יום חמישי, 19 ביולי 2018

תשעה באב: על משפט ללא צדקה ומעצר הרב דב חיון

השבת הסמוכה לתשעה באב קרויה "שבת חזון" וקוראים בה את הפרק הראשון של ספר ישעיהו הנפתח במילים: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם" (ישעיהו א, א). הקוראים בפרק עשויים להיות מופתעים - בית המקדש והפולחן כלל לא מעניינים את אלוהי ישעיהו. גם לא התפילה. 

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי... גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (שם, יא-טו).

מנחה יכולה להיות מנחת שוא וקטורת יכולה להיות תועבה, גם אם הם נעשים בהתאם לכל כללי הטקס. פולחן הוא רק סמל, טקס, שאמור להניע את הלבבות והמעשים. במידה רבה, כפי שטוען הרמב"ם, הקורבנות ועבודת בית המקדש היו ויתור אלוהי לאופי האלילי של העם, הם ודאי לא העיקר. אנו אבלים על צורת התנהגות אנושית שמביאה לחורבן ולא על בית המקדש עצמו! 

"רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה [...] צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (שם, טז-כז).

די לעושק, צועק הנביא. החליפוהו במשפט וצדקה. כולנו מבינים מדוע "משפט", מערכת חוק השומרת על הוגנות והגינות היא קריטית בבניית חברה, אך מה טמון מאחורי מרכזיות ה"צדקה"?

מסביר הרש"ר: "תחילה יש לעשות משפט, ורק אח"כ - צדקה. ולעולם לא תוכל הצדקה לכפר על עוות המשפט. מי שבאחת ידו גוזל וחומס ובאחת נותן צדקה מרכוש הגזלה והעושק - אין זו אלא תועבת ה'" (שם). משפט הוגן הוא תנאי הכרחי. משפט ללא צדקה עלול ליצור חוקי אי-צדק, חוקי סדום. כזה הוא החוק האוסר על קיומן של חופות הלכתיות מחוץ לרבנות. כזה הוא משפט שעוצר לפנות בוקר רב קונסרבטיבי על שערך חופה. במקרה כזה המשפט משרת את העוול. אוי לנו שראינוכם בכך.

יש גם סכנה אחרת, נחבאת יותר, והיא שללא צדקה גם חוקי צדק יכולים להביא לחורבן. המשפטיזציה של כל מעשה ובחינתו רק בראי החוק הן חלק משורשי הקלקול. "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה!" זועק רבי יוחנן (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל ע"ב). 

הרמב"ם מסביר שצדקה היא "החובות המוטלות עליך כלפי זולתך בגלל מידת אופי טובה" (מורה נבוכים, חלק ג, פרק נ"ג). הצדקה אינה רשות, היא חובה מוסרית. היא נובעת מהדרישה הבסיסית להיות בעלי מידת אופי טובה. הרש"ר הירש מגדיר צדקה במילים: "תביעת החסד המוטלת על האדם כחובה" (מופיע בפרשנותו לבראשית י"ח). יש שני סוגי חסדים - חסד המבטא עשיית טוב שמעבר לחובה, וחסד המוטל על האדם כחובה ממש. לא מדובר בחובה הנובעת ממשהו שעשיתי, מחוזה מסוים או אפילו מהגינות, אלא ממוסר של אהבה ועשיית טוב. אנו מהלכים בעולם עם חובות הצדקה מעצם היותנו בני אדם.

דוגמא עכשווית לכך היא הטענה שבעסקים הרווח צריך להיות השיקול היחיד או המכריע. אחרי שעות העבודה ניתן צדקה. זה חוקי, אך נטול אנושיות. "במשטר של מידת סדום, בו אין זכות לאדם אלא לפי עבודתו ולא לפי צרכיו, שם בזים לעני ולאביון... אכן, טול מן המשפט את הצדקה - ונטלת ממנו את הזיק האנושי, והפכת אותו לאכזרי" (הרש"ר הירש, שם).

