פרשת שופטים: ידינו לא שפכו את הדם הזה (?)

[את הדברים הבאים, העוסקים במשמעות עומק חברתית ופוליטית של טקס עגלה ערופה, פרסמתי במעריב לפני כמה שנים בהקשר של אלימות בחברה הישראלית. לצערי אני חש שבימי פוסט צוק איתן הדברים מקבלים משנה תוקף, באשר נחשפנו שוב לצדדים יצריים ואלימים של ציבור רחב התומך באלימות כפתרון מרכזי ואפילו ראשוני בהתמודדות עם בעיות לאומיות, ולצערנו אפילו כאלה שתומכים באלימות כנגד כל מי שחושב אחרת מהם או כל מי שנולד לאם ערביה. אני תוהה אם בסיטואציה של 40,000 תומכים בדף פייסבוק הדורש נקמה בערבים ערב הירצחו של מוחמד אבו חדיר, יכול הציבור להגיד "ידינו לא שפכו את הדם הזה"? אני תוהה אם אלה שלא מחרימים את התנועות הכהניסטיות דוגמת להב"ה יוכלו להגיד ברצח הבא "עינינו לא ראו". מוזמנים לקרוא ולבחון את הדברים - ]

שתי גופות מבותרות נמצאו בנחל. ראש הממשלה, שר החינוך, השר לבטחון פנים, יו"ר הכנסת וסגניו, נשיאת בית המשפט העליון וכמה משופטיו יוצאים לכיכר העיר ומבצעים טקס שבו באופן סמלי הם הופכים לרגע אחד לרוצחים ואז הם מצהירים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". תארו לכם שלאחר הימצאות הגופות, בטרם יימצא הרוצח, יוצאים נבחרי הציבור וראשיו לקבל אחריות על הנעשה ולבקש כפרה עבור כולנו.

פרשת השבוע דנה במקרה שבו מוצאים גופה בשדה ולא יודעים מי רצח אותה. בלשון התורה: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ". התורה מצווה על טקס שעשוי להיראות לקורא המודרני מוזר מעט- זקני העיר הקרובה ביותר למקום מציאת החלל, צריכים לקחת עגלת בקר צעירה שעדיין לא חרשו ולא דשו בה, שלא סחבה עדיין עגלות משא או מחרשות, ולהתיז את ראשה בנחל. התזת ראש העגלה התמימה מסמלת את הירצחו של האיש התמים. לאחר מכן, צריכים כהני העיר וזקניה לרחוץ את ידיהם על העגלה הערופה בנחל ולהגיד "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם".

הגמרא מסבירה שכאשר מדברת התורה על זקני העיר כוונתה לדייני הסנהדרין האחראים הן על פסיקה הלכתית והן על מערכת המשפט. הכהנים מסמלים את הרשות המבצעת כך שאם נרצה לדבר בלשון ימינו הרי שאת הטקס הזה צריכים לבצע בכירי שלוש הרשויות- השופטת, המחוקקת והמבצעת. המשנה במסכת סוטה שואלת מיד - מדוע שבכירי הרשויות יצטרכו להצהיר שהם לא שפכו את הדם הזה ולא ראו את הפשע, "וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?". אבקש להציע את פרשנותי למהלך הטקסי התמוה הזה.

פעמים רבות רצח לא מתחיל ונגמר ברוצח. הרצח הוא סופו של תהליך הקשור לרוב בנורמות תרבותיות אלימות של פתרון משברים באמצעות כוח; של קניית מעמד והדרת כבוד דרך אלימות והפחדה; של היעדר חינוך המשוחח על ערכי כבוד האדם וזכויותיו ועל אחריות חברתית וסולידריות בסיסית; של פערים חברתיים עצומים המייצרים תת תרבויות של עוני, מצוקה ופשע, ואדישות, וריחוק של החברה המבוססת על אותן תת תרבויות; של העדר חקיקה מתאימה המבהירה שפתרונות אלימים לא לגיטימיים בחברה; ולבסוף, ורק לבסוף, של העדר אכיפה ראויה ומרתיעה של החוק על ידי המשטרה ומערכת המשפט. קל ונעים לנו לבודד את מקרה הרצח, לראות בו מעשה טירוף של איש אחד, לרחוץ בניקיון כפינו ולהגיד מיד- "ידינו לא שפכו את הדם הזה", אך התורה לא מאפשרת לנו לעשות את הדבר כל כך בקלות. היא רוצה שנתהה האם אכן דרך התנהלותנו כחברה לא הביאה לשפיכת הדם הזה והאם לא יכולנו לצפות תוצאות אלו מדרך החיים שאותם אנו מנהלים. לדעתי, ביסוד הטקס של עגלה ערופה מצוי חשבון הנפש עמוק. זהו לא טקס של הסרת אחריות אלא דווקא טקס שלא מאפשר להסיר בקלות רבה מדי את האחריות ודורש חשבון נפש חברתי.

