יום חמישי, 23 באוקטובר 2014

פרשת נח: הרהורים על סיפור משותף והדרה

בשנת 1927 הוזמן ביאליק לשאת נאום בפני הסתדרות "חלוצי המזרח" בירושלים, גוף של נציגי יהדות ארצות האסלאם, "העדה הספרדית". בין היתר אמר שם המשורר: "... אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים. אנו יודעים כי מאז ומעולם היינו מחולקים לשנים-עשר שבטים. לאילן שלנו היו הרבה ענפים והם נשאו הרבה פירות, וטוב לאילן שענפיו מרובים. אבל במה דברים אמורים, אם גם שרשיו מרובים, ולפיכך חושב אני לחסרון גדול, אילו לא היינו מרובי פרצופים כל-כך והיה לנו רק פרצוף אחד. מובן, שצריכה להיות נשמה אחת ולב אחד, אבל ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו, ולא הייתי רוצה כלל וכלל שיבטל לא רק אחד מששים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד, וע"י מערכת הגידים המאוחדת יגיעו גם לשרשים העמוקים ויינקו ממעמקי האופל והחושך של האומה. אם השרשים יגלו–יתיבשו, ורק בהיותם במעמקים בתוך האדמה יהיו מלאי ליח ויפרנסו את הגזע, את הענפים והפירות".

הדימוי הנפלא של ביאליק מאתגר אותנו לשאול מהו אותו גזע עץ משותף, מהי הנשמה האחת והלב האחד? במשך שנים רבות ביקשתי להתמודד עם אתגר זה בשפה של ערכים, ציוויים ועקרונות. חיפשתי ערכי יסוד אשר יכולים לעמוד בבסיס הברית הקושרת את העם היהודי וכן את החברה הישראלית הרב גונית. בימים אלה מאתגר אותי הלימוד שאנו עושים בבית המדרש של קולות, בית מדרש בו חברים מנחי וצוות הארגון, לבנות שפה נוספת להתמודדות עם אתגר זה, שפת הסיפור המשותף.

האם הוספת שיח של סיפור לשיח של ערכי יסוד יש בו כדי לסייע לבניית או מציאת "גזע העץ"? מרתק לראות שהתנ"ך, המשנה והגמרא אינם ספרי חוקים יבשים אלא הם מספרים סיפורים ובונים נרטיב. ספר בראשית בעיקרו אינו ספר של מצוות אלא של סיפורים מכוננים. מעטים בחברה היהודית יידעו להשיב לחידה - איזה מצוות מופיעות בפרשת נח? רבים מאוד יודעים איזה סיפורים נמצאים בה, ומדקלמים מגיל גן את סיפורי המבול, ברית הקשת בענן ומגדל בבל.

סיפור משותף הוא דבר עימו אנחנו נפגשים באינטימיות מגיל צעיר והוא משמעותי מאוד בעיצוב זהותנו ושפת העומק שלנו. כמו כל סיפור טוב גם הנרטיב שלנו צריך עבר, הווה ועתיד. נדמה שמקורות היהדות יכולים בקלות יחסית לספק לנו סיפור עבר מכונן, אבל האתגר המונח לפתחנו הוא לשאוב מהם וממקורות אחרים את סיפורי ההווה והעתיד המשותפים.

סיפור מגדל בבל מזהיר אותנו לטעמי מאחת הטעויות הקריטיות שאנו עלולים לעשות בבואנו לעשות זאת, והיא הפיכת סיפורם של בעלי הכוח לסיפור הכאילו משותף, והדרת סיפוריהם של אחרים. סיפור שאין בו את שנים-עשר שבטי ישראל, עץ ללא שורשים מרובים, סיפור נטול גיוון שכולו שפה אחת ודברים אחדים, סופו לגרום לכך שלא נשמע איש שפת רעהו. בשפת התורה -

"א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים... וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם  פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ" (בראשית, פרק יא).

השבוע קיימה האקדמיה למדעים בירושלים כנס על היחס לאחר ובין דובריו לא נמצא דובר/ת מזרחי. תנועת "תיקון" בראשותו של מאיר בוזגלו החליטה לקיים מעבר לכביש מעין כנס משלים ובו דוברים מזרחיים רבים. הדברים החשובים שאמר בוזגלו בכנס מזכירים מאוד את דברי ביאליק עימם פתחנו. הנה כמה שורות מדבריו שתמללתי:

"... יהדות בעידן של ריבונות היא שאלה שאף פעם לא נשאלה כמו שצריך, מי שהתחיל - התחיל באנרגיות של מרד. זה לא מספיק להיום. כשמטפלים ביהדות ממילא מגיעים גם למזרחיות, לא רק למזרחיות אבל גם למזרחיות... הדבר המשותף הזה הוא משאב חשוב בהוויה יחד. אני לא בעד רב תרבותיות, אני בעד באמת ליצור משהו, גם גיוון, וכל אחד שיבחר וכל מיני דברים כאלה, אבל צריך קודם כל לייצר את עמוד השדרה של העם הזה, לאן הוא רוצה ללכת היום במצב כל כך חדש. כל הויכוחים הגדולים עם החרדים וכו' - הכל הכל קשור לזה. אם לא פותרים את זה אין לנו את הדרך באמת למצוא את החיים ביחד... אתה לא מצליח מי יודע מה, יצרת מדינה שרובה 'אחרים' ואף אחד לא יכול לדבר עם השני. עולם התורה התנוון לעולם התרבות ובסוף נהיה ערוץ 2 והאח הגדול והישרדות וג'ונגל. הכל באיזו שהיא התרסקות...".

אנסה לקשור את הקצוות הדורשים עוד דיון ארוך והרחבה – יתכן וקיים קשר עמוק בין האתגר שביאליק ובוזגלו מציגים בפנינו לבין שפת הסיפור המשותף שאנו מחפשים בבית המדרש בקולות. הניסיון למצוא עמוד שדרה המסתמך כולו על שפת הערכים לא עולה יפה. יתכן ושיטת הכתיבה של כתבי הקודש, המשלבים שיח של סיפור עם שיח ערכי, טומנת בתוכה לימוד גדול לדבר שהחברה הישראלית זקוקה לו כעת. יתכן והניסיון לבנות סיפור משותף היונק משורשי האומה על כל תפוצותיה, ובמקרה של החברה הישראלית גם משורשי האומה הערבית, יכול לסייע במציאת גזע העץ המשותף. סיפור משותף זה צריך להכיל בחוכמה מגוון סיפורים ולאגדם יחד באופן כזה שיהיה סיפור משותף אך לא "כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים".  

הדרך לשם עוד ארוכה, ננסה לצעוד בה.

יום שישי, 17 באוקטובר 2014

בין צלם אלוהים לאהבת ישראל - להחזיק שניים יחדיו

שני מושגי עומק דרים יחדיו בבסיס התרבות היהודית – בריאת האדם בצלם אלוהים ואהבת ישראל. רבי עקיבא אומר במסכת אבות: "חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ו), 'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם'. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, א), 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אלֹהֵיכֶם'".

בשתי הפרשות הראשונות של ספר בראשית, אליו חזרנו מחדש השבת, נאמר שכל אדם נברא בצלם. יש להתייחס לכל אדם, ללא קשר לקבוצה אליה הוא נולד, כבעל ערך עצמי מוחלט. הפסוק המלא שממנו ציטט רבי עקיבא אומר: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". איסור הרצח והעונש החמור עליו קשורים ביסוד הצלם. במקביל לכך, יש לנו ברית מיוחדת עם בני עמנו. יש מעגלי זהות ושייכות בחיים שאנו נולדים לתוכם. משפחתי אינה ככל אדם וכך גם קהילתי ועמי. 

דומני שעדינות ויופי חיינו כחברה קשורים בהחזקת יסודות אלה יחד. האוניברסאלי והפרטיקולרי מרכיבים יחד אנושיות שלמה יותר. כמה כואב לראות כי בשולי הימין ישנו כיום ציבור שכמעט שוכח את יסוד כל אדם נברא בצלם, וכל אמירה הקשורה בכבוד האחר נתפסת בעיניו מיד כשמאלנית ומכוונת נגד קיום עם ישראל ומדינתו. תמונת ראי כואבת נמצאת בשולי השמאל החילוני בישראל, שם ישנו ציבור שכמעט שוכח את יסוד האחריות והברית כלפי בני עמנו והמילים "אהבת ישראל" מצטיירות לו מיד כימניות וכקשורות בשנאת האחר.

עם זאת, יש להגיד בברור- שני היסודות אינם שווים. התורה והמשנה מקדימות במכוון את יסוד הצלם ליסוד הברית הלאומית, כמרמזות לנו שרק על בסיס התייחסות לכל אדם כנברא בצלם, ניתן להעניק יחס מיוחד לקרובים אליך ולבני עמך. למרות זאת, היינו עדים לאחרונה שוב ושוב להתבטאויות קיצוניות של כמה אנשים המבקשים לעקור את יסודות קיומנו ולהרוס את צלם אלוהים שבנו.

בסרטו של רינו צרור "אני ה'" שהוקרן לאחרונה בערוץ 8, נשאל הרב ישראל אריאל מה דעתו על הרצח שביצע ברוך גולדשטיין, אשר טבח ב 29 מתפללים מוסלמים, והשיב: "הוא עשה את מה שאני חושב שצריך לעשות... התרגשתי מהמעשה שלו, שמחתי, הרגשתי שיש כאן זקיפות קומה של העם היהודי". כך ממש. מול מצלמות. היום נתקלתי בסטטוס שכתב בדף הפייסבוק שלו הלל ויס, בו הוא פונה לאבו מאזן ואומר "להשמיד אתכם כאספסוף זו מצווה והיא תקויים בסופו של דבר". כך בגלוי, ללא מורא, ללא צלם אלוהים.

ויס ואריאל הם כמובן רק דוגמא וכמותם יש לצערי נוספים, יותר מדי נוספים. מאמר זה פונה לאלה שאינני צריך לשכנע עד כמה אובדן צלם האלוהים של אנשים אלה מזעזע. אני פונה אליכם, ללא קשר להשתייכות המחנאית שלכם, בבקשה לעמול ולחנך למען החזקת שני היסודות, לחדול מהאדישות כלפי רומסי הצלם ולהדיר אותם מהחברה שלנו. מי שנותן במה לאנשים אלה, שמאפשר להם להרצות וללמד במוסדותיו, שיושב איתם בפאנלים ומתווכח עם דבריהם כאילו מדובר ב "עוד דעה", עלול לשאת באחריות חלקית לרצח האידיאולוגי הבא. 

הפלורליזם חייב לעצור כשמגיעים להסתה לרצח, כיבוד רבנים צריך להסתיים כשצלם אלוהים נרמס למוות. כפי שהמחיש בערב החג נשיא המדינה, איש הימין רובי ריבלין, בדבריו החריפים כנגד תג מחיר ופעולות אלימות נגד ערבים, לא מדובר פה במאבק בין מחנה השמאל למחנה הימין. מדובר בצורך משותף לרובו המוחלט של הציבור בישראל הרוצה לבנות כאן חברה שיש בה את שני היסודות, חברה שנאבקת באלה שאין אהבת ישראל בליבם, ושמדירה ממנה באופן מוחלט את מי שרומס את צלם אלוהים. 

