יום שלישי, 9 בינואר 2018

בעד שבת ישראלית, נגד חוק המרכולים

אפשר להתנגד לחוק המרכולים ולהיות בעד השבת. אפשר להתנגד לכפיה הדתית של דרעי ולראות בשבת את אחד מיסודות התרבות החשובים וההכרחיים ביותר שהביאה היהדות לעולם. אפשר לקוות שהחוק הזה לא יעבור ובאותו זמן לייחל לכך שכמות המרכולים וחנויות הנוחות שייפתחו בשבת תהיה קטנה מאוד.

בפתחה של פרשת שמות קם מלך חדש על מצרים. המלך נתקף חרדה דמוגרפית וחושש שבני ישראל יהפכו לגיס חמישי- "וְהָיָה כִּי־תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ" (שמות פרק א, פס' י). פעולותיו מהירות וקשות: העבדת בני ישראל בפרך, מירור חייהם בעבודה קשה ואפילו ניסיון לרצוח את כל התינוקות הזכרים, ניסיון שהמְיַלְּדֹת העבריות האמיצות מנסות למנוע. דווקא פעולות קשות אלו הן היסוד להמצאת השבת.

התורה בונה מנגנונים תרבותיים שאמורים למנוע שימוש בכוח לדיכוי חמור כל כך. היא לא רוצה עבדות. היא לא רוצה חיים מרירים ומלאי סבל. "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה, יג-יד). השבת היא לקח מעבדות מצרים והיא אמורה למנוע עבדות ודיכוי ולייצר עונג במקום מרירות.


ליאת רגב משוחחת עימי בכאן ב על הבניית שבת ישראלית לאור משנתו של ביאליק ותפיסתי

"ארבעה דברים נאמרו בשבת [...] בתורה: זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים: כבוד ועונג" (רמב"ם, הלכות שבת). יסודה של שמירת השבת מונח בציווי "שמור" שהתפרש כאיסור לעשות מלאכה, אבל מה הם הזכור, הכבוד והעונג? ה'זכור' כולל בתוכו טקסים וריטואלים סמליים המבדילים את היום הזה, 'הכבוד' קשור בבגדי החג, במפה לבנה, בית נקי וכד', וה'עונג' קשור במאכלים טובים וצורות עינוג חומריות מגוונות.

השילוב של ארבעת היסודות הוא הברקה תרבותית. כך בונים יום מיוחד שישרוד אלפי שנים. עצוב יהיה אם כל השיח הציבורי והפוליטי על השבת בישראל יצטמצם לויכוחים על שאלת היקף פתיחת מרכולים וחנויות נוחות בשבת, טוב שנעסוק גם ביישום יצירתי של טקסי זכירת השבת ובאירועי עונג תרבותיים. סוד השבת וקסמה טמונים בשילוב ארבעת היסודות! במקום שנהיה עסוקים בשאלות ציבוריות כמו אילו פעילויות מענגות נכון שיתקיימו במרחב הציבורי בשבת, שקענו לשיח הממוקד כולו באיסורי המלאכה. 'מה לא', במקום 'מה כן'. 

הציבור הישראלי מגוון ושבתותיו מגוונות. הרוצים בכך שהשבת תישאר יום משמעותי ומלא יופי, חייבים להתחשב בכך שאופני שמירת השבת ודרכי עינוגה משתנים בין אוכלוסיות בישראל. יש לשמור על ארבעת היסודות אך לאפשר לכל ציבור לפרשם כדרכו. בימינו, רבים חשים ניכור ומרחק מההלכות הרבות הקשורות בשמירת השבת, אך נדמה שישנה הסכמה רחבה על עצם הצורך ביום משותף לכולם שבו נמנעים ממלאכת היומיום. לא נכון לפרש וליישם את ארבעת יסודות השבת בצורה זהה בכל עיר, מושב וקהילה וצדק מאוד המחוקק כאשר נתן מרחב לפרשנות שונה לכל רשות מקומית. 

