור לעיל היו שני אנשים אמיצים, שני מנהיגי אמת, שעמדו מול המרגלים האחרים, עמדו מול העם הזועם, והעזו להגיד מילים אמיצות: " וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם". תגובתו המטופשת והפחדנית של העם הייתה "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים".

בשבוע שעבר דיברנו כאן על נביאים וכוהנים. יהושע בן נון וכלב בן יפונה הם שילוב נדיר בין זה לזה. הם גם מנהיגי שטח הלוקחים על עצמם משימות קשות כמו זו של המרגלים, והם גם אנשי רוח אמיצים הזועקים מול העם ושאר ההנהגה את האמת שלהם. כזה היה אריה לובה אליאב שהלך בעת כתיבת דברים אלו לעולמו. אדם שהוביל שורה של משימות ציוניות מהעפלה, שירות כקצין בחיל הים, הקמת חבל לכיש, הקמת ניצנה, ועד לעשייה פוליטית ענפה ועוד כהנה וכהנה תפקידי הובלה חשובים. אדם שהעז לצאת נגד גולדה וההנהגה בשנות ה 70 אשר סירבו להכיר בקיומו של עם פלשתינאי בעל זכויות ושילם על כך מחירים כבדים אך התמיד ועמד על האמת שלו. ויותר מכל אלו – איש של יושרה ופשטות, איש של אהבת אדם. בדור שמלא מנהיגים בסגנון של עשרת המרגלים מוציאי דיבת הארץ כל כך חסרים לנו אנשים כלובה. אני תקווה שזכרו יהיה איתנו תמיד כעמוד אש לפני המחנה.