יום חמישי, 9 באוקטובר 2014

ג'רי סיינפלד מתארח בבלוג - נאום מבריק בטקס קבלת פרס קליאו

[ה CLIO הוא הפרס הבינ"ל החשוב והמצליח ביותר בעולם הפרסום. סיינפלד קיבל השנה קליאו ומול אולם מלא בכל אנשי הפרסום החשובים בעולם ובמגוון שחקני הוליווד מהשורה הראשונה, נשא נאום אמיץ ומטלטל על ההונאה, חוסר המשמעות והשקר הגדול שבמקצוע הזה, כמובן שבשל היותו קומיקאי הנאום גרם לקהל להריע ולצחוק בשעה שהוא תיאר להם כמה חייהם חסרי משמעות ונטולי ערכים. הנה תרגום הנאום -] 

אני אוהב פרסום כי אני אוהב לשקר. 
בפרסום הכל הוא כמו שהיית רוצה שהוא יהיה. לא אכפת לי שזה לא באמת יהיה ככה כשאקבל את המוצר שמפרסמים, כי ברגעים האלה שבין ראיית הפרסומת ובעלות ממשית על המוצר, אני מאושר. וזה כל מה שאני רוצה. תגידו לי כמה מדהים המוצר עומד להיות. אני אוהב את זה. אני לא צריך להיות מאושר כל הזמן. אני רק רוצה להנות מהפרסומת. אני רוצה לקבל את המוצר. אנחנו יודעים שהמוצר עומד "להסריח", אנחנו יודעים את זה, כי אנחנו חיים בעולם ואנחנו יודעים שכל הדברים האלה "מסריחים". אנחנו מאמינים שאולי רק הפעם המוצר לא יסריח. אנחנו מין מלא תקווה. טיפשים, אבל מלאי תקווה. אבל אנחנו מאושרים ברגע הזה שבין הפרסומת והרכישה. ואני חושב שלבלות את חייך בלנסות לפתות אנשים תמימים שמתקשים להתפרנס, לקנות מוצרים ושירותים חסרי שימוש באיכות נמוכה שהציגו אותם בדרך מטעה, זה שימוש מצוין באנרגיות שלכם [כל האולם המלא באנשי פרסום מריע]. כי רגע קצרצר של אושר זה די טוב. 
אני גם חושב שרק להתמקד בלעשות כסף ולרכוש דברים זו דרך טובה לחיות. אני מאמין שחומרנות מקבלת שם רע. זה לא בגלל הכסף הגדול. שום דבר לא יותר טוב מעט גדולה, מכונית פולקסווגן או זוג ליוויס רגילים. אם המוצרים שלכם לא עושים אתכם מאושרים- אתם לא קונים את המוצרים הנכונים. כל זה יהיה בספרי החדש "חומרנות מלאת נשמה" שנמצא בתהליכי תכנון בימים אלה [שוב מריעים].



תמיד רציתי פרס קליאו. אני לא יודע הרבה על זה, אבל אני יודע שזה פרס טוב כי ב 1991 כשכל הטקס הזה התחרבש  ונשארו כמה פרסים וכל אנשי הפרסום כאן עלו לבמה וניסו לחטוף פסלון כזה. אז עבורי זה אומר שיש לפסלון הקליאו הזה משמעות. זה באמת קרה וזה טקס חלוקת הפרס הכי אהובה עלי כי זה היה כל כך כן. אנשים פשוט אמרו אני רוצה קליאו מזורגג והלכו על זה. ולכן אני מאושר כרגע. קיבלתי את זה. לא ממש זכיתי בזה אבל קיבלתי את זה. ומחר אני לא יודע איפה זה יהיה. זה יהיה איפה שהוא. בסוף אני אהיה מת ומישהו ייקח את זה או ימכור את זה או ישליך את זה החוצה. זה בסדר, אני מאושר עכשיו. בדיוק כמו שהמנהלים האלה היו מאושרים ב 1991 כשהם רצו לבמה הזו ולקחו פסלוני פרס שלא היו שלהם. אבל זה הרים לרגע את הקריירות הצבועות שלהם וחייהם חסרי המשמעות [צוחקים]. 
אז תודה לכם על הכבוד הגדול הזה ועל העבודה הנהדרת שלכם, ואני מקווה שזה ייעשה אתכם מאושרים כפי שעשיתם אותי מאושר לחמש הדקות האלה של חיי, שימשכו עד שאני אגיע לקצה הבמה הזו וזה יכה בי שכל זה הוא אוסף של שטויות.
תודה לכם ושיהיה לכם ערב נפלא.

יום רביעי, 24 בספטמבר 2014

בראשית- האהבה

ספר בראשית הפרטי שלי מתחיל כך -

{א} בראשית ברא אלוהים את האהבה
{ב} והארץ היתה תוהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים
{ג} ויאמר אלוהים- תהי אהבה ותהי אהבה
{ד}וירא אלוהים את האהבה כי טובה ויבדל אלוהים בין האהבה לאדישות ולשנאה.

אני רוצה להיות אדם אוהב. ראשית כל ולפני כל דבר אחר ואולי גם באחריתו- 
להיות אדם אוהב. 

לפני כעשרים שנה קראתי את ספרו הנפלא של אריך פרום "אומנות האהבה" ומאז אני תמיד שב אליו. פרום מתייחס לאהבה כפעילות שעושה אדם, כסוג של נתינה. האהבה אינה רק רגש התוקף אותי ללא שליטתי, אלא היא מחויבות עמוקה, היא צורת חיים, היא אומנות.

לאהבה פנים רבות ויש כמובן הבדלים בין אהבת אשה לגבר, לאהבת אב לבתו, לאהבת רעים ולשאר האהבות, אך בכל סוגי האהבה, אומר פרום, חוזרים להם ארבעה יסודות- דאגה, אחריות, יחס כבוד וידיעה.

"האהבה היא הדאגה הפעלתנית לחייו ולגידולו של אהוב נפשנו". אבל יותר מכך, באהבה אני חש אחריות על חייו של האהוב! קין לא אהב את הבל ואמר "השומר אחי אנוכי?", אך "האוהב אחראי הוא. חייו אחיו אינם חיי אחיו בלבד, אלא חייו שלו". הבעיה היא שאחריות זו עלולה להפוך לשתלטנות ובעלנות בה אני כופה את עצמי על הזולת, ולפיכך קיים יסוד יחס הכבוד, אשר משמעו – "הכושר לראות אדם כפי שהוא, לחוש בעצמיותו היחידה במינה" (אומנות האהבה, עמ' 33). כאשר אני פועל מתוך דאגה ואחריות לזולתי עלי לעשות זאת לפי צרכיו ורצונותיו שלו ומתוך כבוד אליהם, כדי שאעשה זאת עלי להכירו ולדעת את אישיותו המיוחדת ולפיכך קיים יסוד הידיעה.

באמצעות פרשנות יפה זו של פרום התחלתי להבין את פסוקי "ואהבת ל..." שבתורה- "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט). התורה מצווה עלי להיות אדם אוהב כלפי הרֵעֲ הדומה לי וכלפי הַגֵּר השונה ממני ומבליעה במילה "כָּמוֹךָ" את הציווי לאהוב את עצמי. במילים אחרות- שאיפת השאיפות היא לנהוג כלפי כל אדם, אני-חברי-והאחר, באהבה. לנהוג בעולם בדאגה, אחריות, יחס כבוד וידיעה. להיות אדם אוהב.

האהבה היא טעם החיים עבורי. בראשית לא הייתה אהבה ובאין דאגה-אחריות-יחס כבוד וידיעה- לעצמי, לחברי ולאחר יש תהו ובהו והרבה חושך על פני תהום. כל מעשה התשובה שאנו עוסקים בו בימים אלה הוא מעשה של שיבה מן האדישות אל האהבה. לטעמי, ההפך מאהבה אינה שנאה כי אם אדישות. האדישות היא אֵם כל חטאת, שנאה היא תולדתה הרעה. האדישות היא יסוד התהו ובהו.

בערב ראש השנה הזה אני מאחל לכולנו פחות אדישות והרבה יותר אהבה. אני מאחל לנו את אהבת עצמנו, אהבת רעינו ואהבת הגרים אשר בארצנו.  בראשית ולפני הכל- האהבה. להיות אדם אוהב. הלוואי.

[פורסם בגיליון תשרי תשע"ד של קולות]

יום שישי, 12 בספטמבר 2014

פרשת כי תבוא: בין אילוף לחינוך

בפתח הדברים אבקש להבחין בין שני מושגים שרבים מתבלבלים ביניהם – אילוף וחינוך. תהליך האילוף מוכר לנו בעיקר מחיות הבית שלנו, אך הוא מתקיים כל העת בהקשרים שונים. בתהליך זה אני מפעיל שיטות מניפולטיביות של שכר ועונש ושל שטיפות מוח על מנת להגיע לתוצאה ידועה מראש. אני מנסה לגרום למאולף לחשוב ולנהוג כפי שאני רוצה שהוא יחשוב וינהג. במילים אחרות, בתהליך האילוף אני מבקש לצמצם את חירותו של המאולף לחשוב ולהכריע בעצמו ובמקום זאת אני מכתיב לו את מחשבותיי שלי. זהו תהליך חד כיווני ונטול דיאלוג. לעולם אין אני יכול להצליח לחלוטין באילוף כי האדם תמיד נותר בן חורין למרוד במאלף (ולפיכך תמיד נושא באחריות למעשיו), אך בל ניתמם – פעמים רבות האילוף עובד. אילוף אינו בהכרח דבר רע וישנן סיטואציות שבהן אין ברירה אלא לאלף. לדוגמא - כאשר נלמד את הילד בן החמש שאסור לו לחצות כביש לבד, נפנה אליו בטון סמכותי, נבהיר לו שהדבר אסור, נעניש אותו בחומרה באם הוא ימרה את פינו, וכאשר הוא ייעמד לפני מעבר החצייה ויחכה עד שנגיע כדי שנסייע לו לחצות- נעניק לו פרס. ניתן לאלף את הילד לא לחצות כביש לבד במספר דרכים, אך על עצם הצורך באילוף מעין זה יש הסכמה רחבה.

יום רביעי, 3 בספטמבר 2014

פרשת כי תצא: כבוד האשה

פרשת השבוע היא אחד המסמכים המזעזעים ביותר בנוגע למעמד האשה ביהדות. קריאה בפרשה יכולה לסייע להבין כיצד יתכן שרב מלומד העוסק בעסקי ציבור וסמכותו מקובלת על רבים יתבטא ויפעל בצורה שובניסטית חמורה. נביא מספר דוגמאות מהפרשה - 

כאשר לוקחים שבויה במלחמה והיא מאוד יפה ואחד החיילים השובים רוצה לקחת אותה לאשה, עליו לקחתה לביתו, לתת לה לגלח את ראשה ולהתאבל חודש, ואחרי זה אם הוא רוצה אותה הוא יכול לשכב עימה ולקחת אותה לאשה, ואם הוא התחרט עליו לשחרר אותה. משמעות הפסוקים קשה לעיכול - לא שואלים את האשה ואחרי חודש ניתן לאנוס אותה על פי דין תורה. לעומת מה שהיה נהוג בכמה תרבויות עתיקות הרי שיש כאן התקדמות בעצם הטקס וההמתנה של חודש, אך לעומת המוסר הראוי מדובר כמובן בחרפה.

יום שישי, 29 באוגוסט 2014

פרשת שופטים: ידינו לא שפכו את הדם הזה (?)