דווקא אלה הרוצים לבנות שבת ישראלית משמעותית צריכים להתנגד לחוק המרכולים המבקש לייצר האחדה וכפיה במקום שנחוצה בו גמישות והכלה. אינני שמח בפתיחת חנויות בשבת. טוב שהרשויות יגבילו את כמות חנויות אלו ושהציבור יעדיף לקיים את קניותיו לפני השבת ויחווה שבת שאינה ממוקדת בצריכה. עם זאת, הדרך היא לא האחדה וכפיה המוכתבים על ידי שר הפנים, אלא חיזוק יסודות הזכור, העונג והכבוד ויצירת שבת משמעותית לכולם, תוך כיבוד השונות והמגוון.

יום שישי, 15 בדצמבר 2017

יוצרים את המשך התורה שבעל פה

[המאמר פורסם במוסף שבת של מקור ראשון, 15.12.17 כתגובה למאמרו של מורדי מילר]

עשיתי אוזני כאפרכסת ובלב מבין ביקשתי לשמוע את דברי מילר על בתי המדרש בהם אני לומד ומלמד כחמש עשרה שנה. אני מודה למילר על שהוא מאתגר אותנו להשתפר. עם זאת, נדמה שהוא פספס חלק גדול מהיופי והחשיבות של המתרחש בבתי מדרש אלה.

מילר טוען שנלמדים רק טקסטים שנעימים ללומדים, שהפרשנות המוצעת נטולת כל עוגן, שבחוצפתם מעזים הלומדים לחלוק על גדולי הפרשנים ושישנו ניסיון לדלג מעל העמל הכרוך בלימוד תורה. כל אחת מטענות אלו נכונה חלקית ומאתגרת, אך כולן נטועות בתפיסה שלא השתחררה מהרבנות לעבר הריבונות.

אני זוכה להכשיר מנחי בתי מדרש חדשים. תמיד אני חוזר באוזניהם על כך שהמטרה היא לא רק שהלומדים ידעו להגיד ביהודית את אשר הם חשבו ממילא בעברית, אלא יש לבחור טקסטים שיאתגרו אותנו לצאת מאזורי הנוחות שלנו, להביט בצורה מחודשת על מגוון דילמות, לאפשר לשפת המקורות לחדור לחיים ולאתגר אותם. 

מילר רוצה שכמעט ונתבטל בפני הפרשנים המסורתיים שהוא תופס כמומחים. הוא שוכח שפרשנות מושפעת עמוקות גם מזהות הפרשן ושמסורת הפרשנות הציגה עד כה קשת מוגבלת מאוד של זהויות- גברים, דתיים, שומרי הלכה, הרואים בתורות מקור סמכות מחייב ולרוב מכפיפים עצמם לכללי פרשנות מסוימים. אומנם מומחים, אבל בלתי כשירים להצביע על מלוא רובדי הפרשנות הטמונים בטקסט. גאדמר רואה בפרשנות מעשה של מיזוג אופקים. התורות, אם כך, משוועות למיזוג אופקיהן עם אופקים חדשים.



כשמילר מאזין ללומדת האומרת שהיא לא מסכימה עם רש"י הוא מיד נחסם ונאטם. לפיכך, הוא מפספס את פרשנותה המהווה מפגש היסטורי בין אשה חילונית בישראל הריבונית לטקסטים שהושארו בידי גברים דתיים גלותיים במשך שנים רבות. הוא מפספס את זה שיתכן וכרגע נוצרת מולו התורה שבעל פה של דורנו, תורה הזקוקה פחות למומחיות ויותר לעיניים חדשות.

בנוסף לאלה, קובל מילר על ההתמסרות לאגדות ובעיקר לרשימה ספציפית מתוכן. טענתו שגויה עובדתית לגבי רוב בתי המדרש הפלורליסטים, כמו קולות, בינה, הרטמן והמדרשה באורנים, שכבר שנים מלמדים את מלוא רוחבו ועומקו של ארון הספרים היהודי, אבל חשוב מכך- נעלם ממנו החידוש העצום שבשימת אגדות חכמים במרכז. מאות שנים דילגו תלמידי ישיבה מעל אוצר זה ומיהרו להגיע להתפלפלות ההלכתית. לו רק החייאת האגדה הייתה משימת בתי המדרש הפלורליסטים- דיינו.