לא על חורבן מבנה ובו פולחן וקורבנות אנו אבלים, לא לתקומת המבנה אנו מייחלים. בבניין ציון, זאת אומרת בחברה שבמרכזה משפט וצדקה עם זיק אנושי, חברה שלא מעלה על דעתה לעצור רב ב''אשמת'' עריכת חופה, ננוחם. 

יום חמישי, 7 ביוני 2018

פרשת שלח: על הנהגה והיכולת לסלוח על כשליה

מה היה החטא של המרגלים? מתי ניתן וראוי לסלוח למנהיגים ובעלי תפקידים שנכשלים בתפקידם? 

משה שולח מרגלים לתור את הארץ. המרגלים עושים, לכאורה, את תפקידם נאמנה – הם בודקים את אשר הורה להם משה לבדוק ומדווחים על הממצאים. אלוהים כועס עליהם מאוד והורג אותם. מדוע?

דומני שהייתה שם שרשרת כשלים מנהיגותיים – הם דיווחו ישירות לעם במקום לשוחח על כך קודם ביניהם ועם משה. שקיפות זה חשוב, אבל על המנהיג לחשוב מתי וכיצד לבצע אותה; הם התעלמו מכָּלֵב שאמר: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי־יָכוֹל נוּכַל לָהּ"; הם נתנו פרשנות ממרידה בסגנון: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא", למרות שזה לא התחייב ממה שהם ראו; ובבסיס הכל - הם לא נתנו אמון במי ששלח אותם. ללא אמון בסיסי (ובל נבלבל בין אמון להליכה בעיניים עצומות אחרי מישהו) לא ניתן להנהיג.

העם רוצה למרוד. יהושע וכלב מתחננים בפניהם: "בַּיהֹוָה אַל־תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל־תִּירְאוּ אֶת־עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהֹוָה אִתָּנוּ אַל־תִּירָאֻם". תגובת העם - "וַיֹּאמְרוּ כָּל־הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים". בשלב זה אלוהים מתרגז ומתערב. הוא (שוב) מציע למשה שהוא יחסל את העם ויבנה ממשה גוי חדש וגדול. משה מבקש: "סְלַח־נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ" ואלוהים משיב: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". 

הסליחה כאן אינה ויתור והשלמה. אלוהים אומנם לא מחסל את העם, אך הוא הורג את המרגלים וגוזר על כל הדור לנוע ולנוד במדבר ארבעים שנה עד למותם. אנו למדים שאחריותם של המנהיגים המניעים את הדברים היא לעולם כבדה וקשה יותר משל הציבור הרחב. סליחת אלוהים ממחישה כי סליחה היא מושג מורכב שאינו זהה עם טיהור מכל עוון. 

עומק הסליחה קשור, בין היתר, בחומרת המעשה. יש להבחין בין כשלים. אחרי סיפור המרגלים עוברת הפרשה לדון בסיטואציות בהן העם חוטא בשגגה, ומשם היא ממשיכה היישר לדינו הקשה של מקושש עצים בזדון בשבת. בימינו נהוג להוסיף שלבים שונים בין השוגג למזיד. שוגג - פעולה שלא היינו יכולים לצפות מהאדם שעשה אותה לעשות אחרת ובכל זאת התוצאה שלה הייתה הרסנית וקשה; רשלנות - פעולה שנעשתה מבלי שהעושה אותה יבדוק לעומק ולרוחב את מגוון ההשלכות האפשריות ויבחן ברצינות חלופות אחרות; מודעות רשלנית - פעולה שנעשתה מתוך אדישות וזלזול לתוצאותיה האפשריות; זדון - פעולה שהייתה בה כוונה להגיע לתוצאה ההרסנית והקשה. עוצמת האחריות ואיתה אופי הסליחה משתנים בהתאם לסוג העבירה.

מנהיגים ובעלי שררה מועדים תמיד למעשי רשלנות מסוגים שונים. המרגלים חטאו ברשלנות, כלב ויהושע היו שם כדי לעורר את המודעות שלהם ובמקום לשנות כיוון הם התדרדרו לרשלנות מודעת ואולי אף זדון. אלוהים סולח חלקית לעם, אבל לא למרגלים. הפרשה מסתיימת במצוות הציצית שטעמה הוא: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת־כָּל־מִצְוֹת יְהֹוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר־אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם". הציצית אמורה לתפקד כתמרור אזהרה שהולך איתנו לכל מקום.