[את הדברים הבאים, העוסקים במשמעות עומק חברתית ופוליטית של טקס עגלה ערופה, פרסמתי במעריב לפני כמה שנים בהקשר של אלימות בחברה הישראלית. לצערי אני חש שבימי פוסט צוק איתן הדברים מקבלים משנה תוקף, באשר נחשפנו שוב לצדדים יצריים ואלימים של ציבור רחב התומך באלימות כפתרון מרכזי ואפילו ראשוני בהתמודדות עם בעיות לאומיות, ולצערנו אפילו כאלה שתומכים באלימות כנגד כל מי שחושב אחרת מהם או כל מי שנולד לאם ערביה. אני תוהה אם בסיטואציה של 40,000 תומכים בדף פייסבוק הדורש נקמה בערבים ערב הירצחו של מוחמד אבו חדיר, יכול הציבור להגיד "ידינו לא שפכו את הדם הזה"? אני תוהה אם אלה שלא מחרימים את התנועות הכהניסטיות דוגמת להב"ה יוכלו להגיד ברצח הבא "עינינו לא ראו". מוזמנים לקרוא ולבחון את הדברים - ]

שתי גופות מבותרות נמצאו בנחל. ראש הממשלה, שר החינוך, השר לבטחון פנים, יו"ר הכנסת וסגניו, נשיאת בית המשפט העליון וכמה משופטיו יוצאים לכיכר העיר ומבצעים טקס שבו באופן סמלי הם הופכים לרגע אחד לרוצחים ואז הם מצהירים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". תארו לכם שלאחר הימצאות הגופות, בטרם יימצא הרוצח, יוצאים נבחרי הציבור וראשיו לקבל אחריות על הנעשה ולבקש כפרה עבור כולנו.

פרשת השבוע דנה במקרה שבו מוצאים גופה בשדה ולא יודעים מי רצח אותה. בלשון התורה: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ". התורה מצווה על טקס שעשוי להיראות לקורא המודרני מוזר מעט- זקני העיר הקרובה ביותר למקום מציאת החלל, צריכים לקחת עגלת בקר צעירה שעדיין לא חרשו ולא דשו בה, שלא סחבה עדיין עגלות משא או מחרשות, ולהתיז את ראשה בנחל. התזת ראש העגלה התמימה מסמלת את הירצחו של האיש התמים. לאחר מכן, צריכים כהני העיר וזקניה לרחוץ את ידיהם על העגלה הערופה בנחל ולהגיד "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם".

הגמרא מסבירה שכאשר מדברת התורה על זקני העיר כוונתה לדייני הסנהדרין האחראים הן על פסיקה הלכתית והן על מערכת המשפט. הכהנים מסמלים את הרשות המבצעת כך שאם נרצה לדבר בלשון ימינו הרי שאת הטקס הזה צריכים לבצע בכירי שלוש הרשויות- השופטת, המחוקקת והמבצעת. המשנה במסכת סוטה שואלת מיד - מדוע שבכירי הרשויות יצטרכו להצהיר שהם לא שפכו את הדם הזה ולא ראו את הפשע, "וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?". אבקש להציע את פרשנותי למהלך הטקסי התמוה הזה.

פעמים רבות רצח לא מתחיל ונגמר ברוצח. הרצח הוא סופו של תהליך הקשור לרוב בנורמות תרבותיות אלימות של פתרון משברים באמצעות כוח; של קניית מעמד והדרת כבוד דרך אלימות והפחדה; של היעדר חינוך המשוחח על ערכי כבוד האדם וזכויותיו ועל אחריות חברתית וסולידריות בסיסית; של פערים חברתיים עצומים המייצרים תת תרבויות של עוני, מצוקה ופשע, ואדישות, וריחוק של החברה המבוססת על אותן תת תרבויות; של העדר חקיקה מתאימה המבהירה שפתרונות אלימים לא לגיטימיים בחברה; ולבסוף, ורק לבסוף, של העדר אכיפה ראויה ומרתיעה של החוק על ידי המשטרה ומערכת המשפט. קל ונעים לנו לבודד את מקרה הרצח, לראות בו מעשה טירוף של איש אחד, לרחוץ בניקיון כפינו ולהגיד מיד- "ידינו לא שפכו את הדם הזה", אך התורה לא מאפשרת לנו לעשות את הדבר כל כך בקלות. היא רוצה שנתהה האם אכן דרך התנהלותנו כחברה לא הביאה לשפיכת הדם הזה והאם לא יכולנו לצפות תוצאות אלו מדרך החיים שאותם אנו מנהלים. לדעתי, ביסוד הטקס של עגלה ערופה מצוי חשבון הנפש עמוק. זהו לא טקס של הסרת אחריות אלא דווקא טקס שלא מאפשר להסיר בקלות רבה מדי את האחריות ודורש חשבון נפש חברתי.

יום רביעי, 20 באוגוסט 2014

פרשת ראה: על היהודי הריבוני

בפרשת השבוע מופיע הכלל הגדול של האורתודוכסיה- "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים, פרק י"ג פסוק א'). בפרשה של שבוע הבא מופיע כעין המשך לכך- "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים, פרק י"ז, פסוק ט'-יא'). פסוקים אלו מהווים את שורש המחלוקת בין מה שכינה ארי אלון "ריבוני" ו "רבני".

בהתנהלות רבנית עלי לציית לסמכות הקדושה של התורה ושל נציגיה הרבניים. בהתנהלות ריבונית המקורות הללו מהווים השראה לפרשנות, ליצירה ולמחלוקת. אין מקור סמכות חיצוני שעלי להשתעבד לו ולפיכך עלי לברוא את חוקַי שלי; בקריאה רבנית- הסמל הגדול של התורה הוא אברהם המוכן לעקוד את בנו יחידו ללא כל ויכוח. בקריאה ריבונית- הסמל הגדול הוא דווקא אברהם שבפרשת סדום מעז להגיד לאלוהים "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (בראשית פרק י"ח, פסוק כ"ה). בחברה רבנית יש אליטה גברית הקובעת את הקודים התרבותיים עבור כולם. בחברה ריבונית כל אחת ואחד לוקחים חלק בקביעת הנורמות, ואילו הדרת נשים מקביעת אורחות חיים ציבוריים נחשבת פסולה ומסוכנת.

ביאליק היה אחד מגדולי היהודים הריבוניים. הוא האמין ברציפות תרבותית שיש בה תנועה מתמדת בין שימור לחידוש, תרבות השואבת מעברה ויוצרת את עתידה. היסודות ההכרחיים בבניה תרבותית זו של העם היהודי, להבנתי את ביאליק, הם החייאת העברית, לימוד של עיקרי ארון הספרים היהודי ויצירה מתוכו, שמירת ייחודה של השבת, טקסי החג וכינונה של הלכה חדשה. "לא רק חוצפה וכפִיַת טובה מאין כמוהן, אלא גם בוּרות גדולה היא לחשוב שכל מה שנוצר בספרות על-ידי האומה כֻּלה ואדירי רוחה במשך אלפי שנה אין לו שום ערך בימינו" (מתוך: ח"נ ביאליק, הספר העברי). יחד עם זאת, כבר לא ניתן להקיף את כל עושרו של הארון הזה ויש צורך להבחין בין ספרות רבת משקל סגולי, המהווה את יסודות ארון זה, לשאר חלקיו. לצורך כך רצה ביאליק לכנס את פניני התרבות העברית מכל תקופה וליצור מעין קאנון, שאותו יוכלו ללמד בבית הספר העברי והוא יהווה שפה תרבותית משותפת. אך לא די בכינוס, אלא את היצירות המכונסות יש "להעביר דרך ההרגשה והמחשבה של כל חיינו בזמן הזה, לפי דרישות המדע של זמננו, לפי כל המלאי שממלא אותנו, להעביר את כל הרכוש הזה לתוך חיינו, כדי להחיותו, כדי להוציא מתוכו לחלוחית חדשה לשם המשך הקיום" (מובא אצל שי זרחי, ארץ אחרת 47).

יום שישי, 15 באוגוסט 2014

פרשת עקב: לשמה ולא לשמה

פרשת עקב מלאה בהבטחות שכר של אלוהים. הנוסחה פשוטה: אם תמלאו את מצוותי אעשה לכם טוב, עקב השמיעה לדרישותיי איטיב עמכם. הנה כמה דוגמאות:
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ (פרק ז, יב-טו); וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן (פרק ח, יט); וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם, וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם (פרק יא, יג-יז).
התורה מבטיחה שכר ועונש בין היתר על מנת לעורר בנו מוטיבציה למלא אחר מצוות האל ולהרתיע אותנו מלעבור עליהן. השאלה הדתית העולה מן הדברים היא האם עלי למלא אחר מצוות האל בשל חישובים תועלתניים של שכר ועונש או עלי למלא אחר מצוות האל כי אני רואה את עצמי ככפוף לו ואת דבריו כראויים ונכונים. שאלה זו מיתרגמת לשאלת יסוד בפילוסופיה של המוסר – האם להכריע על צעדיי על פי שיקולי עלות-תועלת או על פי שיקולי ראוי ואינו ראוי המנותקים מחישובי רווח והפסד.
דמויות שונות בחז"ל ניסו לשכנע שהמוטיבציה לקיום מצוות צריכה להיות נקייה משיקולים תועלתניים - "ר' יהושע בן לוי אמר: אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש במצותיו חפץ מאד. אמר רבי אלעזר: במצותיו ולא בשכר מצותיו. והיינו דתנן: הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ט, עמ' א).

יום רביעי, 13 באוגוסט 2014

וינטר ותהליכי הדתה בצה"ל

להלן קטע מדף המפקד ששיגר מפקד חטיבת ארז, אל"מ ל', ללוחמיו רגע לפני כניסתם לעזה –
"בתוך עזה אין אלוהים שיכול לסייע לנו. האגדות על השגחה וסיוע מלמעלה לא תופסות בקרב. זכרו- 'לא בשמיים היא'. בעזה אין טעם לשאת תפילה ואין טעם להסתכל לשמים הריקים, עלינו לסמוך על עצמנו ועל החברים הלוחמים לצידנו. ערכי הדבקות במשימה, טוהר הנשק והרעות יכריעו את המערכה". 
ביקורת קשה הוטחה מצד גורמים דתיים באל"מ ל' בעקבות דברים אלה. בראיון שקיים עם בטאון התנועה הקיבוצית התייחס ל' למבקרים: "מי שתקף אותי בגין המכתב ראה כנראה כלי נשק רק בתמונות, לא היה בחיים שלו בקרב ואינו יודע מהי רוח לחימה. גם החייל הדתי ביותר מבין ברגע הקרב שאין כל טעם להתפלל ואין כל טעם בהפניית המבט כלפי מעלה. לחייל יש רק את נשקו ואת תושייתו ברגע האמת. כתבתי לחיילי את מה שהרגשתי בלבי. זו זכותי המלאה".
רבים מקוראי הדברים דלעיל חשים פגועים וכועסים על רמיסת אמונתם. האם ראוי שמפקד האמור לבטא עמדה ממלכתית יבטא עמדה אישית שנויה במחלוקת מעין זו בדף מפקד רשמי ערב יציאה לקרב? 
חטיבת ארז ואל"מ ל' לא קיימים. הדברים האמורים כאן הם תמונת ראי מדויקת לדבריו של מפקד חטיבת גבעתי, אל"מ וינטר, אשר כתב לחייליו ערב המבצע שהם עומדים להילחם כנגד אויב המנאץ את שם ה', התפלל שאלוהים ילך עימם בקרבות, ובראיון לעיתון חרדי הגיב על הביקורת שהוטחה כנגדו בטענה שמי שתקף אותו בגין הדברים לא היה מעולם בקרב, ולא יודע שגם החייל החילוני ביותר "אומר בכוונה עצומה את התפילה לפני יציאה לקרב". אודה ולא אבוש- חודש בצו 8 בגבול הרצועה לא הביא אותי להתפלל בכוונה עצומה וגם לא בכוונה אחרת.