לא ניתן לסכם בלי לציין גם זאת - יש בעולם גם פוליטיקה וחלוקת משאבים. פרורים נזרקים ע"י המדינה לבתי המדרש הפלורליסטים בשעה שמיליארדים נשפכים על מקביליהם האורתודוכסים. גם ניסיונות להקמת ישיבת הסדר חילונית במסלול שילוב נחסמו ע"י הפוליטיקאים. תשקיעו בלימוד פלורליסטי וריבוני של המקורות חצי ממה שמשקיעים בלימוד השמרני, ואז נוכל לבחון מחדש ובצורה הוגנת יותר את העמל שמושקע על ידי חילוניים בלימוד התורות ואת תרומתם לשיח היהודי. 

יום חמישי, 23 בנובמבר 2017

פרשת ויצא: על רוחניות מסוכנת וחומריות רומסת

[לזכרו של אריה (בודה) בודנהיימר]

אנשים "רוחניים". לרוב יש לצידם וסביבם תלמידים-חסידים הנפעמים מהם. פעמים רבות, מדובר באנשים עם בעיית גבולות רצינית. גבולות ושמיים לא הולכים יחד. התוצאה היא שבעודם לכאורה מרחפים בשמי הרוחניות, הם פוגעים באנשים על הקרקע. הראה לי אדם המרגיש עצמו רוחני ואראה לך אדם שעלול להרוס חיי אחרים ולעשות זאת עם כמעט אפס מודעות ובתחושת עַמקוּת ונשגבות.

בקצה השני של הסקאלה נמצאים "אנשי החומר" השבויים במרדפי היומיום. חומריותם מולידה פעמים רבות עשייה מרהיבה הכרוכה באלימות וכוחנות. הם כה טרודים בשאלות של יעילות והצלחה, עד שהם לא שמים לב שאנשים נרמסים במרוצתם ונחבלים ממרפקיהם. 

איפה טמון ההבדל בין רוחניות פוגענית לכזו המהווה השראה? מה שורשי הפער בין אנשי מעשה נפלאים, לאלה שמרוב עשייה יעילה רומסים את כולם? ניעזר בפרשה לתת תשובה חלקית.

פרשתנו נפתחת במסעו של יעקב מבאר שבע חרנה. כמבוא למסע זה כותב הרש"ר הירש את הדברים הבאים:
"...ייעודו של שם הוא, 'לנטוע אהלים בהם תשרה השכינה'. חכמי ישראל ביטאו רעיון, שהשקפת עולם שלמה מקופלת בו: 'עיקר שכינה בתחתונים' (בראשית רבה יט, יג)... בהשפעת תרבות יפת בורח האדם מהחיים הרגילים וה'פרוזאיים', ונמלט אל חיק הטבע ויפי 'שירתו'. יורשי יעקב מוצאים את ה' ושכינתו בראש וראשונה בבית". 

רעיון חשוב זה יהפוך בהיר יותר אחרי שנציץ לרגעי תחילת מסעו של יעקב החולם: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי־בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כח, יא-יב).

מסביר הרש"ר: "ארצה, הכוח העליון שהציב את הסולם, איננו על הארץ, אלא נעלה במרומים, וממרום הוצב הסולם על הארץ; ואף - על - פי - כן וראשו מגיע השמימה, כיוונו ותעודתו איננו ירידה משמים ארצה, אלא התעלות מהארץ לשמים; זו האמת האחת הרמוזה לו! בראשונה: כלל החיים עלי אדמות, כולל אפוא גם את חיי האדם, גם את חייו הוא, מטרתם איננה במישור - לא מבאר שבע לחרן - אלא תעודתם היא במרום וממרום; כל אשר בארץ מוזמן ומיועד להתעלות למטרה עליונה בשמים" (רש"ר הירש, שם).

