פרשת לֶךְ לְךָ: אברם כעובד זר

אחרי שאברם נודד עם אביו תרח מאור כשדים לחרן, תרח הולך לעולמו ואלוהים מצווה על אברם להמשיך במסע לארץ לא נודעת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). אברם הוא מהגר אידיאולוגי. הוא מתחיל במסע ההגירה שלו כציות לצו אלוהי. יחד עם זאת, לא רבים זוכרים שעשרה פסוקים מאוחר יותר הוא הופך שוב למהגר והפעם מדובר בהגירה מסוג שונה לגמרי – "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ" (שם, י).

הכרעה זו של אברם נראית לכאורה תמוהה. הרי רק הרגע הוא הגיע לארץ תחת ציווי אלוהי, האם זה הזמן לנטוש את הציווי ולנדוד למצרים? אידיאולוגיה בלי אוכל לא יכולה לשרוד. כשאדם מגיע למצב קיצוני של עוני על סף רעב, כשהוא חי במציאות שבה יש חשש שהוא לא יוכל להאכיל את ילדיו, הוא יעשה כמעט כל מעשה וינדוד בכל העולם על מנת להשיג מזון ורווחה מינימלית. אברם הופך ממהגר ציוני בישראל למהגר עבודה במצרים.

ההכרעה להגר למטרות פרנסה היא קשה. אתה עוזב תרבות ושפה המוכרות לך והולך אל תרבות זרה. אינך יודע אילו סכנות יארבו לך בדרכך ובארץ שאליה אתה מגיע. אתה שומע שמועות, אך חסר מידע מבוסס. מהגר העבודה הוא אדם פגיע ומפוחד. בלשון עממית – אין לו גב, אין מי שיגן עליו. בסיטואציה הזו הכל יכול לקרות והוא צריך למזער את הסיכונים גם במחירים שנראים לנו, האנשים השבעים, מוגזמים ולא ראויים. כך בדיוק נוהג אברם -

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ, וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד. וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים. וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא? לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה? וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ. (שם, יא-יט).

אברם חושש שהמצרים יחשקו באשתו היפה ויהרגו אותו ולכן הוא מבקש ממנה לשקר ולהגיד שהיא אחותו (זה חצי שקר, כפי שאברם מעיד במקום אחר שרי אכן הייתה אחותו למחצה). המשמעויות של הסתרה זו ושקר זה הן מרחיקות לכת. אומנם חיי שניהם ניצלים, ואברם אף זוכה לקבל רכוש רב בעבורה, אך היא נלקחת לבית המלך לשמש כפילגש. התורה לא טורחת לספר לנו על הרגשות של שרי ועל מה שעבר עליה בבית המלך אך אנו יכולים לדמיין את הקושי, הכאב וההשפלה. לאחר שפרעה מבין ששרי היא אשת אברם הוא מגרש אותם מארצו ומאפשר להם לקחת איתם את כל הרכוש שצברו שלא כדין. זו הכרעה עדינה ואצילית. הציפייה הטבעית היא שכשהמלך מגלה שעובד זר שיקר לו וגרם לו צרות הוא יערוף את ראשו, ואם הוא יסתפק בגירוש הוא ודאי לא יאפשר לו לקחת את הרכוש הרב שצבר ברמייה. פרעה מחליט אחרת. אולי הוא עושה זאת מיראת האל, אולי מתוך אצילותו של החזק. כך או כך, שרי ואברם ניצלים גם מזעמו של פרעה וגם מן הרעב וחוזרים ארצה עם רכוש המקנה להם בטחון כלכלי.

ניתן וראוי לבקר את אברם על דבר השקר ויותר מזה על הפקרת אשתו. אלו דברי ביקורת חשובים, אבל אני מבקש להסתכל הפעם על הדברים מזווית שונה. אברם רעב ללחם. שרי ענייה מרודה. שניהם מהגרים לארץ זרה על מנת לשבור את הרעב. הם לא יודעים מה צפוי והם רועדים מפחד. כל מערכת השיקולים משתנה במצב כזה. האם אני באמת יודע להגיד כיצד הייתי נוהג בשעה שאין לי לחם להניח על השולחן?

אברם מלמד אותי על התחושות הבסיסיות של מהגר העבודה המכונה בישראל "עובד זר". האנשים האלו שמטפלים בזקנינו ובונים את בתינו ושותלים בשדותינו הגיעו לכאן כי כבד הרעב בארצם. הם נאלצו לעזוב את מולדתם ופעמים רבות את משפחתם כדי לשרוד, כדי לאפשר קיום ורווחה בסיסית להם וליקיריהם. מהגרים אלו מגיעים לכאן מפוחדים, ללא גב, ללא הגנה, נתונים לחסדי המעביד הישראלי ולרצונות הממשל הישראלי. כאברם במצרים. הם מגיעים לכאן על פי רוב בצורה חוקית, אך אשרות העבודה הקצרות שלהן מסתיימות מהר והם נשארים כאן פעמים רבות בניגוד לחוק, בורחים מחרפת הרעב המחכה להם בארצם. חלקם ילדו כאן את ילדיהם ואלו גדלו כדוברי עברית, בבתי ספר ישראלים, ללא היכרות כלל עם ארץ המוצא הרעבה. המציאות הקשה הזו דורשת מאתנו התמודדות עדינה ואצילית.

מדיניות הדלת המסתובבת, הבאת המהגרים בלי לקחת עליהם אחריות, ניצולם לשעות עבודה רבות בשכר נמוך מאוד, ובראש כל אלו כוונת הממשלה לגרש בכוח 1200 ילדים לארצות שהם לא מכירים אינם מלמדים על עדינות, וודאי שלא על אצילותו של החזק. זוהי מדיניות אטומה. הציבור שמוחה כנגד מדיניות זו אינו מנותק ממורשתו היהודית ומהחלום הציוני, אלא זהו ציבור המזדהה עם אברם, המצליח להבין את מצוקתו גם אם יש לו ביקורת על הדרך בה בחר, ומבקש להביא את קולו וכאבו של אבי האומה למרכז הבמה.