יום שישי, 8 באוגוסט 2014

הרצאות לקהל הרחב בסמסטר א תשע"ה

יום ג' בבוקר ברמת אפעל - בין קודש לחול - מסע יהודי פילוסופי במאה ה-20
נדמה שמאז ימי חז"ל לא הייתה מאה שבה עברה הזהות היהודית טלטלות רבות כמו המאה הקודמת. המפגש של היהדות עם המודרנה והחילון יצר כתיבה ועשייה מרתקת במגוון תחומים. במהלך המפגשים ניגע בהגותם של כמה מדמויות המפתח ביהדות האירופאית והישראלית במאה זו, כגון אחד העם, הרב מאיר שמחה הכהן, ביאליק, ברנר, לוינס, בובר, הרב סולובייצ'יק וישעיהו ליבוביץ. במפגשים נשלב שירים ומדרשים שכתבו נשים אשר הודרו מבמת היהדות במשך שנים תוך תקווה שקורס מעין זה בהמשך המאה ה-21 יכלול שורה של הוגות משמעותיות החיות בינינו כיום.

15 מפגשים, ימי ג', 9:30-11:00 החל מ ה 21.10.14 עד 3.2.15
570 ₪ ( 1000 ₪  לנרשמים לשני סמסטרים. )
לפרטים ורישום -  beit.midrash@bina.org.il03-5301214
בסמסטר ב - מה בין הפילוסופיה הפוליטית להגות היהודית? לפרטים הקליקו כאן
ההרצאות במסגרת בינה.

יום ד' בבוקר בגן הטכנולוגי מלחה בירושלים - חלון לחילוניות יהודית

מהפכת החילון השפיעה על זהותם ועל התנהלותם של עמים רבים, ובאופן בולט - על הזהות היהודית, שבה תמיד שימשו בערבוביה דת ולאום. במה מתבטאת יהדותו של אדם אם מרוקנים אותה מתוכנה הדתי? האם קיימת זהות יהודית חילונית משמעותית? כיצד נקרא מחדש את מקורות היהדות אם נבקש לפרש אותם מנקודות מבט חילוניות והומניסטיות? שאלות אלו ואחרות יידונו בקורס באמצעות הגותם של אחד העם, י"ח ברנר, ח"נ ביאליק ואריך פרום. בקורס נשלב שירים ומדרשים עכשוויים שכתבו נשים, לאחר שבמהלך דורות הודרו מלימוד ומכתיבה.

8 מפגשים, ימי ד', 09:30-11:00, 2014: 12 נובמבר, 19 נובמבר, 26 נובמבר, 3 דצמבר, 10 דצמבר, 31 דצמבר
2015: 7 ינואר, 14 ינואר.
620 שח
לפרטים ורישום הקליקו כאן
בסמסטר ב - חופש, אהבה וצדק חברתי במשנתו של אריך פרום - לפרטים הקליקו כאן
ההרצאות במסגרת אסכולות של האוניברסיטה הפתוחה.


יום חמישי, 7 באוגוסט 2014

לירות, לבכות ולחפש דרך אחרת

[המאמר פורסם ב NRG מעריב ו "זכה" למאות טוקבקים, רובם הגדול מתלהמים ומאחלים לי דברים לא נעימים]

במהלך החודש האחרון בו שירתי בצו 8 כחפ"ק מג"ד שהיה אחראי על אבטחת הגבול והישובים בצפון הרצועה, בכיתי על חברי הלוחמים אשר נהרגו ונפצעו בלחימה, בכיתי על אחי בית ישראל שנהרגו ונפצעו ורצו למרחבים מוגנים, בכיתי על הסבל הבלתי נתפס של תושבי עזה הבלתי מעורבים ומאות הרוגיהם, והצטערתי עד עומק נפשי ביודעי- יכול היה להיות אחרת. 
השמאל הציוני הציע לאורך העשור האחרון שורה של דרכי פעולה שלא התקבלו. יוסי ביילין סיפר לי שלפני ההתנתקות הוא נפגש עם ראש הממשלה דאז אריאל שרון וניסה לשכנע אותו שיש לבצע את ההתנתקות בתיאום ובהסדר עם אבו מאזן. ביילין הזהיר את שרון שבאופן הפעולה שלו הוא מחזק את הקיצוניים ושהחמאס עלול בסוף להשתלט על הרצועה. שרון בחר להתעלם מהאזהרות והתוצאות ידועות.
השמאל הציוני הציע שבמקום לבצע סגר על עזה, אשר מעניק כוח עצום לחמאס המנהל כלכלת מנהרות והופך לשליט כל יכול ברצועה, יש לפעול לשגשוגה. פארק תעשייתי בעזה, נמל, שדה תעופה ואלמנטים נוספים מסוג זה הם אינטרס ישראלי. "צריך שיהיה להם מה להפסיד" זעקו אנשי השמאל הציוני. הימין סירב להכיר בכך והביא לחיזוק השנאה ולמצב של "אין מה להפסיד" מעבר לגדר.
השמאל הציוני הציע לראות בממשלת האחדות הפלשתינאית הזדמנות ולא איום, אפשרות היסטורית לשאת ולתת עם נציגי רובו המוחלט של העם הפלשתינאי לקראת הסדר שינסה לכונן פה שקט לאורך שנים. הימין העדיף להחרים את הממשלה הפלשתינאית ולנקוט במדיניות שיש בה רק מוצא אחד- לחימה.
השמאל הציוני הבין שלמרות כל האמור לעיל, ברגע שארגון טרור רצחני תוקף את מדינת ישראל מעל ומתחת ליבשה, יש להתאחד ולצאת לקרב כנגדו ולהחליש אותו בצורה משמעותית תוך יצירת הרתעה. התייצבנו לקרב. עם זאת, הבנו שיש לעשות זאת תוך מזעור ככל הניתן של פגיעה באזרחים ושעל כל פגיעה שכזו, ולצערי במבצע הנוכחי נפגעו הרבה יותר מדי אזרחים, עלינו לבכות. כן, לירות ולבכות.

"יורים ובוכים" אינו מצב אירוני שיש לגנות. אוי לנו מאלה שיורים ואדישים, ואסון גדול יבוא עלינו מאלה שיורים וצוחקים. דברים אלה מושרשים עמוק במסורת היהודית הסבורה כי כל אדם נברא בצלם אלוהים. בספר משלי נאמר: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ". המדרש בילקוט שמעוני מספר שכשאשר טבעו המצרים בים פצחו המלאכים בשירה לפני הקב"ה, והוא נזף בהם ואמר: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?". ואם כך נאמר על אויב הנלחם בנו, קל וחומר על מאות בלתי מעורבים ששילמו בחייהם.
החמלה על ילדי עזה אינה התנכרות לרוח היהודית אלא ביטוי שלה. אין היא סימן של חולשה כי אם של חוזק. חמלה זו אינה מביעה חוסר רגישות לחיילי צה"ל המחרפים נפשם במערכה, אלא מבטאת את רוח צה"ל אשר חרט על דגלו את טוהר הנשק. 
השמאל הציוני שסבל מהסתה וזלזול בימי המבצע כאילו המדיניות שלו הובילה לרגע הזה, צריך להרים את הראש. יש לשוב לכל תובנותיו ולהתחיל ליישם אותן. יש לשנות כיוון ולנסות להגיע הסדר ארוך טווח, הסדר הבונה את עזה ולא מחריב אותה, הסדר של שתי מדינות, הסדר שיאפשר לישראל להיות לאורך שנים מדינה יהודית ודמוקרטית. במקביל יש לבחון את התנהלותנו במבצע ולהפיק לקחים מבצעיים שיאפשרו, באם נדרש ללחימה נוספת, לפגוע בפחות אזרחים. גם בניסיון ליישם את תובנות השמאל, שאינו חף מטעויות, ניתקל כמובן בקשיים לא מבוטלים, וגם בדרך זו אין מרשם קסמים לטיפול בטילים וחדירות באם ימשיכו, אך את הדרך של הימין ניסינו והתוצאות לפנינו.

יום שבת, 26 ביולי 2014

"לטיפה של דם" - הערות של לוחם שמאלני על המצב

המציאות בהגנה על גבול עזה לא פשוטה. אנחנו בחפק המג"ד, עם כל המחלוקות והפערים בעמדות שלנו, מוצאים את עצמנו בשותפות עמוקה, ונרגשים מרמת האכפתיות העמוקה המנשבת לעברנו מכל עבר. כמות החבילות והמכתבים שמגיעים מכל רחבי המדינה מחממת את הלב. אותו לב נשבר כל פעם מחדש עם כל ידיעה על חייל הרוג, ידיעות שאת חלקן אנחנו חווים בזמן אמת ברשת הקשר, ועם קריאת המספרים הבלתי נתפסים של ילדים ואזרחים הרוגים בעזה. הרבה אנשים טובים משלמים היום מחיר כבד מאוד על קיצוניותם של אחרים.

בסוף פעילות משולבת עם טנקים. צילם: דובדבני, שותפי מזה שנים רבות לחפ"ק 

שימוש בצבא כשיש אופציה מדינית הוא שימוש פסול


אינני יודע אם נכון להמשיך במבצע או לסגור מיד על הפסקת אש. לא יודע מאחר וחסר לי מידע מודיעיני ומבצעי, וכן מאחר ותנאי הפסקת האש הנידונים מול חמאס אינם חשופים. מוזר לי שכל כך הרבה כן "יודעים" אם נכון. 

ברור לי כי כל הישג שניתן להגיע אליו בשלב זה בדרכים מדיניות, אבל כהישג של ממש ולא ככזה שהחמאס משקם בו תוך שלוש שנים את כוחו ויוצא לסבב נוסף, חובה להגיע אליו בדרכים אלו. שימוש בצבא כשיש אופציה מדינית הוא שימוש פסול. 

דה לגיטימציה לשמאל 

סלפי לוחם מילואים שמאלני בפעילות
כלוחם מילואים מהשמאל הציוני שכבר פעם שלישית נמצא בצו שמונה, ממלא משימות הגנה על גבול עזה תוך סיכון חיים, אני מתבייש באנשים המסיתים בימים אלה כנגד השמאל הישראלי, ואשר חושבים שאסור להביע ביקורת בזמן הלחימה ולהציג תמיכה באופציות מדיניות. הזלזול והשנאה שמובעים על ידי רבים אינם קשורים בפטריוטיות ואהבת הארץ אלא ביהירות, צמצום מחשבתי, התנהלות אנטי דמוקרטית וסתם רדידות מתלהמת ומכוערת שמורידה את המורל ללוחמים רבים בחזית. אידיוטים, תפסיקו!

הזוועה בעזה

כתוצאה מהאידיאולוגיה הפונדמנטלית של החמאס, הסבור שחובה על כל אחד למסור במידת הצורך את חייו כדי לסייע בהתנגדות לישראל, כל אחד כולל תינוקת בת יומה וקשיש בסוף חייו, כל לחימה בעזה פירושה פגיעה בעשרות אלפי בלתי מעורבים כולל מאות הרוגים, אלפי פצועים ועשרות אלפי פליטים חדשים. המחיר הכבד והאיום הזה אינו "בעיה שלהם" בלבד, והוא חייב להיות אחד השיקולים המרכזיים בקבלת החלטות במבצע. העיסוק המועט מאוד בתקשורת הישראלית בטרגדיה האיומה הזו מעלה שאלות קשות מאוד.

נחלקה הטיפה לכאן ולכאן- זהו בין השמשות




אני חש שעל רוב הרגעים והחוויות הכואבות לא נכון עוד לדבר. עם זאת, אשתף ברגע אחד של שקיעה על חוף הים בצפון רצועת עזה, רגע שאליו התנקזו כל היופי, הטיפשות והאבסורד של העולם הזה. ואולי בעצם לא נכון לתאר את הרגע, רק אומר ששם התבהרו לי לראשונה דבריו של רבי תנחומא במסכת ברכות בתלמוד הירושלמי: "איזהו בין השמשות? אמר רבי תנחומא: לטיפה של דם שהיא נתונה על גבי חדה של סייף נחלקה הטיפה לכאן ולכאן זהו בין השמשות".