מדינת ישראל סובלת לצערנו מכל הרעות החולות שהוזכרו לעיל כשורשי האלימות ההורגת. אנו חיים בתרבות מסוכסכת שבה מקובל מאוד שכוח הוא שורש הפתרון לבעיות. תרבות זו נכפתה עלינו בחלקה אך גם בחרנו בה. שנים ארוכות של כיבוש, אינסוף הצהרות של כל מנהיגי המדינה לדורותיהם על כך שרק בעזרת כוח נוכל לפתור את הסכסוך המתמשך על אדמתנו, קמפיינים המבקשים מנהיג חזק והתנהלות כוחנית בתחומי עשייה רבים -מייצרים בסופו של דבר תרבות המבוססת על אלימות כאמצעי מרכזי לפתרון משברים. בחלקים רבים של החברה, ובייחוד בשכונות מצוקה, הכבוד נקנה בעזרת מערכת של אלימות והפחדות. מערכת החינוך כמעט ולא עוסקת כבר בדיאלוג עומק עם התלמידים על נושאים ערכיים ומתמקדת בהשגת ציונים ותחרותיות המשקפים אף הם מבנה היררכי של כוח. הפערים החברתיים בישראל הם מהגבוהים ביותר בכל העולם המערבי ורובם של אזרחי המדינה מעולם אפילו לא ביקרו בשכונות המבודדות שבהן מתפתחת תרבות של עוני ופשע. לעומת זאת, כאשר כן נחוץ להפעיל כוח, המערכת המדינתית הכוחנית מתנהלת ברפיון - החקיקה בישראל מאפשר להקל בעונשם של מעשי אלימות, גורמי האכיפה לרוב מגיבים בעצלתיים ובאדישות למקרי אלימות  ובבתי המשפט מקלים פעמים רבות בעונשי הפושעים האלימים. כל אלו מייצרים מציאות שבה קשה מאוד להגיד שידינו לא שפכו את הדם הזה ובלתי אפשרי להגיד שעינינו לא ראו.

תארו לכם שלאחר הימצאות הגופות המבותרות בנחל היו צריכים ראש הממשלה, שר החינוך, השר לבטחון פנים, יו"ר הכנסת וסגניו, נשיאת בית המשפט העליון וכמה משופטיו, לצאת לכיכר העיר ולבצע טקס שבו הם מצהירים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" ולבקש כפרה וחשבון נפש עבור כולנו. תארו לעצמכם חברה בה הנורמות הן כאלו שברור לכולם שכאשר מתבצע רצח יש אחריות לכל הציבור, ובעיקר לנציגיו, על תהליכי העומק המאפשרים חברה שיש בה מעשים מעין אלו. ישנם מעשי רצח הנובעים מטירוף של איש בודד, אך ישנם מעשי רצח רבים ששורשיהם בהתנהלות היומיומית של מנהיגינו ושלנו עצמנו. כאשר לא ידוע מיהו הרוצח ולא ניתן לתלות את הכל באישיותו של אדם בודד, זו הזדמנות עבור כולנו לעסוק בשאלה כיצד מייצרים חברה שבה ברור לכולם שפתרונות אלימים הם פתרונות רעים, חברה המוצאת אפיקי ביטוי אחרים להבעת תסכול וכעס ולמציאת פתרונות למשברים, חברה בה האחריות כלפי כבוד האדם באשר הוא מוטלת על כולנו.

[NRG מעריב, 21.08.2009]
[לקריאת מאמר נוסף על פרשת שופטים העוסק בציווי "וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד" הקליקו כאן]