בפרשת השבוע מציג אברהם שני מודלים הפוכים של התייחסות לדבר ה'. לפי המודל הראשון גם אלוהים כפוף לתנאי מוסר בסיסיים, גם הוא יכול לטעות ולעשות עוול, ולפיכך יש להטיל ספק בכוונותיו, לעמוד מולו בדיאלוג אמיץ ולתבוע ממנו לנהוג בדרך צודקת. על פי גישה זו נוהג אברהם בפרשת סדום. לאחר שאלוהים מספר לו שבכוונתו להשמיד את העיר נזעק אברהם ואומר: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (בראשית יח, כה).
איזו תעוזה! עומד אדם מול אלוהיו ומעז להגיד לו שהוא עומד לעשות דבר לא ראוי, נוזף בו במילים קשות ומעמיד אותו על מקומו. זהו מודל מעורר השראה של אדם היודע להטיל ספק גם בקדוש מכל, לשאול שאלות נוקבות ולא לוותר. אברהם ממשיך במו"מ עם אלוהים עד שהוא מוכן להוריד את מספר הצדיקים שבעבורם לא ישמיד את העיר לעשרה. העמידה האמיצה הזו, המטילה ספק בדבר האל, חוזרת אצל גיבורי מקרא ואגדה חשובים – אבימלך שואל את אלוהים "אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג" (בראשית כ, ד), משה ואהרון מתווכחים עם ה' ואומרים לו "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?!" (במדבר טז, כב), חוני המעגל לא מוכן לצאת מהמעגל עד שאלוהים יענה לדרישותיו ורבי יהושע מתנגד לבת הקול האלוהית, קם על רגליו ואומר "לא בשמים היא" (תלמוד בבלי, בבא מציעא - דף נט עמ' ב).
המודל הנגדי הוא של אברהם המקבל ציווי לעקוד את בנו - "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". אברהם לא מתווכח, לא שואל, לא מתמקח כלל - "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים" (בראשית כב, א-ג).
דווקא כאן, בשעה שאברהם מצוּוה על הנורא מכל, הוא שותק ומציית. פרשנים רבים ניסו להסביר את ההבדל הזה ולהצדיק את עקדת יצחק, אך אני אינני מקבל את הפרשנות האפולוגטית בעניין זה. התנהגותו של אברהם בפרשת העקדה היא דגם מבעית לסכנה הגדולה שבהיכנעות האדם בפני סמכות קדושה. אבא שלוקח את בנו אל המזבח ומניף מעליו את המאכלת ראוי לכל גינוי אפשרי, גם אם הוא עושה את דבר ה'. אברהם של העקדה צריך ללמוד מוסר מאברהם של סדום.
בימינו איש אינו משוחח עם אלוהים, אך לצערי רבים מאמינים כי הם יודעים ומבינים את רצונותיו. בסוגיות לאומיות מחנכים בחלק גדול ממוסדות הציונות הדתית כאילו יש אמת אלוהית אחת והיא נמצאת בכיסם של הרבנים. אמחיש זאת באמצעות סיפור קצר –
לפני כעשור, בשעה שאפי איתם עוד לבש מדים, נכחתי בשיעור שלו שעסק ב "מצוות כיבוש ארץ ישראל הנוהגת אף בזמן הזה". איתם לימד על איסור התורה החמור להחזרת שטחים. לקראת סוף דבריו הרמתי את ידי והערתי שאם מדובר בשיעור תורה ולא בשיחה פוליטית, נראה לי שנכון להראות את המחלוקת בהלכה בעניין זה. תשובתו של איתם הדהימה והדאיגה אותי עמוקות – "אין מחלוקת. כולם סבורים כך" – השיב לי איתם. התעקשתי ופרשתי לפניו ולפני שאר השומעים שורה ארוכה של פוסקים, מהציונות הדתית ומחוצה לה, שסוברים שיש היתר להחזיר שטחים. בסיום דברי אמר איתם שלא הבנתי נכון את כתביהם ושלכולי עלמא החזרת שטחים לידי גויים בהסכם שלום אסורה.