(26.7.14, מבצע צוק איתן, שבת מנוחה בבית)


יום שישי, 27 ביוני 2014

פרשת חקת: על צרכנות מול אחריות ויצרנות

ננסה לבחון את התנהלות עם ישראל בפרשה, על פי דגם התנהגות של צרכנות לעומת דגם התנהגות של אחריות ויצרנות. חלוקה זו עשויה לסייע לנו להבין טוב יותר את החברה והאדם, ולזקק רעיונות, ובלבד שנזכור שכל חלוקה דיכוטומית חוטאת למורכבות של החיים האנושיים.

קווי האופי של הצרכנות –
מושג הצרכנות שאול מהעולם העסקי אך רלבנטי לצורות התנהלות בתחומים רבים. הצרכנות לוקחת. כדי לקחת היא מוכנה לשלם. היא מעניקה דבר מה ובלבד שתקבל תמורתו דבר ששוויו אינו פַחוּת מההשקעה. הנתינה היא מעשה של ריקון, אחרי שנתתי יש לי פחות. אם ניתן לתת פחות ולקבל יותר זה מצוין. אם אני נותן יותר ומקבל פחות סימן שנדפקתי, שיצאתי פראייר.
הצרכנות מבוססת על מערכת יחסים מנוכרת של קח-ותן. האיש שממנו אני צורך לא מכיר אותי. הוא מקבל משהו ולא חשוב לו ממי, והוא נותן משהו ולא חשוב לו למי. חשוב מה הוא מקבל ומה הוא נותן – המצרך במרכז ולא המוכר והקונה והיחסים האנושיים ביניהם. האנשים מאבדים את חשיבותם הסובייקטיבית כבני אדם במעשה הצרכנות. מה שמשחק זה שווי השוק. ההוגנות לכאורה. לרוב יש ניכור וניתוק ביני לבין מי שאמור לספק לי את מה שצרכתי. הוא ראה את כספי אך לא את האנרגיות שהשקעתי בהשגתו. הצריכה מעמידה אותי ואת צרכי במרכז. על פי רוב היא מאוד פאסיבית. אני רוכש משהו שצריך לשרת אותי כך שאוכל להרחיב את הנוחות שלי. נוחות ופאסיביות קשורות אצל אנשים רבים זה בזה.
אם משהו מתנהל שלא כשורה במישור הצרכני, הרי שעלי לחפש את האשמה מחוצה לי. "הלקוח תמיד צודק". אני צורך ממישהו ואם משהו לא בסדר אז ה "מישהו" אשם. הצרכן הוא מתלונן בפוטנציה, קורבן תמידי. לכן חלק מרכזי בתרבות של צריכה הוא האשמת הזולת והטרוניה.

קווי האופי של האחריות היצרנית –
האחריות היצרנית נותנת מתוך רצון לתת, מתוך תחושת אחריות על דברים שנמצאים בתוכי ומחוצה לי. הנתינה מבטאת בגישה זו את חַיוּת האדם ומציבה אותו כאדם יצרני ואכפתי. הנתינה היא מעשה של התמלאות פנימית, אחרי שנתתי יש לי יותר. אם נתתי ולא קיבלתי תמורה חיצונית זה מעצים את טוהר נתינתי.
לפיכך הנתינה לא מניחה תמורה הנמדדת למולה. ההדדיות אינה נמדדת בכמה כל אחד נותן, אלא ביכולת של כל אחד לראות את השני, לגעת בחייו ובאישיותו, להבין את דרכו. ההשקעה והנתינה וגילוי האחריות כלפי הזולת אינם מותנים אף בהדדיות זו ועם זאת הם מייצרים אותה כמעט תמיד כתופעת לוואי.
האחריות היצרנית מעמידה אותי כחלק מחברה אנושית שבה לעיתים האחר במרכז ולעיתים אני. יש דינמיות של מבטים ותנועות. האחריות היצרנית היא אקטיבית. אני מזיז במעשיי דברים ובכך מייצר כל העת סיטואציות חדשות שגם בהם אהיה פעיל.
כאשר משהו מתנהל שלא כשורה מחוצה לי הרי שאחפש קודם כל את כלי השינוי בתוכי. אין כוונתי שארדוף עצמי בתחושות אשם אלא ששאלת האשם שולית ובמקומה מגיעה שאלת האחריות. מחשבותיי ורגשותיי יושקעו בשאלה מה אני יכול לתרום לשינוי המצב הזה, למרות שלא אני יצרתי אותו. אני חש כל העת שבכוחי ליטול אחריות אקטיבית ולייצר סיוע ושינוי. האחראי היצרני הוא לכן תמיד מעניק בפוטנציה, מנהיג תמידי. לפיכך חלק מרכזי בתרבות של אחריות יצרנית הוא הצעת עזרה לזולת ושיתוף עימו.

יום חמישי, 5 ביוני 2014

פרשת בהעלותך: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה

בפרשת השבוע נאמר שמשה היה האדם הענו ביותר על פני האדמה. בדברים הבאים אבקש לשרטט ארבעה אפיונים למושג הענווה דרך דמותם של משה, הקרוי אדון הנביאים, ושל הלל הזקן, מגדולי החכמים שקמו לעם ישראל.

ענווה – היכולת לשמוע חרפתך ולא להשיב.
בפרשה מופיע הסיפור הידוע בו מרים ואהרון מדברים לשון הרע על משה. מיד לאחר מכן כתוב: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל, הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה". מסביר המדרש: "שהיה שומע חרפתו ואינו משיב" (מדרש אגדה (בובר) בהעלותך פרק יב סימן ג).
הענווה כוללת בתוכה שמיטה של דברים שלכאורה מגיעים לי בצדק. משה שומט את זכותו לתגובה. רבי נחמן אמר: "עיקר התשובה – כשישמע בזיונו, ידום וישתוק" (ליקוטי מוהר"ן ו). ככל הנראה סבר רבי נחמן שבתהליך של תיקן עצמי ותשובה, צריך אדם לוותר על מאבקי הכבוד וכמו שאירע בפרשה- כאשר אתה באמת עניו מישהו אחר כבר יריב את ריבך.

ענווה – היכולת לוותר על כוח ולשמוח בהצלחת אחרים.
משה אומר לאלוהים: "לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי". אדם עניו יודע לבקש עזרה. אלוהים מורה לו לאסוף 70 זקנים אשר יתנבאו לצידו. בזמן ששבעים הזקנים מתנבאים נשארים שני אנשים במחנה, אלדד ומידד, ומתנבאים שם. יהושע בן נון, הכועס על הפגיעה במשה והחרד ככל הנראה מאובדן סמכותו, מציע למשה שיכלא אותם. "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".
המנהיג העניו לא מבקש לשמור על הכפופים לו "בגודל קטן", ענוותנותו מאפשרת לו לרצות בגדילתם ובהצלחתם והוא אף משווע לבזר את סמכויותיו ולא לרכזם אצלו.

ענווה – ההפך מקפדנות
בתורה שבכתב זוכה משה לתואר עניו, בתורה שבעל פה זוכה לכך הלל הזקן. "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי". כלל זה מופיע כהקדמה לשלושה סיפורים דומים אשר בהם איש נכרי מבקש להתגייר מסיבות אבסורדיות ומתגרות ושמאי מסרב לגיירו ואילו הלל מסכים. לאחר הגיור יוצר הלל קשר חם עם המתגייר הטרי והחצוף, ומעביר אותו תהליך של רכישת אמון בתורה וחיבור ליהדות. הסיפורים מסתיימים כך: "לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא).
החכם העניו יודע לא להקפיד על הכללים כשלפניו אדם שזקוק לדבר אחר. הוא יודע ליצור קשר עם אנשים ולא רק עם רעיונות. הוא מנגיש את האמת שלו לזר במקום להרחיק אותו ממנה.


ענווה – היכולת להקדים את דברי החולק עליך לדברייך ואף להשתכנע ממנו
"אמר רב אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו.יצאה בת קול ואמרה: 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל'. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהן" (תלמוד בבלי, מסכת עירובין דף יג ע"ב).
שמאי מייצגים על פי רוב את האמת הגאה, הלל מייצגים את השלום העניו. אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם ויש חשיבות לשניהם בעולם, אך לא ניתן לקיים חברה על בסיס גאווה וכללים יבשים. למעלה מזאת, חכמים סמכו על הלל שיש בו מספיק ענווה על מנת להכיר מעת לעת בטעותו ולחזור בו, כפי שקורה בסיפור המובא מיד אחרי דברים אלה בתלמוד.

ענווה איננה חוסר בטחון ואי השפעה בעולם
משה היה אחד המנהיגים המשפיעים ביותר שידעה האנושות ובמספר מקומות בתורה הוא מעז אפילו להתווכח עם אלוהים ולשנות כך את כל מהלך ההיסטוריה. הלל היה אחד התנאים המשפיעים ביותר והלכות רבות שהוא ותלמידיו קבעו הנחו את בית ישראל לאורך מאות ואלפי שנים. דווקא אדם נטול בטחון המתרחק ממוקדי השפעה לא יכול להיות עניו. כפי שממחישים ארבעת המאפיינים שמנינו לעיל, הענווה מגיעה ממקום של חוזקה ומהיכולת לשמוט את האגו והכוח ברגעים הנכונים.
בענווה אני מודע לעצמי ובטוח בעצמי, אבל אני לא "תופס מעצמי" יותר ממי שאני. התלמוד אומר- "כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה". מסביר רש"י -  "נסתכלו באספקלריא שאין מאירה - וכסבורים לראות ולא ראו, ומשה נסתכל באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו בפניו" (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מט עמוד ב).
על פי מדרש ילקוט שמעוני ארבעה אנשים זכו למות בגיל מאה ועשרים – משה, הלל, רבי יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא. נדמה שמשותפת לארבעתם תכונת הענווה והיכולת לשמוט בשעת כוח. לקראת שנת השמיטה הקרבה ובאה, אני מאחל לכולנו שנדע בעצמנו להנהיג כמשה והלל, ושנזכה לראות מעלינו הנהגה לאומית שתגיע למאה ועשרים שנה. שבת שלום.

[קולות, 5.6.14]

יום שני, 26 במאי 2014

תיקוני ליל שבועות - הרצאות ומפגשי לימוד פתוחים לקהל עם ליאור טל

תיקוני ליל שבועות, הלילה שבין ה- 3 ל- 4 ביוני, בתל אביב

מנהג ישן ויפה הקיים מאות שנים בעם ישראל הוא להקדיש את ליל שבועות ללימוד. במסגרת מנהג זה אשתתף השנה בשני תיקוני ליל שבועות בתל אביב ואתם מוזמנים להצטרף.


מרכז קהילתי רוזין, דרזנר יחיאל רמת אביב 2א
22:00 - התכנסות
22:15 - הרצאה - בין צדק לאהבה - בין הגינות הרואה למולה אדם, למוסר אוהב הרואה את אישיותו של האדם.
22:50 - קבוצת לימוד - גיור אז והיום - מרות, דרך חז"ל ועד לגיור חילוני (במקביל יש מפגשי לימוד אחרים כמפורט בתוכנייה).





הישיבה החילונית של בינה, יסוד המעלה 61
01:30 בלילה - האמהות השקופות שלנו - שיחה עם המקרא, חז"ל, פרום ולוינס 
(במקביל מפגשי לימוד נוספים נוספים כמפורט בתוכנייה).