הכותרות מבשרות לנו כמעט כל יום על כשלים מנהיגותיים וניהוליים. חלקם נגמרים באסונות. כמנהיגים וכמי שנמצאים בעמדות כוח שונות נשאל את עצמנו מה תמרור האזהרה שלנו? כיצד נדע להכיר בכובד האחריות ולא להתרשל? כחלק מהציבור נדע לא לשים את כל הכשלים בסל אחד ולשאול בכובד ראש מתי נכון לסלוח ועד כמה. 

(עלון קולות, 7.6.18)

יום שלישי, 22 במאי 2018

יחד שבטי ישראל (?)

[המאמר פורסם בכתב העת "שבכתב - קריא/עה חופשית", גיליון שני, אביב תשע"ח, הוצאת בינה. כתב העת יצא לזכרו של ידידי-מורי אריה בודה בודנהיימר, שיזם וערך את הגיליון הראשון של "שבכתב" לפני כשמונה שנים. העורכים הנפלאים של הגיליון הם רמי פורת, עמוס ינון ויונה ארזי]


יחד שבטי ישראל? ליאור טל שדה[1]
האתגר
בלב ספר ויקרא מופיע מקבץ מרשים של ציוויי סולידריות: "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר: לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה: לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה: [...] מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה:  וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: " (פרק יט, פס' יג-יח, לב-לו).

הפסוקים המרהיבים האלה מתבססים על יראת אלוהים של העם ועל האמונה בו. כיצד ניתן להגיע לרמת הערבות ההדדית האמורה כאן בחברה פוסט מודרנית, נטולת אמונות וערכים משותפים? את הגזל ניתן לצמצם באמצעות חינוך ומשטרה, אך כיצד נטפס לכיוון אהבת הרֵע וההיחלצות לעזרתו? יסודה של ערבות הדדית חזקה נעוץ בתחושת שותפות ואחדות. באיזו מידה יש לנו ערכים משותפים, סיפורים משותפים, תחושת "יחד" וערבות הדדית עמוקה? מה יכול לאסוף יחד ראשי עם, יחד שבטי ישראל השונים?

"אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים", אמר ביאליק, "ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו, ולא הייתי רוצה כלל וכלל שיבטל לא רק אחד מששים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד"[2]. אם כך, הגיוון חיובי, אך מהו הגזע שאליו יתחברו שבטי ישראל? האם יש משהו שהופך אותנו לחברה אחת, מעבר לאזרחות משותפת?

חברה שאין מה שמחבר בין חלקיה מחד ויש בה שסעים ומתחים פנימיים מאידך, עלולה להתפצל, להתפרק, לקרוס מול אויב חיצוני ולהגיע למצב של אלימות פנימית קשה. כמו כן, מוחלשי וחלשי החברה עלולים למצוא עצמם נטושים לגורלם ללא תמיכה וסיוע סבירים. בהיעדר תחושת אחדות ושותפות, היכולת להגיע לערבות הדדית משמעותית נמוכה מאוד.

בשנים האחרונות, ובייחוד מאז שהעלה הנשיא ריבלין על סדר היום הציבורי את שאלת המחבר בין השבטים ב"סדר הישראלי החדש" ההולך ומתהווה, סדר שבו כבר אין רוב ברור ומיעוט ברור אלא ארבעה שבטים המתקרבים זה אל זה בגודלם, מנסים רבים וטובים לפצח שאלה זו. רוב העוסקים במלאכה ממקדים את מאמציהם בחיפוש אחר תפיסת טוב משותפת, ערכים מוסכמים וייעוד מחודש. בחיפוש זה מושקעים כיום מיליוני דולרים, פרויקטים מגוונים, תוכניות לאומיות, סדנאות לבכירי הצבא והממשל ועוד. לטענתי ולצערי, הסיכוי של מאמצים אלה להצליח קטן מאוד.

