פרשת כי תצא: כבוד האשה

פרשת השבוע היא אחד המסמכים המזעזעים ביותר בנוגע למעמד האשה ביהדות. קריאה בפרשה יכולה לסייע להבין כיצד יתכן שרב מלומד העוסק בעסקי ציבור וסמכותו מקובלת על רבים יתבטא ויפעל בצורה שובניסטית חמורה. נביא מספר דוגמאות מהפרשה - 

כאשר לוקחים שבויה במלחמה והיא מאוד יפה ואחד החיילים השובים רוצה לקחת אותה לאשה, עליו לקחתה לביתו, לתת לה לגלח את ראשה ולהתאבל חודש, ואחרי זה אם הוא רוצה אותה הוא יכול לשכב עימה ולקחת אותה לאשה, ואם הוא התחרט עליו לשחרר אותה. משמעות הפסוקים קשה לעיכול - לא שואלים את האשה ואחרי חודש ניתן לאנוס אותה על פי דין תורה. לעומת מה שהיה נהוג בכמה תרבויות עתיקות הרי שיש כאן התקדמות בעצם הטקס וההמתנה של חודש, אך לעומת המוסר הראוי מדובר כמובן בחרפה.

דוגמאות נוספות בפרשה עוסקות בחירות המינית של האשה - אם אדם טוען לאחר נישואיו שרעייתו הטריה לא הייתה בתולה בשעת הנישואין וזקני העיר חוקרים ומוצאים שהוא דיבר אמת, "וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים כב, כא). העונש על מין לפני הנישואים הוא מוות בסקילה; אם אדם אונס נערה שמאורסת לאדם אחר והוא עושה זאת בתוך העיר והיא לא צועקת – "וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים כב, כד). במילים אחרות, נערה שלא מצליחה לצעוק בשעת האונס דינה מוות; ומה אם הוא אונס נערה שעוד לא התארשה? במקרה כזה עליו לשלם לאביה ולשאת אותה לאשה בלי אפשרות של גירושים. הנערה נדונה לחיות כל חייה עם האנס שלה וזאת מאחר וברור לכולם שאם הוא לא יישא אותה לאשה לא יהיה אף אחר שיסכים לקבל את הסחורה הפגומה. האשה ומיניותה נמצאים על פי גישת התורה בבעלות הגברים בחברה.

אם לא די בכל אלו הרי שבהמשך הפרשה מופיעים דיני הייבום השובניסטים, אשר עסקנו בהם בעבר בטור זה ואשר תקפים עדיין במדינת ישראל. ולבסוף, מופיעה הסיטואציה הבאה – "כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו, וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" (דברים כה, יא-יב). בשפה פשוטה - אם שני גברים הולכים מכות ואשתו של אחד מסייעת לבעלה בכך שהיא תופסת את האיש שמרביץ לו באשכיו, יש לקטוע את כף ידה. כמה סמלי – איסור חמור על אשה לגעת בסמל הגבריות.

חז"ל ופוסקים שונים במהלך הדורות עידנו מאוד את הדינים המופיעים כאן ואף ביטלו דה פקטו את חלקם. יחד עם זאת, הם שמרו לצערי על הגישה הבסיסית האומרת שהאשה היא ברשות בעלה. זו גישת עומק הרואה את העולם בעיניים גבריות ובוחנת כל דבר מתוך עיניים אלו. זו גישה המדירה את הנשים מכל התפקידים הציבוריים ונותנת מנדט בידי הגברים לקבוע מה יהיו תחומי העיסוק של האשה.

כואב לי לדעת שהרוב הגדול של מקורות התרבות שלי הם שוביניסטיים. יחד עם זאת, בראיה היסטורית אני מבין שמקורות אלו תאמו את הגישה הרווחת לנשים במהלך התקופות השונות וחלקם אף היו מתקדמים מאוד יחסית לתקופתם. הבעיה הגדולה של חלק מהרבנים ופוסקי ההלכה כיום היא שהם מסרבים לעיין בדברים מתוך ראיה היסטורית-יחסית-ביקורתית ומאמצים את תפיסתם השוביניסטית של אנשים שחיו לפני אלפי שנים.

ניקח לדוגמא את הרב דב ליאור, רבה של קרית ארבע ששימש בשלל תפקידים בכירים בציונות הדתית. דב ליאור המליץ לעורכות דין לעשות רק עבודה משרדית ולא להופיע בבית משפט. לדבריו של השובניסט דב ליאור "עיסוק בתביעות משפטיות וייצוג בבתי משפט אין בו מכבודה של האישה שתכניס את עצמה לכל ההתדיינות (ובמיוחד בנושאי גירושין) שבמהלכה הרבה פעמים הצדדים צועקים אחד על השני... יש מספיק תחומים אחרים לעסוק בהם בעריכת דין".

דב ליאור הוא לא רק שובניסט ושמרן אלא גם לאומן וגזען. מדובר באחד האנשים הקיצוניים ביותר בהנהגה הרבנית כיום. לאחר טבח גולדשטיין אמר דב ליאור על הרוצח כי הוא "קדוש כמו קדושי השואה", הוא התיר פגיעה בחפים מפשע בפעילות מבצעית, והוא ידוע כמנהיג הרוחני של זרמים קיצוניים מאוד בקרב המתנחלים. למרות זאת הוא שימש במגוון תפקידים בכירים שבחלקם הוא קיבל את משכורתו ממדינת ישראל. הוא ראש ישיבה, רב יישוב, ראש בית דין רבני לענייני ממונות, היה אב בית הדין בבאר שבע ושימש כיו"ר ועד רבני יש"ע. בצבא אגב, הוא שירת רק חודש אחד.

דב ליאור הוא סמל למשבר העמוק בו אנו מצויים ולהקצנה האיומה בחלק מהציונות הדתית. הבעיה הגדולה היא שרבים כל כך רואים בו את רבם ומקבלים את סמכותו, וכמעט כל אלו שלא מסכימים עימו, ובהם רבנים ידועי שם, מסרבים לצאת נגדו בפומבי מפאת כבודו. הציבור הדתי ורבניו חייב להבין שישנם רבנים הבקיאים מאוד בתורה שלמרות רבנותם ובקיאותם יש לצאת נגדם בכל תוקף. כפי שעושות נשות קולך, החברות בקבוצת הפדלחושיו"ת בפייסבוק, חייבות נשים דתיות נוספות ללמוד מאחיותיהן במהפכה הפמיניסטית המערבית ולהילחם את מלחמתן כנגד אותם רבנים וכנגד אותה מערכת מפלה.

ברור לי כי המצוקה גדולה. קשה לקום מתוך מערכת חינוך וחברה המקדשת את הרב ולמרוד. אבל דברי הבל כמו אלה של דב ליאור ממחישים שוב שכבר אין ברירה. "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ".

[פורסם במקור בNRG מעריב, 19.8.2010 ומופיע כאן בשינויים קלים]
למאמר נוסף על פרשת כי תצא העוסק במושגי הצדק והצדקה הקליקו כאן