פרשת וישב: גדולתה של תמר

בפרשת השבוע, בין השלכת יוסף לבור להגעתו למצרים, מופיע סיפורם המטלטל של יהודה ותמר. אשתו הכנענית של יהודה יולדת להם שלושה בנים – ער, אונן ושלה. "וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר" (בראשית לח, ו). ככה זה היה בימים ההם - האבא "לוקח" אשה לבנו. עם תחילת הנישואין מתרחשת טרגדיה -  "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה'" (שם, ז). על פי ההלכה, כאשר מת אדם ללא ילדים, מצווה על אחי המת לייבם את האלמנה, כלומר לשאת אותה לאישה, להוליד עימה ילדים ו"לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם" (דברים כה, ז). "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ" (בראשית לח, ח-יא).

יהודה חרד מפני מות בנו השלישי. מה יש לתמר הזו שכל מי שנישא לה מת בסוף? הוא שולח את תמר לשבת בבית אביה ומבטיח שיקרא לה כשבנו השלישי יגדל. הקורא הנבון מבין שהוא לעולם לא יקרא לה ושעל תמר נגזרים כאן למעשה חיים שלמים של בדידות. לא די בזאת שהיא חוותה את מות שני בעליה ומניעת פרי בטן ע"י אונן, הרי שכעת היא לא יכולה להתחתן עם מישהו אחר. כאשר עוברים הימים ואין סימן מבית יהודה, תמר מחליטה לא להיכנע. היא אורבת ליהודה בצד הדרך, מכוסת פנים, מחופשת לזונה. כשיהודה מתפתה לשכב עימה היא לוקחת לו את 'תעודת הזהות' שלו - חותמו, פתילו ומטהו כערבון לתשלום. כאשר הוא שולח מישהו לשלם לה ולקחת את הערבון, היא נעלמת. תמר נכנסת להריון ואחרי שלושה חודשים מלשינים ליהודה שתמר כלתו זנתה והרתה. "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (שם, כד). תמר נמצאת בבעלותו כראש המשפחה והוא קובע את דינה. בשעה שלוקחים את תמר למותה היא שולפת את החותם, המטה והפתיל של יהודה ובכך מגלה את הסוד – יהודה עצמו הוא זה שהכניס אותה להריון. נבוך ומבויש מודה יהודה בטעותו – "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי, וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ" (שם, כו). 

תמר היא לדעתי הגיבורה הנשית הגדולה של ספר בראשית. היא לא נכנעת לגזרות החברתיות ומוצאת את הדרך למרוד בהן ולצאת מעסק הביש בו היא נמצאת. בלית ברירה היא משתמשת בכלים מניפולטיביים ובמיניות שלה, אך זה לא מפחית מגבורתה. גם התורה הכירה בזה – מהתאומים שנולדו לתמר ויהודה יצא על פי המסורת דוד המלך. הבעיה היא שהמציאות הפרימיטיבית והפסולה בה יש לגבר בעלות על האישה, ובמותו ללא ילדים מתקיימת מצוות ייבום - תקפה גם כיום. הרבנות הראשית אסרה אומנם על קיום ייבום בארץ מאחר ו"בזמננו ברור הדבר שרוב יבמים אינם מכוונים לשם מצווה", אך כדי לא לייבם מחייבת ההלכה לבצע חליצה. בטקס החליצה, המתקיים בפני שלושה דיינים, חולצת האלמנה את סנדלו של האח, יורקת וממלמלת כמה פסוקים שמכתיבים לה הדיינים. נסו לדמיין את האח השכול, ניצב שם עם אלמנת אחיו. במצב משפחתי כה רגיש הם נדרשים לבצע טקס חסר כל התאמה לרגשותיהם, רצונם ואמונותיהם.

במקור מצווה זו נועדה לקיים את זכר המת ולהגן על האישה כדי שלא תישאר אלמנה ללא ילדים כל חייה, אך במאה ה-21 מצווה זו פשוט מבזה  אותנו כבני אנוש. למעלה מזאת, אם האח החולץ קטין, על האישה לחכות עד שהוא יגדל ובינתיים אסור לה להינשא; אם האח מסרב לבצע חליצה היא לא תוכל להינשא לעולם; אם הוא דורש כסף תמורת החליצה היא תאלץ לשלם או לסבול.

המצב החמור שתיארתי זה עתה אינו נחלתן של נשים דתיות בלבד. החוק בישראל מעניק סמכות בלעדית לבתי הדין הרבניים בענייני גירושין של כל אזרחי ישראל היהודים, חילונים כדתיים. קשה לקלוט זאת, אך בימים אלו נאלצים אנשים על פי חוק מדינה לבצע חליצה, וישנן אלמנות שלא יכולות להינשא מחדש בגלל דרישה זו. זה מתרחש כאן במאה ה-21, מול עינינו האדישות. החרפה הזו היא אשמת כל חבר וחברת כנסת שמעזים לא להרים את ידם לשינוי החוק הנואל הזה. אך מה לנו כי נתמה על כך בשעה יעקב נאמן כשר המשפטים מביע משאלה: "שמשפט התורה יהיה המשפט המחייב במדינת ישראל" (NRG מעריב, 8.12).

השינוי החשוב ביותר שאירע בעולם במאתיים השנים האחרונות הוא המהפכה הפמיניסטית. המאפיין המרכזי והבולט של כל חברה שמרנית הפוגעת בזכויות אדם הוא שהמהפכה הפמיניסטית לא צלחה בה. כך בחברה האסלאמית המסורתית בישראל, וכך בחברה היהודית-דתית (אם כי בחלקים ליברלים יותר שלה, ניתן לחוש בתחילתו של שינוי). גרוע מכך, הדת מאפשרת ליצור אצל נשים תודעה כוזבת המצדיקה את מצבן הנחות. בהרצאות שלי בנושא זה, אני נתקל רבות בסטודנטיות דתיות המסבירות לי בלהט כמה זה צודק ויפה שהן לא יכולות להיות פוסקות הלכה, דיינות בבית דין, רבניות, שליחות ציבור, להשלים מניין, לקדש ולא רק להתקדש, להיות עדות בחופה ועוד. בניסוחו של שפינוזה  - הן נלחמות על עבדותן כאילו הייתה תשועתן.

ראוי ונכון שהתורה ועולם היצירה היהודית, ובתוכם המשפט העברי, יהיו מקורות לדיאלוג עומק ואף להשראה עבור כולנו. ראוי שנוכל ללמוד מצורות מחשבה שהתפתחו עם השנים ולהעמיק בנושאים ערכיים ואחרים באמצעות שפה יהודית משותפת. ראוי גם שנדע לחלוק עליהם בתוקף ולהשאיר מאחור את החוקים השוביניסטים שבהם. הפיכת חוקי ההלכה לבעלי תוקף מחייב היא מרשם לקיפוח ועוול נוראי אשר בראש ובראשונה מנציח את אפליית הנשים. כך מתרחש כיום בענייני נישואין וגירושים בישראל ואינני רוצה לתאר את גודל הזוועה של מה שיתרחש אם חזון המשפט העברי של נאמן יתגשם.