אשמח לראותכם
ליאור

יום חמישי, 22 במאי 2014

פרשת במדבר - עובדים זרים בצהוב

ישנן שלוש מילים מטלטלות החוזרות שלוש פעמים בפרשת השבוע: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". מילים אלו נאמרות על כל אדם שאינו משבט לוי המתקרב לתחום הקודש במשכן. אין מדובר על בן עם אחר, אלא על כל אדם מישראל אשר איננו מורשה לגשת אל הקודש. במקום אחר בפרשה מוזכר המקרה הטרגי של שני בני אהרון: "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה בְּמִדְבַּר סִינַי, וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם". במקרה זה לא האנשים נתפסו כזרים אלא האש אשר הקריבו לאלוהים ללא אישור הייתה זרה, וגם כאן הדבר מסתיים במוות.

התשובה לשאלה מי זר ומי מוכר אינה ברורה מאליה. הנה אדם מישראל הופך בהקשר של המשכן לזר, עד כדי מוות, והנה אש שמקריבים לפני אלוהים הופכת ברגע מסוים לזרה ומביאה למות בני אהרון. יש קו עדין, לעיתים קלות בלתי נסבלת ולא רציונאלית, המפרידים בין הזר לדומה, בין המאיים לשייך.

ניקח לדוגמא את תופעת העובדים הזרים. באילו מצבים נתייחס אליהם כמהגרי עבודה אשר הינם ממש כגרים שעליהם נאמר: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם", ובאילו מצבים נראה בהם עובדים זרים שיכולים מצידנו לקבל שכר מבזה ותנאי מחיה קשים ו"אם יש להם בעיה אז פשוט שלא יתקרבו" שהרי... "ְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת"?! 

עבודה קשה מאוד בתחום הבניין, שעות ארוכות של הזעה בשמש בעבודות חקלאות, טיפול בקשישים אשר אינם שולטים כבר בסוגרים, הם רק חלק מחוויות העובדים הזרים. האם אתם יכולים לדמיין את התסריט הבא – ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נפגש עם חבורה של עובדים זרים אשר ביצעו את עבודתם בצורה מעולה למרות כל הקשיים, ובמקום לראות את זרותם מול עיניו הוא אומר להם: "הבאתם המון כבוד למדינה, עשיתם דבר גדול ונתתם דוגמא של רוח קרב ומצוינות"? יכולים אתם לדמיין אלפים רבים של אנשים מכל הקשת הפוליטית בישראל מגיעים לכיכר להוקיר להם תודה?


קשה לדמיין, אך זה בדיוק מה שקרה השבוע. נתניהו נפגש בתל אביב עם עובדים זרים בצהוב, שחקני מכבי תל אביב, ושיבח אותם על עבודתם הקשה ועל שלא ויתרו ברגעים הקשים, ואף טען שהם הביאו כבוד גדול למדינה. אלפי אנשים גדשו את הכיכר בחגיגות תוך שהם מהללים ומעריצים את העובדים הזרים שזכו בגביע אירופה לאלופות. אלה העובדות- מתוך 98 נקודות של מכבי תל אביב בגמר היורוליג, 80 היו שייכות לשחקנים זרים, 14 לשחקן אמריקאי שעלה לארץ בשיא הקריירה, ורק 4 נקודות לשחקן שצמח בספורט הישראלי. 

עובד זר ברוב התחומים נתפס כבעיה דמוגרפית וכלכלית ועוצמות של פחד, ולעיתים שנאה, מופנות כלפיו. עובד זר המועסק בתחום הכדורסל הופך לנציגה האותנטי של מדינת ישראל, לכזה שמרומם את רוח העם ומביא כבוד למדינה. זוהי ההפכפכות הבלתי נסבלת של הזרות והשייכות.

הזרות הייתה לאורך כל ההיסטוריה אחד האתגרים המוסריים והחברתיים הגדולים ביותר. בני אדם תמיד פחדו לצערנו מהזר, שנאו אותו ופגעו בו. אולי ניתן ללמוד מהיחס המעריץ לשחקני מכבי ת"א לקח - אם אנחנו מסוגלים לראות את השחקנים, שמגיעים מתוך שיקולים עסקיים לארץ לתקופה קצרה, כמייצגי הישראליות והגאווה הלאומית, שמא נדע לייחס פחות זרות גם לאלה שמטפלים בזקנינו, בונים את בתינו ומגדלים את הירקות שאנו אוכלים? אני מבקש ללמוד ממקרה מכבי לחדול מלחלק את היחס לאנשים על פי "זר" ו "אזרח" ולהתחיל לפתח גישה הרואה את האדם ומעשיו ולא רק את מוצאו.

פרשת במדבר: וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת?

לא כל אחד יכול לעבוד במשכן ואפילו לא להתקרב אליו.  קידוש המשכן מושג, בין היתר, על ידי קביעת הכלל שרק בני שבט לוי רשאים להיות בו. ומה יקרה אם בכל זאת אדם אחר ינסה להתקרב? התשובה לשאלה זו ניתנת שלוש פעמים במהלך פרשת השבוע ובכל פעם באותן מילים קשות: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". מילים אלו מזכירות סיפור תלמודי ידוע הממחיש את הפער העצום בין דרכם של רבני התלמוד לדרכם של רבני ישראל בשנים אלו.
התלמוד מביא שלושה סיפורים על נכרים אשר באים לשמאי ולהלל ומבקשים להתגייר. בכל שלושת המקרים יש משהו חצוף ומקומם בבקשות ובשלושתם שמאי מסרב לגייר אותם והלל מסכים.  נתבונן במקרה השלישי הקשור לפרשתנו.
נכרי ניגש לשמאי ומבקש שיגייר אותו על מנת שישימו אותו כהן גדול והוא יזכה בכבוד ובבגדי ההדר שלובש הכהן. כאילו לא די בחוצפתו של הנכרי אשר חושב שהוא יוכל להתגייר ומיד להפוך לכהן גדול, הרי שהוא מוסיף גם את הנימוק המרגיז – הוא רוצה ללבוש חושן ואפוד. שמאי כמובן מסרב לגיירו ודוחף אותו באמת הבניין שבידו. הלל מצד שני מפתיע ומגייר אותו. לאחר הגיור שולח אותו הלל ללמוד את הפסוקים והסוגיות הקשורים במעמד הלויים והכהנים. כאשר מגיע הנכרי למילים "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" הוא שואל את הלל: "מקרא זה על מי נאמר?". הלל משיב לו: "אפילו על דוד מלך ישראל", שהרי הזר האמור הוא כל מי שאינו בן שבט לוי. מבין הגר שאם כך נאמר אפילו על דוד הרי שקל וחומר שהוא, שזה עתה נכנס לעם היהודי, לא ראוי לעסוק במלאכת הקודש ומתוך מקום של הבנה וקבלה מוותר על דרישתו להפוך לכהן גדול. לאחר מכן מזדמנים שלושת הגרים מהסיפורים השונים למקום אחד ואומרים: "קפדנותו של שמאי ביקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה" (תלמוד בבלי, מסכת שבת דף לא עמוד א).

פרשת במדבר: בין אחדות לאחידות, בין היתוך לרב תרבותיות

בפרשת במדבר נערך ככל הנראה מפקד האוכלוסין המתועד הראשון בהיסטוריה האנושית. "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר, פרק א, פס' ב). הספירה נעשית לפי שבטים, סדר ההליכה הוא לפי שבטים ואם לא די בכך אז לכל שבט יש דגל משלו. "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם... אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר, פרק א פס' נב, פרק ב פס' ב). הדבר עשוי להיראות תמוה לכל אלו מבינינו המחפשים את האחדות בעם. מדוע זה יישא כל שבט דגל אחר? למה להבחין בספירה בין שבטים?
אם לא די בהפרדה על בסיס שבטי בספירה, בסדר התנועה, בדגלים ובתפקידים השונים בזמן שבני ישראל במדבר, הרי שהפרדה זו נשמרת גם בחלוקת הנחלות בארץ. משמעות הדבר היא כי לא מדובר בשמירה על השבטיות כשלב מעבר לפני הקמת ישות ריבונית בישראל אלא כדרך קבע, כצורת חיים. אלוהי המקרא מבקש לשמר את הפירוד בתוך העם ואת ההבדלים בין שבט לשבט.
מודל כור ההיתוך המבקש לבטל את השבטיות ולהתיך את כל ההבדלים ליצירה חדשה ומורכבת אינו המודל התנ"כי. לטעמי יש עומק רב בהכרעת התורה לשמור על השבטיות. כמעט ואין דרך לקיים כור היתוך אמיתי והדבר גם לא רצוי. הניסיון ליצור אחידות מדומה שכזו, יהפוך דה פקטו לניסיון להשליט תרבות דומיננטית אחת על רעותה, כפי שקרה בישראל בשלושים שנותיה הראשונות. בנוסף, ההיתוך לא מאפשר המשכיות תרבותית מעמיקה ופוגע ביכולת של אדם לבטא את עצמו ואת שורשיו. מעשה זה עשוי לפגוע בחופש לפתח ולהביע דעות שונות ויצמצם את הדיאלוג המפרה בחברה. בעולם גלובלי ודמוקרטי עם אמצעי תקשורת וחשיפה מגוונים כמו היום הדבר גם לא אפשרי.

יום שישי, 9 במאי 2014

פרשת בהר: זכות קניין ושמיטתו

הבעלות על רכוש היא אחת מיסודות העולם המערבי ליברלי. ג'ון לוק, מראשוני ההוגים הליברלים הגדולים, נימק זכות בסיסית זו לקניין בדרך הבאה: "כל אדם הוא בעל קניין ביחס לגופו שלו ורק הוא בלבד יש לו זכות לגופו. עבודת גופו ועמל כפיו – על אלו אפשר לומר על פי הדיוק שאומנם לו הם. כל דבר איפוא שהאדם מפקיעו מן המצב שהתקין לו הטבע, הריהו מערב בו את עבודתו ומוסיף עליו משהו משלו, ובאורח זה הופך אותו לקניינו". מאחר ואני נמצא ברשות עצמי וכל דבר אחר נמצא במצבו הראשוני ברשות כולם, הרי שבהשקיעי את עצמי בדבר-מה אני מפקיע אותו ממצבו הראשוני והופך אותו ליותר שלי משל אחרים. אם רצוני בכך, יכול אני להכריע שהדרך שבה יבוטא חלקי באותו דבר שבו השקעתי יהיה בשכר שאקבל. זהו בסיס העבודה השכירה.
על המקבלים את הגישה הליברלית הזו לשאול האם יש הגבלות החלות על זכות זו וכיצד יוצרים איזונים נכונים בינה לזכויות אחרות. רבים ממצדדי הליברליזם הכלכלי מצטטים את לוק ולא יודעים כי הוא עצמו סבר שיש להגביל את זכות הקניין בשני כללים מרכזיים - יכול אני להפקיע דבר ולהופכו לקנייני רק "כאשר כמות מספקת, באיכות לא פחות טובה, נותרה במשותף בשביל אחרים"; ובנוסף הוא כותב: "באיזו מידה נתן לנו את הדברים? עד כדי לשבוע... אך מה שלמעלה מזה הריהו גם למעלה מחלקו וקנוי לאחרים".

יום ראשון, 13 באפריל 2014

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח

מה הופך את סיפור יציאת מצרים למשמעותי עד כדי כך ש "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"? מדוע "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה פסחים, י, ה)?