מקרה זה הוא בבחינת פרט המלמד על הכלל. מאז סוף שנות השבעים מתנהל תהליך שיטתי של שטיפת מוח דתית שבו מלמדים צעירים בציונות הדתית שבסוגיות כגון ארץ ישראל השלמה ואתחלתא דגאולה אין כלל מחלוקת ויש אמת אלוהית אחת הנתונה וידועה לנו. פרשנותו של הרב צבי יהודה לתורתו של אביו, הראי"ה קוק, הפכה לקו חינוך/אילוף מרכזי בחלק גדול מישיבות בני עקיבא והאולפנות. דברי חז"ל היפים: "עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין" (תלמוד בבלי, חגיגה - דף ג עמוד ב) - כמו נעלמו מהעולם. למחיקת תרבות המחלוקת, לטשטוש המשא ומתן ההלכתי, ולמחשבה שאני יודע את דבר האל יש השלכות מסוכנות.
הראו לי אדם המאמין שהוא מבטא את רצון האל ואראה לכם אדם ללא מעצורים. לפני ארבע עשרה שנים פסקו מספר רבנים שעל רבין חל דין רודף. לולא פסיקות אלו לא היה יגאל עמיר עושה את שעשה. האיש המתועב הזה חשב שהוא מקיים את דבר האל ולפיכך איבד כל מעצור. יגאל עמיר חונך בהתאם למודל של אברהם העוקד את בנו וזוכה על כך לשבחים ולא בהתאם למודל של אברהם העומד מול האלוהים ומעז להטיל ספק בהחלטותיו. יש להבהיר - הציונות הדתית, והחינוך של חלקים גדולים בתוכה להתעלמות מהמחלוקת ההלכתית ולהאדרת הציות, אינה אשמה ברצח הנורא. האשמה מוטלת ספציפית על יגאל עמיר, על רבנים שפסקו כי חל על רבין דין רודף ועל אלו שביצעו פולסא דנורא. יחד עם זאת, הרצח המזעזע הזה קשור בעומקו להאדרת המודל של אברהם העוקד והקטנת המודל של אברהם מטיל הספק. פונדמנטליזם דתי הוא אחד מהסכנות הגדולות עימן צריך להתמודד העולם. בגרסתו הקיצונית הוא מבוטא היום בתוככי כנסת ישראל על ידי מעריצו של כהנא ח"כ מיכאל בן ארי. בעצרת השנתית בכיכר בה נרצח רבין אנו אומרים מדי שנה בקול ברור - אין סמכות קדושה, אדם אינו יודע את דבר האל, וגם כשנדמה לנו שהאמת הקדושה בכיסנו עלינו ללמוד מאברהם של סדום, לעמוד מול הקדוש ולהטיל ספק.
[NRG מעריב, 5.11.2009]
איזו תעוזה! עומד אדם מול אלוהיו ומעז להגיד לו שהוא עומד לעשות דבר לא ראוי, נוזף בו במילים קשות ומעמיד אותו על מקומו. זהו מודל מעורר השראה של אדם היודע להטיל ספק גם בקדוש מכל, לשאול שאלות נוקבות ולא לוותר. אברהם ממשיך במו"מ עם אלוהים עד שהוא מוכן להוריד את מספר הצדיקים שבעבורם לא ישמיד את העיר לעשרה. העמידה האמיצה הזו, המטילה ספק בדבר האל, חוזרת אצל גיבורי מקרא ואגדה חשובים – אבימלך שואל את אלוהים "אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג" (בראשית כ, ד), משה ואהרון מתווכחים עם ה' ואומרים לו "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?!" (במדבר טז, כב), חוני המעגל לא מוכן לצאת מהמעגל עד שאלוהים יענה לדרישותיו ורבי יהושע מתנגד לבת הקול האלוהית, קם על רגליו ואומר "לא בשמים היא" (תלמוד בבלי, בבא מציעא - דף נט עמ' ב).
המודל הנגדי הוא של אברהם המקבל ציווי לעקוד את בנו - "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". אברהם לא מתווכח, לא שואל, לא מתמקח כלל - "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים" (בראשית כב, א-ג).
דווקא כאן, בשעה שאברהם מצוּוה על הנורא מכל, הוא שותק ומציית. פרשנים רבים ניסו להסביר את ההבדל הזה ולהצדיק את עקדת יצחק, אך אני אינני מקבל את הפרשנות האפולוגטית בעניין זה. התנהגותו של אברהם בפרשת העקדה היא דגם מבעית לסכנה הגדולה שבהיכנעות האדם בפני סמכות קדושה. אבא שלוקח את בנו אל המזבח ומניף מעליו את המאכלת ראוי לכל גינוי אפשרי, גם אם הוא עושה את דבר ה'. אברהם של העקדה צריך ללמוד מוסר מאברהם של סדום.