יום ראשון, 6 במאי 2018

Israel and Diaspora Jewry: We really need to talk

המאמר פורסם באנגלית ב THE TIMES OF ISRAEL בתרגומה של העורכת מרים הרשלג. לקוראי העברית - הנוסח העברי מופיע כאן מיד אחרי האנגלית.

There is a complicated relationship between the State of Israel and the Israeli public on one side, and Diaspora Jews, especially American Jewry, on the other. In an editorial published on Israeli Independence Day, Jane Eisner, chief editor of The Forward, declared “It’s time for Israel to recognize that diaspora Jews are already home.” Israelis have generally responded to this assertion with outrage. How dare American Jews refer to that place as home! How dare they live there and still express an opinion on what is happening here in Israel! How dare they even suggest that immigrating to Israel is not the solution to all of their woes?

I am a Zionist. I don’t think about leaving the country. I’m happy for every immigrant who comes to Israel. I served as a combat soldier in the regular army and reserves, and I have dedicated most of my life to social action centered on Israeli society and the Jewish people. From this existential position, I have been engaged, over the past few years, in an illuminating and fascinating dialogue with American Jewish communal leaders and thinkers.

For many years we Israelis have held fast to the premise that every Jew belongs in Israel and that there is something wrong with those who don’t grasp this. We have struck a sort of deal with the Jews of the United States: we take upon ourselves the most important endeavor in the history of the Jewish people and even endanger our lives for that purpose. You are invited to either immigrate to Israel and join us, or continue living your lives in comfort and send us money, lots of money. And no less important, it’s your job to apply pressure on the American administration to act on our behalf and provide us with billions of dollars in aid per year. That’s the deal we offer and it’s a deal they no longer agree to accept.

In my opinion, this shift offers a golden opportunity to replace this one-sided, shallow relationship with a respectful dialogue between equals. In the past few years, in my work at Kolot's Leadership Empowerment Center, I have had the privilege of leading delegations of senior Israeli public and private sector leaders to the US. It is exciting to see how instructive the encounter between the Israelis and key figures in American Jewry can be. We have so much to learn from each other.

For example, the encounter with the pluralist, feminist, vibrant Judaism that has developed there can be a source of great inspiration for us. It may not be right to import it to Israel, but there’s certainly plenty we can learn from it. Or,  for example, there are fruitful and important conversations for us to have about the Pew Survey’s remarkable findings on identity, which indicate that a large majority of American Jews see “leading an ethical and moral life” and “working for justice and equality” as central to who they are as Jews.

The mindset that rejects the legitimacy of Jewish life outside of Israel must therefore change. At no other time or place have Jews lived in the conditions of security and welfare currently enjoyed by American Jewry. That could change in the future, but there’s also no guarantee that Israel’s future is safe. We need to understand that it’s legitimate for them to want to stay where they are and stop attributing their choice to some kind of cluelessness or misperception. They are simply at home in their home, and we need to also understand that staying there has positive points and an important role to play in the future of our people.

It's not that there are no problems. A large percentage of American Jews are losing touch with established (and very expensive) Judaism, a high percentage marry non-Jews. The challenges are many, and we must engage with them and their challenges with humility and without prejudging. Intermarriage can not be stopped or even significantly reduced. We need to help them embrace these couples and bring them inside the Jewish fold, into the various communities, and not lose them. 

Instead, we do the opposite and disparage the liberal streams, their rabbis and their synagogues, we mock their conversions and block their access to praying in their own way in places like the Western Wall. Philanthropist Charles Bronfman captured the impact of this Israeli attitude last week in his commencement speech at the  Hebrew Union College Jewish Institute of Religion graduation ceremony in New York: “It shocks me to the marrow of my bones that Conservative, Reform, liberal and Reconstructionist Judaism are legally un-recognized by the State of Israel; that indeed only one expression of our religion is officially sanctioned from birth to death and all the intervening mitzvot.”
There’s no denying that we sorely need the financial and political support of American Jews, but we can and must establish a relationship that is not solely transactional. We can, and we must, establish a meaningful and respectful dialogue between the Israeli public and its leaders, and the Jewish American community and its leaders.