מאחורי הקלעים של הגדת הפסח מצויה מחלוקת בין נשיא הסנהדרין דאז, רבן גמליאל, לכמה מהחכמים המובילים את הדור, דוגמת רבי אליעזר ורבי יהושע. רבן גמליאל סבר שעיקרו של ליל הסדר צריך להיות עיסוק בהלכות הפסח, ואכן מסופר בתוספתא שהוא וזקנים אחרים "היו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר" (תוספתא פסחים, י, יב). רבי אליעזר, רבי יהושע וחבריהם סברו לעומתו, שעיקר ליל הסדר הוא העיסוק בסיפור יציאת מצרים ואכן אנו קוראים בהגדה שהם היו "מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה". בסופו של דבר, העיסוק בסיפור ניצח את העיסוק בהלכה ובחוק.

חוק יבש לא בונה תרבות רבת שנים כמו סיפור עם לחלוחית. יחד עם זאת, ניצחונם של חכמי הסיפור על זקני ההלכה לא נבע מכך שהתרבות היהודית מעדיפה סיפורים על עשייה, אלא נעוצה בכך שסיפור טוב מוליד גם עשייה רחבה ומשמעותית. "גדולה אגדה – שמביאה לידי הלכה. וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹננית היא, וסופה היא עצמה בטלה, וגם מבטלת כח המעשה של בעליה", כתב ביאליק. איזו עשייה אמורה לנבוע מתוך הפנמת סיפור יציאת מצרים? התורה עצמה נותנת לנו את התשובה בשורה של ציוויים מרגשים הדורשים מאתנו לחמול על החלשים.

יום חמישי, 10 באפריל 2014

חג החירות תש"ע: יומן מילואים אישי


14.03.10, ביקור בבית בודד על גבעת מריבה
על הגבעות הסמוכות לכביש בין ההתנחלות שבות רחל למוצב מבוא שילה, פזורים חמישה מאחזים לא חוקיים ובהן מתגוררות עשרות משפחות. באופן אירוני ניתן למצוא קציני צה"ל רבים בין המתיישבים שם, חלקם מפקדים על יחידות המוצבות בשטחים ואמורות לשמור בו על החוק והסדר. בתוך ממלכת האבסורד הזו אנו מבחינים בבית אבנים קטן ובודד על גבעה. זוהי גבעה של מתנחל אחד – בחור בן שמונה עשרה בשם איתן. בצד הבית מלונה ובה כלבי שמירה אימתניים ומספר אווזים המצווחים בכל פעם שמישהו מתקרב.
אנחנו עוצרים שם עם ג'יפ vסמג"ד ופוגשים את חגי, אחיו בן החמש עשרה של איתן, שבעת הביקור נמצא שם לבד כשסכין חגורה למותניו כאמצעי בטיחות. חגי מכניס אותנו בשמחה לביתם ומארח אותנו בנפש חפצה וחיוך רחב. על אדן החלון של הבית מונח הספר "אור הרעיון", ספרו הגזעני של הרב כהנא, והנער הצעיר מדקלם את תכניו בלהט ואמונה תמימה. האם אני יכול להגיע לדיאלוג עם הנער הזה? האם יש בכלל שפה משותפת בה נוכל לדבר?





18.03.10, הפרות סדר בנבי סאלח

יום רביעי, 9 באפריל 2014

יום מעשים טובים - ציניות לעגנית בהתגלמותה

בישיבת צוות של מכינת בינה החלטנו שלא להיענות לפניה שקיבלנו להשתתף ביום המעשים הטובים שיזמה ומנהלת קבוצת אריסון.
קבוצת אריסון שולטת על כמה מענקי ההון במשק הישראלי ובהם בנק הפועלים, תעשיות מלח לישראל ושיכון ובינוי. מעבר לפעילות עסקית ענפה המגלגלת מיליארדי שקלים בשנה, מחזיקה הקבוצה קרן התורמת עשרות מיליוני שקלים בשנה. על פי האתר של קרן אריסון, פעילות הקרן "מבוססת על שלושה ערכים יהודיים- צדקה, חסד, ותיקון עולם". לטענתנו, פעילות הקרן מבוססת בדיוק על ההפך מאלו.
מהי צדקה? הרמב"ם מסביר כי "הביטוי צדקה גזור מן צדק... צדק הוא לספק לכל מי שיש לו זכות את מה שמגיע לו, ולתת לכל נמצא מן הנמצאים בהתאם למה שהוא ראוי לו". מעבר למה שאני חייב לאדם בשל חוק או חוזה שנחתם בינינו, יש לי חובות מוסריות כלפיו כאדם וחובות אלו קרויות צדקה. בשפת הרמב"ם- "החובות המוטלות עליך כלפי זולתך בגלל מידת אופי טובה, כגון איחוי שִברו של כל בעל שבר, הן קרויות צדקה" (מורה נבוכים, חלק ג, פרק נג).
צדקה היא השלמה של הצדק ולא הניגוד לו. אין ציניות לעגנית יותר מלפצוע אדם ואז לטעון שעושים עימו צדק בחבישתו. אם אני מחזיקה בבנק עשיר שמרוויח מעל שני מיליארד שקל בשנה רווח נקי, ובכל זאת ממשיכה לקחת מהמעמד הבינוני עשרות אחוזי ריבית על משכנתאות, משכנעת את השכבות המוחלשות לקחת הלוואות הכרוכות בהחזרים עם ריבית גבוהה, גובה עמלות על כל פעולה גם מאנשים הנמצאים במצוקה כלכלית, מנהלת מערכות שיש בהן פערי שכר עצומים, מפטרת עובדים בצעדי "התייעלות" גם בשנה רווחית ומוסיפה להוני על גבם של אלפי עובדים ומאות אלפי לקוחות, אזי נתינת כמה מיליוני שקלים לתרומה לאותם אנשים שנפגעו ממני אינה נחשבת צדקה וודאי שלא תיקון עולם.

שקר ושמו שוויון - חוק האברכים

חוק האברכים מלמד אותנו שוב שאין גבול לדמגוגיה ושקרים פוליטיים. ישי, גפני ונתניהו משתמשים בעקרון השוויון שדרש מהם בג"צ כדי לנסות ולהכשיר את השרץ, אך בין הפשרה המוצעת לבין שוויון אין כל קשר.
סטודנט לומד באוניברסיטה על מנת להשתלב בשוק העבודה. תקופת לימודיו קצובה ויש אינטרס חברתי-כלכלי לאפשר לו לסיים את לימודיו בהצלחה. אברך לומד בישיבה על מנת שלא להשתלב בשוק העבודה. לא די בזה שלימודיו לא מכשירים אותו לעבודה אלא שהם הסיבה לכך שהוא לא עובד. תקופת לימודיו לא קצובה והוא יכול ללמוד על חשבון הציבור כל חייו. לימודיו מנוגדים לאינטרס החברתי-כלכלי. השוויון היחיד הקיים בין שניהם הוא שמדובר בשני אנשים שלומדים.
למעלה מזאת, הנתונים מראים שכמעט כל מיליוני השקלים בהם מדובר יגיעו לכיסי האברכים ולא לסטודנטים.  הקריטריונים תפורים מלכתחילה עבור ציבור זה שלחלקו הגדול יש שלושה ילדים (ולאלו שאין סביר שיהיו בקרוב).  מאידך, רק לכמה מאות סטודנטים יש שלושה ילדים ולפיכך המלגות הללו לא ישפיעו בפועל כמעט כלל על ציבור זה. מדובר אם כך מלכתחילה בהענקת מלגה לעשרות אלפי אברכים והפשרה לכאורה שוויונית למראית עין בלבד.
שיח השוויון אינו רלבנטי להצעתם של ישי, גפני ונתניהו. שלוש טענות מרכזיות כן רלבנטיות – המשך התלות החרדית בקצבאות מעודד עוני וחוסר תעסוקה ורע הן לחרדים והן למשק הישראלי ולא יתכן שציבור עובד יהיה כפוי לממן ציבור שבוחר לא לעבוד; לימוד תורה ללא השתלבות בעבודה מנוגד לרוב ימיה של ההיסטוריה היהודית ומנוגד לגישתם של גדולי הלכה לאורך אלפיים השנים האחרונות ולפיכך עידודה אינה מעשה יהודי אלא ניצול ציני של אדם אחד את רעהו; אם מדינת ישראל מכריעה כאינטרס לאומי לעודד לימוד תורה הרי שניתן וצריך לקדם אותו בדרך שוויונית. כדי לעשות כן על החוק לקבוע שמלגה תינתן ללומד או לומדת לפרק זמן מוגבל, לכל היותר 5 שנים; עליו לחול על כל מי שיקדיש כמות שעות מסוימת בשבוע ללימודי יהדות בכל מוסד בארץ כולל בתי מדרש פלורליסטים, ישיבות חילוניות, בתי מדרש רפורמים, אוניברסיטאות וכד'; עליו לעודד תעסוקה ולא לבוא במקומה ולכן יש להתנות אותה בהשתלבות בשוק העבודה תוך שנה מסיום קבלת המלגה.
על מדינת ישראל להכריע האם יש לה אינטרס לאומי לעודד דווקא את העדפת לימוד התורה בצורתו החרדית המנצלת על פני לימוד תורה חילוני ויציאה לעבודה. אם מדיניות הממשלה היא שהציבור העובד בישראל יהיה כפוי לממן במיסיו ציבור הבוחר לא לעבוד, הרי שהיא צריכה להגיד זאת באומץ לבוחריה. אם כנסת ישראל רוצה לחוקק חוק מלגות לאברכים זו זכותה החוקית לעשות זאת, אך שתעשה זאת מבלי לשקר לציבור בנוגע למניעיה ולהשלכות חוק מעין זה. יש לקוות שאם היא תעשה עוולה מעין זו, יידע הציבור לבחור אנשים ראויים יותר לנהל את כספו.


יום שלישי, 8 באפריל 2014

פרשת וזאת הברכה: יישר כוחך ששיברת

השבת אנו חוגגים את שמחת תורה ומשלימים עוד סבב שנתי של פרשות שבוע. את חמשת חומשי התורה ניתן לחלק לשני חלקים – ספר בראשית ושאר ארבעת הספרים. בראשית מאגד בתוכו את המיתוסים הגדולים של הבריאה, אדם וחוה, סיפור נוח והמבול, מגדל בבל וכמובן שלושת האבות, ארבע האמהות וכל הסיפורים הקשורים בהם. בארבעת הספרים האחרים יש גיבור אחד ברור ומובהק – משה. הילד שנמשה מהיאור בפרק ב' של ספר שמות, מוביל אותנו ואת סיפור הפיכתנו לעם עד למותו הכואב בפרשת השבוע הנוכחית, הפרשה האחרונה בתורה. הפסוקים המסיימים את התורה הם אלה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ, וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, י-יב). אנו קוראים על היד החזקה והמורא הגדול שעשה משה לעיני כל ישראל ותוהים על איזה מסיפורי המופת שגדלנו עליהם מדובר – האם הכוונה לעשר המכות, לקריעת ים סוף, למעמד הר סיני, להוצאת המים מהסלע, לניצחון הגדול על עמלק?

פרשת האזינו: אין הדבר תלוי אלא בי (?)

