שלושת השבועות: על בית, חורבן ותקומה

השבוע ציינו את י"ז בתמוז. על פי חז"ל: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל" (תענית ד, ו). למעט שבירת הלוחות כל המאורעות האחרים קשורים בחורבן בית המקדש, ואכן בזיכרון ההיסטורי היהודי הפך י"ז בתמוז ליום תענית שמסמל שלב מכריע בתהליך שהביא לחורבן בית המקדש השני.  בימים אלו אנו סופרים שלושה שבועות, שיש הנוהגים בהם מנהגי אבלות, עד ליום החורבן.

בית המקדש. בית המקדש היה מרכז של פולחן לאלוהים, וככזה הפך למרכז רוחני - שלטוני. יהודי כמוני איננו רוצה "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו". מבחינתי תם זמנו של הבית הזה, לפחות כפי שהוא היה בעברנו. יחד עם זאת, בית המקדש הוא סמל לבית הלאומי של כולנו, למרכז רוחני המחבר את עם ישראל בארצו. הוא לא חייב להיות מבנה פולחני.

חורבן הבית. מדרשים רבים נכתבו בניסיון לתת משמעות לעובדה ההיסטורית של חורבן בית המקדש ובעצם להבין מדוע חֳרֵב בית. אחד האמיצים והמרתקים שבהם לטעמי מיוחס לרבי יוחנן: "דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (בבא מציעא, ל, ע"ב). זו אמירה פרובוקטיבית ותמוהה של אחד מגדולי אמוראי ארץ ישראל. אנו יכולים להבין טענה חז"לית שהחורבן נבע מכך שלא דנו דין תורה, אבל אם דנו בה על פי התורה הרי לכאורה הכל מצוין. אם התורה נתפסת כאמת מוחלטת המצביעה על הצדק המוחלט אז לפי מה רצה רבי יוחנן שידונו? דיני שקר? זו בדיוק שאלת הגמרא במקום – "אלא דיני דמגיזתא לדיינו [=דינים של גזלנות ידונו]?". משיבה הגמרא תשובה מעמיקה הראויה לעיון – "אלא אימא [=אמור]: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו [=עשו] לפנים משורת הדין".

מידת הדין ומידת הרחמים. הגמרא טוענת שהבית חֳרֵב כאשר נצמדים לספר ולדין ולא יודעים להתגמש מעבר לו. "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה" (מנחות, צט ע"א) אמר בתעוזה ריש לקיש, התלמיד-חבר של רבי יוחנן. יש מצבים שדווקא ההתנהלות מעבר לתורה היא התורה האמיתית. אחד העם מסביר שמידת הדין רואה רק את המעשה שנעשה ושופטת אותו. מידת הרחמים לעומתה רואה גם את עושה המעשה על כל חייו, תסבוכותיו וכאביו ומביאה את אלו בחשבון. כאשר אנו ממהרים לשפוט מבלי לראות את האדם על מלוא אנושיותו אנו לכאורה דנים דין תורה, נצמדים לספר החוקים הראוי, אך למעשה מחריבים את ביתנו. אין זה אומר, מדגיש אחד העם, שיש להחליף את מידת הדין במידת הרחמים. דרוש איזון. יש צורך בבסיס של מידת הדין אשר קובע נורמות מוסריות בעולם. יש צורך בגמישות ובחום של מידת הרחמים אשר מאפשרת לחברה לחיות יחד בדיאלוג ובאהבה הראויה. המשילו זאת חז"ל במדרש ידוע לכוס שמערבבים בה נוזלים חמים וקרים כדי לשמור עליה שלא תתבקע. "אמר הקב"ה אם בורא אני את העולם במדת הרחמים - הוי חטייה סגיאין [יהיו חטאים רבים], במדת הדין - היאך העולם יכול לעמוד, אלא הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים, והלואי יעמוד" (בראשית רבה, יב).

הבית הלאומי שלנו. במציאות חיינו יותר מדי אנשים בטוחים שהם יודעים את התורה, שהאמת האובייקטיבית נמצאת בכיסם, שרק הם צודקים. תשוקה אידיאולוגית וערכית זו יכולה להיות טובה ומקדמת בתנאי שבצידה ההבנה שאפילו אם הצדק עומד לצידי (וסביר שהוא לא), עלי לראות את האנשים מולי במלוא מורכבותם ולהתגמש. עלי לפעול מעבר לספר ולדין ובה בעת לא לוותר על עקרונות יסוד המאפשרים את עצם בניית הבית. הבית שלנו עלול להיקרע לגזרים תחת המחלוקות החריפות והדין הקר המרכיבים אותו.

צדקו חברי סיעת מרצ בעיריית ירושלים בהחלטתם לפרוש מהקואליציה של ברקת המבעיר את סילוואן ואת העיר כולה. אומנם ברקת נוהג לכאורה לפי הספר והדין ובית המשפט מגבה אותו בפינוי הבתים, אך הוא מסכן את כולנו בחורבן הבית כאשר הוא לא מסוגל או לא רוצה לפעול מעבר לשורת הדין הקלוקל הזה. עלינו להוריד את הכובע בפני סגן ראש העיר פפה אללו אשר מוותר על משכורת ותפקיד נחשק בכדי לשמור על ביתנו ולמנוע חורבן.

התנהלות בג"צ בסוגיית ההורים מעמנואל מדגימה בצורה יפה את האיזונים הראויים בין דין לרחמים. לאחר ניסיונות של חודשים להגיע להבנה ופשרה הורו השופטים על הכנסת ההורים לכלא, אך גילו גמישות ראויה מעבר לשורת הדין במציאת פתרון ושחרורם המוקדם. התעלמות של בג"צ מיסודות המשטר הייתה עלולה להיות הרת אסון בדיוק כפי שמתריע אחד העם, אך יכולתם להתגמש, לאפשר חודשים של פישור ומשא ומתן ולבסוף גם השחרור המוקדם מהכלא עם הפשרה שהושגה מדגימים את השילוב הראוי בין דין לרחמים.

שמירה על עקרונות היסוד הדמוקרטים ובצידה מעט צניעות, שימוש במידת הרחמים ויכולת לראות את האנושי והמורכב מעבר לצודק ולמעוול, יכולים אולי לשמור עלינו מחורבן. בין חורבן לתקומה מפריד לעיתים פסע אחד בלבד.

[פורסם באתר NRG מעריב, 1.7.10]