בפרשת פנחס אנחנו קוראים על ניצנים ראשונים של מאבק פמיניסטי בעת הקדומה. מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה, חמש בנותיו הגיבורות של צלפחד, העזו לדרוש שנחלת אביהן תועבר להן למרות שנחלות הועברו אז רק לגברים. משה פונה להחלטת אלוהים וזה משיב: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת־נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן: וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי־יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ" (במדבר כז, ז-ח). התעוזה השתלמה!
אלפי שנים אחרי סיפור זה צבר המאבק הפמיניסטי תאוצה. הדבר קרה בזכות שורה של נשים אמיצות ובזכות חדירת הליברליזם לעולם המערבי, והפך לנחשול גדול ששינה את פני האנושות. מוזמנים ומוזמנות להאזין בקישור זה לפודקאסט העוסק השבוע בפמיניזם, בזרמים בתוכו, במחלוקות הפנימיות, במקומם של גברים בתנועה זו ובעבודה שלפנינו.
אבקש להאיר כאן זווית אחת של העניין -
ניתן לחלק את הדיכוי בעולם לשני סוגים: דיכוי מכוון ודיכוי שיסודו ברשלנות תמימה. הדיכוי המכוון קובע שיש להפלות ציבור מסוים. הדיכוי התמים מתקיים ללא כל כוונות רעות. הוא נובע מהתניות תרבותיות וסדר חברתי והוא כלל לא מודע. זה, לדוגמא, ההסבר לכך שיש שכר שונה לגברים ונשים בתפקידים מקבילים. זה לרוב גם ההסבר לכל אותם כנסים ורבי-שיח ללא נשים. יוזמי האירוע לא התכוונו להדיר נשים. זה לא עולה על דעתם ומנוגד לתפיסת עולמם! אבל ברשלנותם הם לא שמו לב שאין קול נשי בשיח. וכך במאות דוגמאות אחרות.
המבט הפמיניסטי לא מתרשל. הוא מבחין בעוול שנעשה תחת ידינו ותחת תרבותנו גם אם מבלי משים. הוא כל הזמן ער לזה. הוא מחנך את כולנו למבט ער. אכן, המבט הפמיניסטי מעורר אותנו לא רק בנושא המגדרי. הוא דורש מקום לכולם בעיצוב פני החברה והתרבות. הוא דורש ריבוי מבטים וקולות. הוא לא מקבל את הסדר החברתי כנתון טבעי. המבט הפמיניסטי לא חושש לעמוד מול יסודות התשתית של החברה ולטעון כנגדם. הוא רואה תמיד לנגד עיניו את אלה שבעלי הכוח בחברה רואים פחות. הוא שם לעצמו תמיד כמטרה את צמיחתן של אוכלוסיות מוחלשות יותר.
גם מאבקם החשוב של קהילת יוצאי אתיופיה יסודו במבט שכזה. מדינת ישראל הממוסדת לא מפלה במכוון את בני הקהילה. מחקרים מראים אומנם לצערנו גזענות גלויה ומכוונת מצד עשרות אחוזים בחברה הישראלית, אך זו לא גזענות ממוסדת. יחד עם זאת, נציגי המדינה בהחלט מתרשלים פעמים רבות מאוד ומפלים דה פקטו את בני ובנות קהילת יוצאי אתיופיה. במאבק הזה, כמו במאבק הפמיניסטי, קמו גיבורים בכאבם לזעוק את זעקתם ולתבוע את השותפות והשוויון. אכן, קו ישר וברור מחבר בין מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה למאבקים חברתיים בימינו.
הוא חשב שעצם המפגש שלי עם הפנים שלך מטיל עלי אחריות וציווי מוסרי. הוא חשב שלעיתים דווקא אמונה באנושיותו של האחר בטרם עת יכולה להוביל לאסון. הוא חשב שישנם מצבים שבהם אדם יכול לאבד את חירותו ללא שמץ של כפיה. אלוהים היה מרכזי מאוד בעולמו אבל הוא הבין אותו אחרת לגמרי ממה שרובנו חושבים עליו כשאנו שומעים "אלוהים". הוא אחד ההוגים המרתקים ביותר בזרם הפילוסופיה הדיאלוגית.
עמנואל לוינס. האתיקה של האחר. פרק נוסף בפודקאסט והפעם שיחה עם ד"ר אליזבט גולדוין, מתרגמת של לוינס שכתבה דוקטורט וספר על משנתו. מוזמנות ומוזמנים להאזין בהקלקה כאן.
ישנה טענה (חזקה) שנשמעת פעמים רבות בקרב ציבור חילוני - הדת מהווה מחסום לאתיקה ופוגעת במוסר. מאחר וחלק גדול מהמאמינים סבורים שהדת מחייבת אותם ושתכניה קדושים ולא ניתנים לערעור, ומאחר ומצוות הדת עתיקות ולא מבוססות על תפיסות של הומניזם ושוויון, הרי שבהכרח יוצא שהדת חוסמת את האתיקה ומפריעה לה.
אני חושב שטענה זו היא תחילתה של שיחה חשובה ולא סופה. אחד ההוגים שטען את ההפך היה פרנץ רוזנצוויג. לטענתו הפילוסופיה האתית נתקעת וזקוקה לדת! ללא דת אין אתיקה מלאה. כיום זו נשמעת ממש טענה פרובוקטיבית.
בפרק החדש ב"קולות של רוח", השני בסדרה על הפילוסופיה הדיאלוגית, משמיע ליאון וינר דאו את הטענה הזו בשמו של רוזנצוויג ומסביר אותה. מוזמנות ומוזמנים להאזין בלינק הזה או בהקלקת "קולות של רוח" במגוון אפליקציות של פודקאסטים וביוטיוב.