המחפשים את השכינה והרוח בעליונים, בשמים, בשירה- סופם להתבשם מעצמם ולפגוע באחרים. הסולם חייב להיות נטוע בארץ, בין בני אדם. המלאכים חייבים לעלות, אך גם לרדת! מאידך, מי שסולמם נטוע היטב אך ראשם לא מגיע השמימה, אלה שמטרתם במישור, שלא יודעים להתעלות ואין להם מלאכים- נידונים לחיי חומר וחומריות מסוכנים. הסוד טמון בחיבור עמוק מאוד ארצה, חיבור שיסודו בגבולות בריאים ובראיית אדם, ביכולת לעלות ולרדת ללא הפסק, ובכך שהמטרה הסופית, האופק, הראש- תמיד לכיוון השמיים. 

רובנו אומנם לא נמצאים על קצות הסקאלה, אך נדיר לפגוש אנשים שממש מצליחים לשלב בצורה עמוקה את החומר והרוח, את הבית והחוץ, את הארץ והשמים. אנשי רוח אמיתיים שהינם גם אנשי מעשה ראויים. איש נדיר כזה עזב אותנו השבוע. בערב ג' כסליו, התבשרנו שידידי-מורי בודה (אריה בודנהיימר), הסופר ואיש החינוך והמעש, נפטר מהעולם. בודה, האיש הצנוע והחכם עד בלי די, תלמיד חכם חילוני שעלה וירד בסולם כל העת, מי שהיה בין היתר מנהל בית ספר, מנהל בינה, ממקימי הישיבה החילונית ומוביליה, מורה ומחנך, עורך, מחברם של שני ספרים ושורה של חוברות, הוא דוגמא יוצאת דופן לאדם שכזה. קשה וכואב להאמין שהוא אינו. 

אאחל לנו שנזכה להגשים בחיינו משהו מדמותו ואישיותו ושיהיו לנו יותר אנשי רוח ומעש כמו בודה. יהי זכרו ברוך.

יום שבת, 14 באוקטובר 2017

מי אתה רבי משה בן מימון? ראיון ברשת ב

הוא חשב שכל אדם יכול לבחור מה לעשות בכל מצב וההשגחה לא מתערבת, שקמעות ואמונות-תפלות ואסטרולוגיה הם הבלים שלא ראוי להקשיב להם ושאסור הלכתית לשנות התנהגות בגללם, שתלמיד חכם חייב ללמוד הרבה מדעים ופילוסופיה אחרת הוא לא תמיד חכם אלא רב בוּר, שנבואה זה דבר טבעי שמתרחש ללא התערבות אלוהים, שאין הבדל מולד בין יהודי לשאינו יהודי, שחלק מהדברים שכתובים בתורה ואצל חכמים הם לא אמיתיים אלא אמונות שהכרחי שההמון יאמין בהם על מנת שיקיים מצוות, שחלק גדול מסיפורי התורה הם משלים, שלא ראוי לעסוק בחישוב בקץ ובמה יהיה בדיוק בימות המשיח. הוא הושפע עמוקות מפילוסופיית יוון וגם משורה של חכמים מוסלמים.

רגע, לפני שכולנו מתאהבים אולי כדאי לדעת גם ש...

הוא חשב שלא טוב שאשה תצא מהבית, ודאי שלא בלי בעלה. הוא חשב שיש אנשים שכה רחוקים מהאמת שהם בכלל לא נחשבים לבני אדם ונמצאים בדרגה בין אדם לקוף, רצה שעובדי עבודה זרה ימותו וכלל בתוך זה את כל הנוצרים, הוא פסק להלכה שיש להרוג אפיקורסים, עשה מהפכה באופן כתיבת ההלכה ומחק את כל המחלוקות והיה רחוק מאוד מפלורליזם וסובלנות. איש ימי ביניים קלאסי..

הרמב"ם. הדמות האינטלקטואלית המרתקת בתולדות היהדות.

לכבוד שידור הסדרה "הנשר הגדול - מסע בעקבות הרמב'ם" בכאן 11 (הערוץ הראשון לשעבר), שוחחה עימי ליאת רגב בתוכניתה "סידורים לשבת" (13.10.17) על משנתו של הרמב"ם. מוזמנים להאזין וכמובן לצפות בסדרה הנהדרת שיצר אורי רוזנווקס ובה הייתה לי את הזכות להשתתף מעט בפרקים 2, 3.