פרשת כי תשא: קנאות מול סובלנות ופלורליזם

כאשר בושש משה לרדת מההר ביקשו בני ישראל מאהרון לעשות להם אלוהים שילך לפניהם והחלו לעבוד את עגל הזהב. כאשר סיפר זאת אלוהים למשה הוא הציע להשמיד את כל בני ישראל ולהקים ממשה עם חדש. משה הרגיע את אלוהיו ושכנע אותו שגזר הדין חמור מדי, אבל אז ירד אל העם, שבר את הלוחות והתחיל במסע נקמה -

"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר: מִי לַה' אֵלָי! וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" (שמות לב, כו-כח).

הקנאות לה', הקנאות למה שאני תופס כאמת האובייקטיבית הקדושה שאסור בשום פנים להפר, עשויה להוביל למעשי טבח ולגזר דין מוות על מי שנתפס כרומס את הקודש ופוגע באמת. משה לא יכול לסבול את מעשה העגל ומבקש לבער את הרע באמצעות השמדתו. המקרה של משה ובני לוי הוא פרומו לשורה של מקרים במהלך ההיסטוריה שאדם מישראל מוביל בקנאות מסע של הרג. מדרש תנאים קדום עורך השוואה בין משה לאליהו אשר רצח את כל נביאי הבעל בקישון - "משה ביער עובדי עבודה זרה 'שימו איש חרבו על יריכו וגו' ואליהו ביער עבודה זרה ותפש נביאי הבעל ושחטם. משה קנאי 'מי לה' אלי' ואליהו קנאי 'ויאמר אליהו לכל העם גשו נא אלי" (פסיקתא רבתי מלכים, ד). גם הטבח של שאול בעיר העמלקים ומעשיו של מתתיהו החשמונאי הם דוגמאות מוכרות למעשים דומים.

אל מול הגישה הקנאית מציבה הדמוקרטיה המערבית שתי חלופות מרכזיות - הגישה הסובלנית והגישה הפלורליסטית. הסובלנות דורשת מבעל הכוח הסבור שהאמת והצדק אצלו לסבול את מעשי הזולת ולא לפעול נגדם בכוחנות אלימה. כפי שציין אבי שגיא: "הסובלנות היא עמדה פרדוקסלית: יש בה גם דחייה של העמדה הנסבלת, ראייתה כשקרית ומגונה, אך גם נכונות לסבלה ולהימנע מהפעלת אמצעים לביטולה". הכרעתי להיות סובלן, למרות שאני משוכנע בטעותו של הזולת, יכולה לנבוע ממספר שיקולים שהבולטים שבהם הם כבוד לחירותו של הזולת כיצור אוטונומי, כבוד לזכותו לבחור ולטעות; וגם חישוב תועלתני פשוט – אני מעדיף לחיות בחברה סובלנית ביודעי שיתכן שיום אחד כבר לא אהיה בעל הכוח ואז אזדקק לסובלנות הזולת כלפי.

האוחז בגישה פלורליסטית סבור לעיתים שאומנם ישנה אמת אובייקטיבית אחת וטוב מוחלט, אך עם כל השכנוע הפנימי שלו אין הוא יכול לדעת בוודאות שהאמת הזו לצידו. תמיד קיימת האפשרות שהוא טועה או לחילופין שרק חלק מהאמת אצלו. בתפיסות פוסט מודרניות יותר, יכול הפלורליסט לסבור שכלל אין אמת אחת ושהכל סובייקטיבי. עמדת הזולת שווה לשלו לא בגלל שאולי הוא טועה והזולת צודק אלא כי מלכתחילה יש אמת בכל דבר או שמושג האמת כלל לא רלבנטי.

הגישות הפלורליסטיות, ודאי זו המכירה בקיומם של אמת וטוב מוחלט, אינן מחייבות קבלה מוחלטת של דברי הזולת וויתור על מאבקים ערכיים. הפלורליסט חותר לאמת ונאבק על דרכו אך הוא עושה זאת בצניעות רבה, תוך פתיחות לדיאלוג עם רעהו ולהשתנות עצמית ותוך זהירות רבה. צניעות זו הנגזרת מהפלורליזם תטיל מגבלות על אמצעי המאבק שלו ותשלול לחלוטין שימוש בעונש מוות.

המשותף לגישות סובלניות ופלורליסטיות הוא החתירה לכך שבעלי דעות שונות יוכלו לחיות זה לצד זה מבלי להפעיל כוח גם כאשר המחלוקות הן עמוקות ונתפסות כקשות מנשוא. אומנם לעיתים לא תהיה ברירה אלא להפעיל כוח מגננתי על מנת לשמור על סדר חברתי ולמנוע מאדם לפגוע ברעהו, אבל השאיפה תהיה שימוש במינימום כוח תוך אפשור של מגוון צורות חיים.

על פי הסיפור המקראי משה לא יכול היה להיות פלורליסט. הוא עלה להר ופגש את אלוהים. הוא דיבר יומיום עם מי שאוחז באמת המוחלטת. הוא ידע. יחד עם זאת, גם בפרשנויות דתיות וודאי בפרשנויות חילוניות של היהדות, מכירים בכך שהנבואה עברה מן העולם. המשמעות העמוקה של היעדר התגלות ונבואה בעולמנו היא שהביטוי "מי לה' אלי" כבר לא רלבנטי ומסוכן. אין אדם היודע את הטוב האובייקטיבי ולפיכך הקנאות כבר לא לגיטימית. בספרות חז"ל מהווים בית הלל דגם של יחס צנוע המבין ש "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". כך לדוגמא מסופר עליהם ש "היו נוחין ועלובין והיו מקדימין דברי בית שמאי לדבריהם". העובדה שאולי הוא טועה ראוי שתטיל על כל תלמיד חכם מגבלות של צניעות וזהירות.

למרות זאת, אנו מוצאים ניצוצות מסוכנים של אש הקנאות במקומות רבים בחברה הישראלית. בגרסתה המוקצנת והאלימה אנו מוצאים את הקנאות בקרב עברייני ימין כהניסטים כמו ברוך מרזל וחבריו, בקרב פעילים חרדים במשמרות צניעות (האירוניה שבשם זועקת אל מול יהירותם של פושעים אלו), בקרב חלק מהפעילים בתנועה האסלאמית ועוד. בגרסאות מרוככות יותר נמצא את הקנאות ביחסם של חלק מרבני הציונות הדתית לפינוי ישובים. (בתקופת ההתנתקות אף עשה הרב אליהו שימוש ישיר בקריאתו של משה: "מי לה' אלי" וקרא לסירוב פקודה).

אש הקנאות לא פוסחת גם על החברה החילונית בישראל. האלימות שמשדר לכל עבר שר החוץ, סקרי דעת קהל המראים על תמיכה של צבורים רחבים בעונש מוות, התמיכה הציבורית הרחבה בהפעלת אלימות כלפי פלשתינאים ותופעות דומות אינן רק עדות על כוחנות ואלימות פרימיטיבית המושרשות אצלנו, אלא גם על התחושה של רבים שהצדק המוחלט נמצא בכיסם וכדי להגן עליו הם רשאים לעשות כמעט כל דבר. אש הקנאות מאיימת לאכול בכולנו ועלינו לעמוד מולה באומץ, בנחישות ובצניעות.