פרשת ואתחנן: כמה מילים על אהבה

פרשת ואתחנן גדושה בכמה וכמה מצוות ואירועים שנתפסו במרוצת השנים כגרעין מרכזי בהוויה היהודית, כגון- תחינתו קורעת הלב של משה המבקש להיכנס לארץ, עשרת הדיברות, קריאת שמע ועוד. בשפע זה טמון פסוק מרכזי אחד אליו אני רוצה להקדיש את דברי הלקוח מהפרשה הראשונה של קריאת שמע ואידך זיל גמור.

"וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים, פרק ו' פסוק ה').

נעקוב אחר חלקי הפסוק השונים וננסה מתוך כך להגיד משהו על הדבר הגדול המכונה אהבה. הרמב"ם מחלק את היחס לאל לשניים – יחס של יראה ויחס של אהבה.  ביחס של יראה כל דבר שאני עושה נובע משיקולים של רווח והפסד. אני חושש מהעונש ונמשך על ידי השכר. זהו היסוד הנפשי הירא. לעומת זאת, "העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה--לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה:  אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה, פרק י). האלוהים מסמל כאן את האמת המוחלטת. האוהב את האמת יעשה אותה פשוט כי היא אמת ולא מתוך שיקולי רווח והפסד. עלינו לשאוף כמובן לעבוד מאהבה, אך הרמב"ם מאמץ את הכלל התלמודי: "דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כב עמ' ב וכן בעוד 7 מקומות).

לדעתו, פעילות מתוך יראה יכולה להוות מעין הכנה ותרגול לקראת התרחבות הדעת והלב לפעילות מתוך אהבה. לדוגמא: אנו נלמד את ילדינו לעשות מעשים טובים בעזרת מתן מתנות על כל מעשה טוב, ונלמדם להימנע ממעשים רעים על ידי ענישה, אך אנו עושים זאת מתוך כוונה שכאשר הם יגדלו הם יבינו את מהות הדברים ויעשו את המעשה הטוב פשוט כי הוא טוב. במילים אחרות, הם יעשו את הטוב מתוך אהבת הטוב. יראה כהכנה לאהבה.

מכאן אנו למדים שכאשר נאמר "ואהבת את יהוה אלוהיך" הכוונה היא שעליך לעבוד את האל באהבה. האהבה לא באה לציין רגש המצוי בתוכי ואינו נשלט, שהרי על כך קשה לצוות, אלא באה לציין כוונה העומדת מאחורי פעולה. ללא פעולה אין אהבה. האהבה היא יסוד פעיל בנפש האדם, היא צורת התנהגות, היא אקטיבית. ניתן ללמוד באופן הדרגתי לאהוב. כפי שטוען אריך פרום בספרו הקלאסי "אומנות האהבה"- ניתן להתאמן באהבה. האהבה היא אומנות שעלינו ללמוד ולתרגל ככל אומנות אחרת והיא לעולם תבוא לידי ביטוי בפעילות ולא רק בתחושה ערטילאית שברצונה מצויה בנו וברצונה נוטשת אותנו. באהבה, כל אהבה, טמונים לדעת פרום ארבעה יסודות פעלתניים – דאגה, אחריות, יחס כבוד וידיעה. אני דואג לאהוב נפשי ופועל בעקבות כך. "עיקר האהבה הוא 'עמל' לתכלית כלשהי, 'גידול משהו', שהאהבה והעמל כרוכים בו" (אומנות האהבה, עמ' 32). קין לא אהב את הבל ואמר "השומר אחי אנוכי?", אך "האוהב אחראי הוא. חייו אחיו אינם חיי אחיו בלבד, אלא חייו שלו", טוען פרום.  אני פועל מתוך אחריות לאהובי. בניסוחו של בובר "האהבה היא אחריותו של אני על אתה" (בסוד שיח, עמ' 12). הבעיה היא שאחריות זו עלולה להפוך לשתלטנות ובעלנות בה אני כופה את עצמי על הזולת, ולפיכך קיים יסוד יחס הכבוד. משמעו – "הכושר לראות אדם כפי שהוא, לחוש בעצמיותו היחידה במינה" (אומנות האהבה, עמ' 33). כאשר אני פועל מתוך דאגה ואחריות לזולתי עלי לעשות זאת לפי צרכיו ורצונותיו שלו ולא שלי. אני מכבד את אישיותו השונה משלי. כדי שאעשה זאת עלי להכירו ולדעת את אישיותו המיוחדת ולפיכך קיים יסוד הידיעה.

יחס של אהבה כלפי האל מסמל עבור כל אחד משהו מעט אחר. האל הוא האמת המוחלטת, האחר האולטימטיבי, המוסר, הטבע או הישות המצווה. כך או כך, הוא משהו רחוק יותר וקשה להשגה מאשר חברי ושכני. בעוד שקיים ציווי נפרד על אהבת הרֵעַ ואהבת הַגֵּר הַגָּר עימי, הרי שהתורה רואה לנכון לצוות גם על אהבת הרחוק. אהבת האמת מפני שהיא אמת והקדשת עצמי אליה בצורה פעילה היא משימה קשה, אהבת האחר היא אפילו קשה יותר, ודווקא על אלו נאמר "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". עד היכן אסכים ללכת בכדי לבטא את היותי אדם אוהב?

המשנה במסכת ברכות מסבירה את הפסוק שלנו כך: "בכל לבבך- בשני יצריך: ביצר טוב וביצר רע. ובכל נפשך- אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאדך- בכל ממונך". זוהי פעילות של אהבה שאינה תלויה בדבר ותופסת את כל האדם. אני עומד מול הרחוק ממני תחת ציווי חמור ומקיף של התמסרות ואהבה טוטאלית. כמה טוטאלית? לחלוטין. הגמרא מספרת לנו שרבי עקיבא אהב את האמת שלו, את אלוהיו, עד כדי שסיכן את חייו ולימד תורה ברבים בניגוד לחוק הרומי. הוא נתפס והוצא להורג בעינויים. מסופר: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?" (בבלי, ברכות, דף סא עמ' ב). גם תוך כדי שהוא מוצא להורג בעינויים בגלל אהבתו, הוא ממשיך לאהוב ומקדיש את זמן מותו לביטוי אהבתו לאלוהיו. עקיבא הוא אדם אוהב.

משימה קשה וטוטאלית היא האהבה. אולי רבי עקיבא הגזים. אולי האיש שאמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (בראשית רבה פרשה כד), לא ידע לאזן נכונה בין דאגה, אחריות, יחס כבוד וידיעה כלפי האל, האמת הגדולה של חייו, ובין יחס שכזה כלפי עצמו או כלפי הקרובים לו. ואולי האהבה לאלוהים דורשת לעיתים את הקרבת האהבה לעצמך ולקרוביך, כי אין אתה יכול להמשיך לחיות תוך הפניית עורף לאמת שלך, לאידיאל חייך. כך או כך, נמצאנו למדים שאהבה היא לא רק רגש חביב ונעים שמצוי בתוכי מעת לעת. אהבה היא עבודה קשה, אומנות. ננסה לרגע לחשוב על אהובינו. האם אנו פועלים כלפיהם בדאגה, מתוך אחריות על חייהם, ביחס של כבוד ובמאמץ תמידי לדעת אותם? קשה הדבר מול יקירינו אך התורה מדגישה לנו כי חובה זו מוטלת עלינו גם כלפי הגרים ואפילו כלפי האלוהים שלנו. אתגר לחיים שלמים- לאהוב.