בימינו איש אינו משוחח עם אלוהים, אך לצערי רבים מאמינים כי הם יודעים ומבינים את רצונותיו. בסוגיות לאומיות מחנכים בחלק גדול ממוסדות הציונות הדתית כאילו יש אמת אלוהית אחת והיא נמצאת בכיסם של הרבנים. אמחיש זאת באמצעות סיפור קצר –
לפני כעשור, בשעה שאפי איתם עוד לבש מדים, נכחתי בשיעור שלו שעסק ב "מצוות כיבוש ארץ ישראל הנוהגת אף בזמן הזה". איתם לימד על איסור התורה החמור להחזרת שטחים. לקראת סוף דבריו הרמתי את ידי והערתי שאם מדובר בשיעור תורה ולא בשיחה פוליטית, נראה לי שנכון להראות את המחלוקת בהלכה בעניין זה. תשובתו של איתם הדהימה והדאיגה אותי עמוקות – "אין מחלוקת. כולם סבורים כך" – השיב לי איתם. התעקשתי ופרשתי לפניו ולפני שאר השומעים שורה ארוכה של פוסקים, מהציונות הדתית ומחוצה לה, שסוברים שיש היתר להחזיר שטחים. בסיום דברי אמר איתם שלא הבנתי נכון את כתביהם ושלכולי עלמא החזרת שטחים לידי גויים בהסכם שלום אסורה.
מקרה זה הוא בבחינת פרט המלמד על הכלל. מאז סוף שנות השבעים מתנהל תהליך שיטתי של שטיפת מוח דתית שבו מלמדים צעירים בציונות הדתית שבסוגיות כגון ארץ ישראל השלמה ואתחלתא דגאולה אין כלל מחלוקת ויש אמת אלוהית אחת הנתונה וידועה לנו. פרשנותו של הרב צבי יהודה לתורתו של אביו, הראי"ה קוק, הפכה לקו חינוך/אילוף מרכזי בחלק גדול מישיבות בני עקיבא והאולפנות. דברי חז"ל היפים: "עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין" (תלמוד בבלי, חגיגה - דף ג עמוד ב) - כמו נעלמו מהעולם. למחיקת תרבות המחלוקת, לטשטוש המשא ומתן ההלכתי, ולמחשבה שאני יודע את דבר האל יש השלכות מסוכנות.
הראו לי אדם המאמין שהוא מבטא את רצון האל ואראה לכם אדם ללא מעצורים. לפני ארבע עשרה שנים פסקו מספר רבנים שעל רבין חל דין רודף. לולא פסיקות אלו לא היה יגאל עמיר עושה את שעשה. האיש המתועב הזה חשב שהוא מקיים את דבר האל ולפיכך איבד כל מעצור. יגאל עמיר חונך בהתאם למודל של אברהם העוקד את בנו וזוכה על כך לשבחים ולא בהתאם למודל של אברהם העומד מול האלוהים ומעז להטיל ספק בהחלטותיו. יש להבהיר - הציונות הדתית, והחינוך של חלקים גדולים בתוכה להתעלמות מהמחלוקת ההלכתית ולהאדרת הציות, אינה אשמה ברצח הנורא. האשמה מוטלת ספציפית על יגאל עמיר, על רבנים שפסקו כי חל על רבין דין רודף ועל אלו שביצעו פולסא דנורא. יחד עם זאת, הרצח המזעזע הזה קשור בעומקו להאדרת המודל של אברהם העוקד והקטנת המודל של אברהם מטיל הספק. פונדמנטליזם דתי הוא אחד מהסכנות הגדולות עימן צריך להתמודד העולם. בגרסתו הקיצונית הוא מבוטא היום בתוככי כנסת ישראל על ידי מעריצו של כהנא ח"כ מיכאל בן ארי. בעצרת השנתית בכיכר בה נרצח רבין אנו אומרים מדי שנה בקול ברור - אין סמכות קדושה, אדם אינו יודע את דבר האל, וגם כשנדמה לנו שהאמת הקדושה בכיסנו עלינו ללמוד מאברהם של סדום, לעמוד מול הקדוש ולהטיל ספק.
[NRG מעריב, 5.11.2009]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה