פרשת ראה: די מחסורו אשר יחסר לו

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים ט"ו, פס' ז-ח).

רעות נולדה למשפחה מבוססת השייכת לעשירון העליון בישראל. היא גדלה בבית גדול עם חצר, לבשה את מיטב המותגים, מגיל שמונה טיילה בחו"ל לפחות אחת לשנה, סעדה במשך השבוע בבתי קפה ובסופי שבוע הייתה מקבלת את השבת במסעדת יוקרה. מעולם לא חשה שחסר לה דבר. בגיל 25, לאחר קבלת תואר מהנדסת, עברה לגור בדירה יקרה במרכז תל אביב והחליטה לראשונה בחייה לעבוד. היא השתלבה בחברת סטארט אפ והרוויחה 18,000 שח כמשכורת התחלתית. בכל חודש הוציאה לפחות את הסכום שהרוויחה. באותה שנה הסתבך אביה בעסקיו ובשל הימור לא נכון בשוק ההון איבד את כל הונו. המשפחה חוותה משבר קשה, נכנסה לחובות ונאלצה למכור את הבית הגדול. בתום אותה שנה נסגרה חברת הסטארט אפ של רעות ובשל המשבר הגדול בשוק ההיי טק היא לא הצליחה למצוא עבודה אחרת. רעות מצאה עצמה, לראשונה בחייה, מתמודדת עם מחסור אמיתי. אין סיוע, אין חסכונות, אין כסף.

מוטי, בן גילה של רעות, גדל בדירת שני חדרים עם אימו וארבעת אחיו, אביו ישב בכלא באשמת סחר בסמים, הוא חי בתודעת מחסור כל חייו, מעולם לא נסע לחו"ל ופעמיים בחייו ישב במסעדה. מוטי עזב את הלימודים בכיתה ט' על מנת להרוויח כסף ולסייע בבית ואחרי הצבא החל לעבוד כמוכר ברשת גדולה והרוויח שכר מינימום. בגיל 24 שכר דירת חדר בלוד וחי בה בצמצום רב. בגיל 25 הוא פוטר מעבודתו, לאחר שאיחר בשעה למשמרת בגלל תקר בגלגל האוטובוס, ועתה הוא יושב בביתו ללא סיוע, ללא חסכונות, ללא כסף.

על פי מדידות אובייקטיביות של עוני מצבם של רעות וחיים הוא פחות או יותר זהה, אך עוני הוא דבר יחסי הקשור גם בפסיכולוגיה של האדם ולא רק בשאלה האם יש לו ולילדיו לחם לאכול ובגד ללבוש. במדינת ישראל נמדד קו העוני באופן יחסי לכלל האוכלוסייה. הבסיס לשיטת המדידה הוא כזה - מודדים את הכנסותיהם של כל המועסקים במשק, בודקים מהו השכר החציוני, אותו שכבר שמחצית השכירים במשק מרוויחים יותר ממנו ומחצית פחות ממנו, ומי שמרוויח פחות מחצי מהחציון נחשב עני. כמובן שהדבר תלוי גם בכמה ילדים יש באותה משפחה ובעוד כמה גורמים.

בפרשנותם לפסוק שציטטנו מפרשת השבוע: "הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" מסבירים חז"ל שהיחסיות של העוני היא גם אל מול ההיסטוריה הביוגרפית של העני. - 

"תנו רבנן: די מחסורו - אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו; אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין" (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף סז עמ' ב).

תחושת העוני של רעות אינה זהה לזו של מוטי. רעות היא "בת טובים" בשפת הלל. היא חשה צורך בסוס ועבד. באופן יחסי לחיים בהם רעות הייתה מורגלת היא חווה עכשיו משבר עצום. למרות שהיא ומוטי גדלו וחיו שניהם בישראל הרי ברור שברוב תחומי חייהם הם לא חשו חלק מאותה חברה. רעות גדלה בין אנשים אמידים ועשירים ששפתם, מנהגיהם, אורחות חייהם ורווחתם הכלכלית שונים מאוד מזו שבסביבתו של חיים. בעוד שתחושת העוני של מוטי צצה כאשר אין לו לחם לאכול או בגד ללבוש, הרי שתחושת העוני של רעות צצה כבר כשאין לה כסף לנסיעה לחו"ל, לאחזקת דירת יוקרה ולאכילה במסעדות מדי יום.

היכולת של אדם היורד מנכסיו להתמודד עם המחסור היא נמוכה יותר. בל נסתכל בציניות בקושי של איש אמיד שהפך עני בעת שהוא לא יכול לרכוש חפצים יקרים, לשבת בבתי קפה ולנהוג ברכב יוקרתי. זהו קושי אותנטי והוא לעיתים חמור בהרבה מהקושי של אדם שגדל בחברה ענייה להתמודד עם מחסור בביגוד ואוכל.  התלמוד מספר על אדם שרגיל היה לאכול בשר שמן ויין ישן ורבי נחמיה הציע לו כצדקה לגלגל עימו בעדשים. באוכלו מן העדשים נפטר העני. אנו מכירים סיפורים דומים שהתרחשו בישראל כאשר אנשי היי טק שירדו מנכסיהם אך עדיין היה להם אוכל ובגדים התאבדו מחוסר יכולת להתמודד עם המצב החדש. 

כמובן שסוגיה זו סבוכה ביותר. האם עלינו לסייע לאדם שחש משבר גדול כי אין לו כסף לטוס לטיול בשעה שחיים בינינו אנשים המחטטים בפחי זבל למציאת מזון ולובשים בגדים בלויים? גם הגמרא מבקרת את אורחות החיים של העשירים הנהנתנים ויש שטוענים שהעני שאכל עדשים ומת אחראי על מצבו מאחר והוא פינק את עצמו כל כך כל חייו. יחד עם זאת, דומה שמציאות העוני היא מורכבת מאוד ואל לנו לזלזל ביחסיות ובפסיכולוגיה של העוני.

דומני שבחברה מתוקנת, כמו זו שניסו חז"ל ליצור, דואגת המדינה בצורה ממוסדת לכך שכל אזרחיה יחיו בכבוד ושאיש לא יאלץ לחפש מזון בפחים וללכת עם בגדים בלויים. באותה חברה מתוקנת יש לאזרחים תודעת סולידריות גבוהה וכאשר הם מכירים אדם שיורד מנכסיו הרי שמיד סביבתו דואגת לרכך מאוד את המכה, ואם לא ניתן לשקם את מצבו ולמצוא לו עבודה מכניסה במהרה, אז לסייע לו לעבור בהדרגה ממצב של שפע למצב של מחסור. לא אחדש דבר כשאצביע על כך שמצבה של ישראל רחוק מכך. מדיניות הרווחה הדואגת לצרכים הבסיסיים של כל אדם נשחקת מאוד ותודעת הסולידריות והצדקה מתמעטת אף היא, למעט בשורת ארגוני מגזר שלישי המלאים פעילים חברתיים נמרצים. אולי הכנסת חומרי לימוד העוסקים ביחס לעני במקורות ישראל, לתוכנית הלימודים מהיסודי ועד התיכון תוכל להתחיל ולהניע את השינוי המתבקש.

[למאמר נוסף על פרשת ראה העוסק ביהדות ריבונית מול רבנית הקליקו גאן]