שירת האזינו נפתחת בדברי משה: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים לב, א). מיד בתום השירה מצוּוֵה משה לעלות להר נבו ולמות. מדרש תנחומא מספר שבניסיון למנוע את מותו פותח משה בדיאלוג נוקב עם אלוהים, מתחנן על נפשו, ואומר - "רבונו של עולם לשווא דשו רגלי ערפל, לשווא רצתי לפני בניך כסוס, סופי רימה ותולעה?!". משה, לכאורה העניו מכל אדם, עומד לפני אלוהים ודורש לחיות. אני הרי הייתי גדול הנביאים! אני הנהגתי את העם! מגיע לי לחיות. אלוהים מסרב. כשרואה משה שהדבר לא תלוי בו ושמשיחתו עם אלוהים לא תצמח הישועה הוא עושה את שעשה בשירת האזינו ופונה לגורמי הטבע:

"כשראה משה שאין משגיחין עליו, הלך אצל שמים וארץ, ואמר להם בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שנבקש רחמים עליך, נבקש רחמים על עצמינו, שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה (ישעיה נא ו), הלך אצל חמה ולבנה, אמר להן בקשו עלי רחמים... הלך אצל כוכבים ומזלות, אמר להם בקשו עלי רחמים... הלך אצל הרים וגבעות...". משה מחליט לפנות לעזרה, אבל השמיים והארץ משיבים לו בלעג שיש להם מספיק צרות משל עצמם, שהרי לפי נבואת ישעיהו יגיע היום שהם עצמם יתמוטטו, ולפיכך מדוע שהם ישקיעו אנרגיה בלסייע לו? משה פונה לעוד ועוד גורמים ומתחנן אליהם שיבקשו עליו רחמים, אך הוא נתקל באותה תשובה. השירה לא עוזרת, הבטחון העצמי קורס, התחינות לגורמי תבל לא מסייעות, והדין קר ואכזר – "מֻת בָּהָר"!

פרשות ניצבים-וילך: לעבוד אלוהים אחרים במאה ה 21

רגע לפני שמשה הולך לעולמו, בלב פרשיות ניצבים-וילך, חוזר אלוהים ומזכיר לו ולעם את הדבר החשוב ביותר – האיסור לעבוד אלוהים אחרים. עבודת אלוהים אחרים זכתה לשמות שונים במהלך השנים - אלילות, עבודה זרה, עבודת כוכבים ועוד – אך כל השמות האלו מכוונים במהותם לתיאור תופעה בה מחליף האדם את ה' במשהו או מישהו אחר. המאבק היהודי רב השנים בעבודה הזרה לא שייך רק לימים קדומים או לתרבויות רחוקות שבהם עדיין משתחווים בני אדם לפסלים וגורמי טבע שונים, הוא אף אינו שייך לדעתי רק לאנשים דתיים המכריעים לעבוד את ה' דרך ההלכה - זהו מאבק ערכי יומיומי של כולנו.

"אלוהים אחרים" הוא כל דבר בעולמי שאני מעניק לו משמעות של ערך עליון לאורך זמן.  כפי שמציין אריך פרום - "פעם היו האלילים בעלי חיים, עצים, כוכבים, דמויות אנשים ונשים; כינו אותם 'בעל' או 'עשתורת' והם נודעו באלפי שמות אחרים. כיום הם מתכנים כבוד, דגל, מדינה, אם משפחה, תהילה, ייצור וצריכה, ועוד שמות רבים אחרים" (והייתם כאלוהים, עמ' 41). כאשר אנו מעניקים לאחד מאלו מעמד טוטאלי ועליון, הוא הופך לאל זר. רובנו אוהבים את מדינתנו ואין רע בכך, אך מוסליני הפאשיסט העמיד את מדינתו כערך עליון ועבד עבודה זרה. רובנו אוהבים את עמנו וטוב שכך, אך היטלר העמיד אותו כערך עליון ובכך עבד אלוהים אחרים. כפי שכתב ישעיהו ליבוביץ: "העלאת הארץ, המדינה, האומה וכו' לרמת דברים שבקדושה היא צורה חדשה של עבודת העגל... העגל אינו צריך להיות זהב דווקא; הוא יכול להיות ארץ, מדינה, אומה, גאולה משיחית, תפארת וגדולה של שלטון וכיבוש" (רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ, עמ' 253-4). כמובן שלא רק לאום ומדינה יכולים להפוך לאלילים. כך לדוגמא, קשה עד בלתי אפשרי לרוב בני האדם להשתחרר מאהבת הממון, אך מי שרואה בו ערך עליון, כמו מיידוף ופושעי הון אחרים, הופך אותו לאליל.

מהותה של עבודה זרה היא הקדשת חלקים מרכזיים מהווייתי למען דבר בצורה שאינה מכירה דה פקטו בחשיבותם של דברים אחרים. אין זה אומר שאני בהכרח מצהיר במילים על אותו הדבר כעל אלוהַי, אלא שהתנהגותי ביומיום הופכת אותו למעשה לאליל שלי. הטוטאליות המוחלטת שאינה רואה מורכבויות ושכל העולם מופיע לפניה בצבע אחד בוהק וחזק היא סכנה חמורה לנפשו של אדם. המטרה ההופכת לערך עליון, מקדשת את האמצעים, ואינה מסוגלת לאזן את דרכה עם ובין מטרות אחרות - היא יסודם של עוולות ופשעים רבים. יסוד היסודות ועמוד החוכמות הוא לידע שיש דברים רבים בעולם שהם בעלי חשיבות גדולה. כאשר אנו מתעלמים מהיסוד הזה ויוצרים לעצמנו עולם שבו יש דבר אחד מצומצם שהכל מוקדש לו, אנחנו חוטאים באחת העבירות החמורות ביותר שניתן להעלות על הדעת.


דברים שכתבתי בלוח השנה של קולות בהקשר דומה



לאור זאת, המאבק באלילות הוא מוטיב מרכזי מאוד ביהדות מימי קדם ועד היום. הוא שזור כחוט השני לאורך כל המקרא; חז"ל טענו ש - "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מגילה, דף יג עמ' א). וש - "חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה" (קידושין, דף מ עמוד א); הוגי יהדות חילוניים מודרניים ראו במאבק בעבודה זרה את תמצית היהדות - אחד העם כתב במאמרו על שתי הסעיפים: "אלו בא לפנַי אותו גוי שבקש ללמוד כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת, הייתי אומר לו: לא תעשה לך פסל וכל תמונה – זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא"; דברים דומים ניתן למצוא אצל אריך פרום ואף אצל אסא כשר הטוען שהמפתח להבנת הדת היהודית הוא "שלדת היהודית יש משמעות של התנגדות פעילה לכל גילוי אפשרי של אלילות" (יהדות ואלילות, עמ' 27).

למרות היות האליל ערך עליון אין הוא בהכרח ערך בלעדי. אדם יכול שיהיו לו כמה וכמה אלילים שיחסו אל כל אחד מהם הוא קיצוני, מופלג, נטול כל איזונים ועיוור למורכבויות וערכים אחרים. אומנם הוא ייתקל בבעיה במקרה שעבודת אליל אחד תתנגש עם רעהו, אבל זה קורה לעיתים רחוקות מאוד. אני מכיר אנשים שזכויות אדם ושלום הם עבורם אלילים של ממש, וכאלו שאדמת הקודש ודיני צניעות הם אליליהם. אנו מוקפים אנשים שהממון עבורם הוא אליל. במספר שכונות בישראל יודע כל נער שהדרת הכבוד היא היא הערך העליון המתנשא מעל לכל וכל מי שפוגע בה יש לנקום בו ולרמוס אותו. בכל פינה בעולם אנו מוצאים עובדי עבודה זרה מסוגים שונים.

אלוהי היהדות, לעומת זאת, הוא זה שמעמיד שורה של ערכים שונים בפני האדם ומצווה עליו ליצור ביניהם איזונים. זהו אל המנוסח מלכתחילה בלשון רבים וקרוי אלוהים. הוא לא דורש מאתנו להקדיש עצמנו לדבר אחד אלא מציב בפנינו שש מאות ושלוש עשרה מצוות ומאות אלפי פרשנויות והלכות, ודורות רבים של התהוות ושינוי. למרות זאת, ישנם כאלו שהופכים אף אותו לאליל ובסגידתם לו מאבדים את היכולת לראות קשת של צבעים, דעות וערכים ולהכיר בחשיבותם. חודש אלול בו אנו נמצאים הוא חודש של חשבון נפש והתכוננות לשיבה אל אלוהים. בפרשת השבוע מופיע הציווי היסודי של תשובה – "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ". פרשנים מסורתיים רבים רואים בציווי זה ובתהליך התשובה את השיבה לשולחן ערוך והלכותיו תוך ביטול ערכם של דברים אחרים. אני רואה בציווי זה קריאה למאבק באלילות ושיבה למושג של ריבוי ערכים, איזונים ומורכבויות בתוך חיינו.

פרשת ניצבים וילך: עדינות הפיוס וסכנת המוות האורבת בו

אנו בשלהי חודש אלול, ימי רחמים וסליחות, ימי תשובה. בפרשת השבוע מופיע הפסוק המהווה את המקור למילה תשובה: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים פרק ל, פס' ב). תשובה מלשון לשוב. התשובה היא השיבה אל האלוהים ומצוותיו. בתרגום חילוני למושג זה – התשובה היא השיבה לעולם הערכי בו אני מאמין, לדרך הישר והטוב.
בשבועות האחרונים אני לומד עם כמה מבוגרי בינ"ה את פרשנותו של הפילוסוף עמנואל לוינס לסוגיה במסכת יומא העוסקת בתשובה. המשנה מלמדת אותנו שבמקרה שפגענו באדם אחר, חובה עלינו לפייס אותו, כחלק מתהליך התשובה. "עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין האדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה מסכת יומא, פרק ח, משנה ט). בתלמוד מופיעה בהקשר זה אגדה מעניינת מאוד.
רבי אבא בר איבו, אחד מחשובי האמוראים שהיה ידוע בכינוי רב, היה מסוכסך עם שוחט אחד. ערב יום כיפור הגיע ואותו שוחט לא טרח לבוא וליישר עימו את ההדורים. רב ידע שהשוחט נושא באחריות, והכיר את הכלל הגדול שיום הכיפורים לא מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו. וכך, למרות שראה עצמו כצד הנפגע, החליט להטריח את עצמו וללכת אל השוחט, בכדי לתת הזדמנות לשוחט להתנצל. הוא דאג לו. למרות שהיה ידוע כאיש חשוב, החליט רב להטריח את עצמו וללכת לשוחט הביתה, בכדי ליצור סיטואציה שבה ודאי השוחט ינסה ליישב את ההדורים ואולי יתנצל. כך חשב רב באצילותו לעזור לשוחט החוטא.

פרשת כי תבוא: האחריות שבריבונות יהודית

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ". פרשת השבוע עוסקת במה שיקרה כשסופסוף נגיע לארץ המובטחת. ההתמקמות בארץ מייצרת מצב חדש לחלוטין, בו בפעם הראשונה בהיסטוריה עם ישראל שולט בעצמו. החשש המקראי הוא כמובן מכך שהחירות והיציבות המדינית והכלכלית יחלישו משמעותית את התלות באלוהים, ומכאן קצרה הדרך למרידה בו ולעבודה זרה. לאור זאת, כמעט כל הפרשה עוסקת ב'מקל וגזר' - בקללות נוראות בהן ילקה העם אם ימרדו בה' ובברכות נפלאות בהן הוא יתברך אם ישמור על נאמנותו.
הסיטואציה של כניסה לארץ וישיבת קבע בה מתוך ריבונות עצמאית מזמנת שורה של הכרעות כבדות משקל.  בראש ובראשונה העם הנכנס לארצו צריך להכריע מהו התוכן הלאומי שלו, מהי התרבות המאפיינת אותו. במילים אחרות, העם היהודי צריך לעצב את יהדותו בתקופה של ישיבה משותפת, ריבונית, באותה ארץ. זו הכרעה קשה ביותר. מה שמתאים לעבדות ולנדודי מדבר לא מתאים לקיום ריבוני בארץ, מה שמתאים לגלות ולקהילות סגורות בריבונות זרה, לא מתאים למדינה יהודית.