פרשת בא: הקשחת הלב

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו ... וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם " (שמות י: א, כ, כז).

פרשת השבוע מספרת על שלוש המכות האחרונות שמוטלות על מצרים, אשר בהן אלוהים מחזק ומכביד את לב פרעה. לכאורה מדובר במצב אבסורדי – אלוהים מכה את מצרים על מנת שישחררו את בני ישראל, אך מיד מונע מהם בעצמו את השחרור על ידי כפיית פרעה לסרב להוציאם. פרשנים רבים עסקו בטעם למעשה זה ואף הרהרו על הצדק שבהענשת פרעה ועַמו בשעה שניטלה מהם לכאורה זכות הבחירה החופשית. אחת ההתייחסויות הקדומות לכך מובאת במדרש בשמו של רבי שמעון בן לקיש: "מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. כך פרעה הרשע, כיון ששגר הקב"ה אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך" (שמות רבה יג, ג).

רבי שמעון בן לקיש סבור שמגיע רגע מסוים בו נחסמת בפני האדם האפשרות לחזור בו מדרכיו הרעות, ננעלת בפניו דלת התשובה. מאחר ופרעה בחר בדרך הרעה, וסירב להפצרותיו של משה לשחרר את העם לאורך כל חמש המכות הראשונות, הרי שכעת הוא איבד את הזכות להתחרט ולתקן את דרכיו ואלוהים גורם לו לצבור עוד עוונות עד לקבלת העונש החמור מכולם.

האם מגיע רגע שבו האדם נאטם עד כדי כך שכבר אין באפשרותו לתקן את דרכיו? אריך פרום מבין בדיוק כך את מטאפורת הכבדת הלב בפרשתנו. לפי פרום, ההתערבות האלוהית באה לסמל את ההכרח. "כל מעשה שיתחולל בהכרח – הוא רצון האל, לפיכך, כשאלוהים אומר שיקשיח את לב פרעה, הריהו מודיע שליבו של פרעה יתקשה באורח בלתי נמנע" (אריך פרום, והייתם כאלוהים, עמ' 89). תהליך טבעי הוביל לכך שפרעה בהכרח לא היה מסוגל לשחרר את בני ישראל בשלב זה של הסיפור.

פרום מסביר: "המקרא שם כאן את הדגש על אחד החוקים היסודיים ביותר בהתנהגות האדם. כל מעשה רע נוטה להקשות, לאטום, את ליבו של האדם. כל מעשה טוב נוטה לרככו, לעשותו חיותי יותר. ככל שמתקשח יותר ליבו של אדם, כן עשוי הוא פחות להשתנות מתוך חירות והוא נקבע כבר יותר על פי מעשיו הקודמים. עד שמגיע שלב כזה אשר ממנו אין יותר חזרה, כשליבו מתקשה ונאטם כדי כך שהוא מאבד את אפשרות החופש, נדחף להמשיך הלאה עד הקץ הבלתי נמנע, שהוא בסופו של דבר חורבנו הגופני או הרוחני" (שם).

דברים מטלטלים אלו נתונים במחלוקת חריפה בפילוסופיה ובמקורות ישראל. בין אם הכרזתו הנחרצת של פרום על כך שמגיע רגע "אשר ממנו אין יותר חזרה" נכונה, ובין אם מדובר בהגזמה, הרי שפרום מצביע כאן בעזרת סיפור פרעה על אחת התופעות האנושיות החמורות שמתרחשות תדיר לנגד עינינו – רוע גורר רוע ונפש האדם יכולה לעבור תהליך השחתה הדרגתי וחמור. ככל שאדם מבצע יותר עוולות ורואה סביבו יותר עוולות כך סביר שליבו יאטם יותר. אדולף אייכמן העיד כך במשפטו: "כשראיתי גוויות יהודים לראשונה לא יכולתי לתפוס את הדבר. נדהמתי ונזדעזעתי ואחר כך לא יכולתי להבין זאת. אלא שאם מתרבות תמונות כאלה של גוויות אשר רואים אותן, אז האדם – איך לומר זאת – בתמונות של התוהו ובוהו והאקליפטיות של המלחמה, האדם נעשה יותר ויותר ברוטלי. ואם לומר זאת, קשה אולי לומר זאת, אבל בכל זאת תמונת הגוויות נעשית בכל זאת פחות חדשה ופחות מזעזעת. כך יקרה לכל אדם" (פרוטוקול המשפט, עמ' 1389, 1390).

גם את האמירה "הכיבוש משחית" יש לטעמי להבין ברוח זו של הקשחת הלב (אם כי בשום פנים אין להשוותה לכיבוש הנאצי). אנשי ארגון "שוברים שתיקה", בוגרי יחידות קרביות ששירתו בשטחים, אספו מעל 650 עדויות של חיילים הממחישות את העניין. אדם מגיע לתוך מערכת צבאית השולטת על אוכלוסיה אזרחית. הוא נדרש להפעיל כוח וקשיחות, ולהיחשף לברוטליות כאמצעי כמעט יחיד להישרדות ותפקוד. ככל שהזמן עובר המערכת שוחקת, רוע רודף רוע, וליבו נאטם יותר ויותר. לאט לאט הוא כבר מבצע מעשים חמורים בהרבה, גם כאלו שהוא לא נדרש להם, מתוך קהות חושים ואטימות הלב שהולכות ומשתלטות עליו. לכשעצמי, אינני סבור שמגיע רגע בו הוא מאבד את יכולת התשובה והבחירה ואני סבור שתמיד מופנית כלפיו התביעה לבחור בטוב, אך המאמץ שעליו להפעיל על מנת לעשות זאת הוא עצום.

הלב מקשיח ונאטם בהכרח ככל שהאדם מצוי יותר ויותר בסיטואציות של הפעלת רוע אישית או קהות חושים מערכתית. יש שאדם מכניס עצמו אל תוך סיטואציות אלו ויש שהמערכת והחברה סביבו מכניסות אותו לשם. המשימה הקשה העומדת בפני האדם הפרטי היא להימנע ככל הניתן ממצבים אלו ולעבוד על שמירת רגישותו המוסרית. המשימה המוטלת לפתחה של המערכת היא לעשות כל שניתן כדי לא להציב אנשים בסיטואציות הללו ולא לקבל הכרעות מערכתיות המדרדרות את כל החברה אל עבר הקשחת הלב ואטימותו. בשעה שאין ברירה אלא להציב אנשים במצב זה, צריכה המערכת לעשות כל שביכולתה על מנת לשמור על מוסריות שליחיה ועל יכולתם להישאר רגישי לב במצבים קשים. אם לא נשכיל לעשות זאת תארוב לנו תמיד הסכנה ההרסנית שארבה לפרעה. 

[NRG, 21.1.2010]