פרשת כי תבוא: האחריות שבריבונות יהודית

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ". פרשת השבוע עוסקת במה שיקרה כשסופסוף נגיע לארץ המובטחת. ההתמקמות בארץ מייצרת מצב חדש לחלוטין, בו בפעם הראשונה בהיסטוריה עם ישראל שולט בעצמו. החשש המקראי הוא כמובן מכך שהחירות והיציבות המדינית והכלכלית יחלישו משמעותית את התלות באלוהים, ומכאן קצרה הדרך למרידה בו ולעבודה זרה. לאור זאת, כמעט כל הפרשה עוסקת ב'מקל וגזר' - בקללות נוראות בהן ילקה העם אם ימרדו בה' ובברכות נפלאות בהן הוא יתברך אם ישמור על נאמנותו.

הסיטואציה של כניסה לארץ וישיבת קבע בה מתוך ריבונות עצמאית מזמנת שורה של הכרעות כבדות משקל.  בראש ובראשונה העם הנכנס לארצו צריך להכריע מהו התוכן הלאומי שלו, מהי התרבות המאפיינת אותו. במילים אחרות, העם היהודי צריך לעצב את יהדותו בתקופה של ישיבה משותפת, ריבונית, באותה ארץ. זו הכרעה קשה ביותר. מה שמתאים לעבדות ולנדודי מדבר לא מתאים לקיום ריבוני בארץ, מה שמתאים לגלות ולקהילות סגורות בריבונות זרה, לא מתאים למדינה יהודית.

לראשונה מזה כאלפיים שנה הקמנו כאן ריבונות יהודית. רוב מקימי המדינה ורוב השוכנים בה מאז לא רואים בעבודת ה' את התוכן הלאומי המשותף הרלבנטי בימינו. הקללות והברכות של אלוהים בפרשה לא עושות רושם על רובנו. עובדה זו הופכת את ההכרעה לגבי התוכן הלאומי של המדינה למסעירה הרבה יותר. כיצד מייצרים תוכן לריבונות יהודית לא דתית?

משימה היסטורית זו לא זכתה עד כה ליחס הראוי לה. עיסוק רב התקיים בשאלה כיצד נוכחותה של דת ישראל במדינה לא תפגע בזכויות פרט של אלו שאינם רוצים לקיימה ובאיזונים מתאימים בקשר בין הדת למדינה. דיונים אלו מניחים מצב בו הדתיים אחראים על היהדות במדינה והחילוניים על הליברליזם וזכויות הפרט. על פי הגישה הרווחת -  מהי יהדות? דת. מהי דמוקרטיה? שלטון הרוב וזכויות הפרט. הבה נמצא שילוב ראוי ביניהם.

זו טעות חמורה. המהפכה הגדולה של החילון והציונות צריכה להתבטא בכך שעל היהדות להפסיק מלהיות רק דת. היהדות היא תרבותו הלאומית של עם ישראל. מוטלת עלינו המשימה להכריע כיצד תראה תרבות זו, מה יהיו תכניה, אילו מהם יאפיינו את המדינה באמצעות חקיקה וסמלים רשמיים ואילו יהיו נתונים לבחירת החברה האזרחית ללא התערבות שלטונית.

כל ראשי המדינה עד כה פשוט חמקו מלהתמודד עם סוגיה מרכזית זו. מערכת החינוך הממלכתית מלמדת יהדות כמעין העשרה, היכרות עם הדת היהודית, ומסרבת לבצע רפורמה מקיפה של לימודי יהדות כתרבות כנדרש מדוחות קרמניצר שנער. נכון להיום, צעירים חילונים כמעט ולא יכולים לקחת חלק בדיון על מהות היהדות מאחר ומישהו דאג שמערכת החינוך תגדל אותם כבורים בכל הקשור לתרבותם שלהם. חוק נישואין וגירושין השערורייתי מפקיר את כל ההחלטות בנוגע לכינון משפחה בישראל בידי בית הדין הרבני המייצג את הגישה ההפוכה לתקומה הציונית. תקציבים רבים נשפכים על לימודי יהדות כדת וקיומן של ישיבות דתיות, ותקציבים מעטים מאוד מושקעים בלימודי יהדות כתרבות וקיומן של ישיבות חילוניות. מוקדים תרבותיים-היסטוריים כמו הכותל נשלטים כמעט לחלוטין בידי גורמים דתיים אורתודוכסים המכתיבים את ההתנהלות השוביניסטית בהם. שאלת כניסתו של אדם לעם היהודי מופקרת על פי חוק רק בידי אלו שלא מכירים ביהדות כתרבות לאומית.

אם לא די בכל אלו הרי שהתרבות החרדית בפרשנותה הקיצונית והישנה לדת ישראל מכניסה לתוככי המדינה נורמות שהתאימו לימי הביניים. במספר בתי ספר חרדים ישנה בפועל הפרדה עדתית-גזעית בין תלמידים. השבוע החליט משרד החינוך להכשיר עוד שרץ ולאפשר להקים בית ספר נפרד ל"מגמה החסידית בעמנואל", במילים אחרות – לבנות אשכנזיות. ההתמרדות נגד הממסד הריבוני בישראל הגיעה השבוע לידי כך שרבה של חולון פסק שאין להתפלל עם שופטים. עשרות קווי אוטובוס המפרידים גברים ונשים פועלים בקרבנו והנה השבוע התבשרנו שמנהל הרכבת הקלה בירושלים חולם על קווי רכבת נפרדים גם כן. זו התרבות היהודית שאנו רוצים?
המאבק במדינות המערביות השונות בנושא דת ומדינה נובע רובו ככולו מתפיסות ליברליות של חופש הפרט. אלו תפיסות חשובות ביותר אך במדינת ישראל לא די בהן. אסור לנו להסתפק בהרמת דגל החופש. המאבק התרבותי בישראל צריך להיות בין אלו הרוצים ביהדות כתרבות לאומית לאלו הרוצים בה כדת. זהו דיון העומק האמיתי העומד לפתחנו. זו המשימה הגדולה הטמונה בצמד המילים "יהודית ודמוקרטית" ואנו חייבים להפסיק לפחד ממנה.

[NRG מעריב, 26.08.2010]
למאמר נוסף על פרשת כי תבוא העוסק בהבדל בין אילוף לחינוך הקליקו כאן