מערכת יחסים סבוכה קיימת בין מדינת ישראל והציבור הישראלי לבין יהדות התפוצות ובייחוד יהדות ארה"ב. כותרת המאמר הראשי שפרסם מגזין FORWARD ביום העצמאות הייתה: It's time for Israel to recognize that diaspora Jews are already home. התגובות הישראליות לאמירה כזו הן לרוב מרוגזות - איך הם מעזים לכנות את זה בית? איך הם מעזים לגור שם ולהביע דעה על מה שמתרחש כאן? כיצד הם מעלים על דעתם שהפתרון לכל מצוקותיהם ובעיותיהם אינו העלייה ארצה? 

אני ציוני. אני לא מעלה על דעתי לרדת מהארץ. אני שמח על כל עולה שמגיע ארצה. שירתתי כלוחם בסדיר ובמילואים, ואני מקדיש את רוב חיי לפעילות חברתית שבמרכזה החברה הישראלית והעם היהודי. מתוך עמדה קיומית זו אני מצוי בשנים האחרונות בדיאלוג מלמד ומרתק עם אנשי ונשות רוח ומעש ביהדות ארה"ב. 

שנים רבות חיינו בישראל בתפיסה שמקומו של כל יהודי הוא בארץ ושיש משהו פגום אצל מי שלא מבין זאת. הגענו למעין דיל עם יהודי ארה"ב – אנחנו לוקחים על כתפינו את המפעל החשוב ביותר בתולדות העם היהודי ואף מסכנים את חיינו לשם כך, אתם מוזמנים לעלות ארצה ולהצטרף או לחיות שם בנוחות ולהעביר לנו כסף. הרבה כסף. ולא פחות חשוב מכך, עליכם להפעיל לחצים על הממשל האמריקאי לפעול למעננו ולתמוך בנו במיליארדי דולרים בשנה. על הדיל הזה התבססו היחסים. לדיל הזה הם לא מסכימים יותר.

לטעמי, שינוי זה הוא הזדמנות נפלאה להחלפת היחסים החד-צדדיים והרדודים הללו בדיאלוג שוויוני ומכבד. בשנים האחרונות זכיתי להנחות במסגרת קולות משלחות של בכירים מהמגזר השלישי והציבורי בישראל לארה"ב. מרתק ומרגש לראות כיצד המפגש בינם לבין דמויות מפתח ביהדות ארה"ב פורה ומלמד. יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד זה מזה.
כך למשל, המפגש עם היהדות הרב-גונית, הפמיניסטית, שוקקת החיים והמתחדשת שמתפתחת שם יכולה להוות מקור השראה גדול עבורנו. אולי לא נכון להעתיק אותה לישראל, אבל ודאי יש לנו הרבה מה ללמוד ממנה. או למשל הנתון הזהותי המופלא שמשתקף גם בסקר PEW הידוע, שרוב גדול של יהודי ארה"ב רואים בחיים מוסריים ועשיה למען צדק ושוויון את המשמעות של יהדותם, יכול אף הוא להיות מקור לשיחה מפרה וחשובה עבורנו. 

לשם כך, הנחת המוצא השוללת את הלגיטימציה של חיים יהודיים מחוץ לישראל חייבת להשתנות. בכל הקשור לביטחון ורווחה מעולם לא היה מצבם של יהודים טוב יותר מזה של יהודי ארה"ב היום. יתכן שזה ישתנה בעתיד, אבל זה לא שעתידה של מדינת ישראל ודאי ובטוח. עלינו להבין שזה לגיטימי שהם רוצים להישאר שם ושהדבר לא נובע מעיוורון או פגם כלשהו. הם פשוט בבית. בבית שלהם. למעלה מזה, עלינו להבין שלהישארותם שם יש גם תוכן חיובי ותפקיד חשוב בעתיד העם. 

זה לא שאין בעיות. אחוז גבוה מיהודי ארה"ב מאבדים את הקשר הממוסד (והיקר מאוד תרתי משמע) ליהדות. אחוז גבוה מתחתנים עם לא-יהודים. האתגרים רבים. עלינו לפגוש אותם עם האתגרים שלהם מתוך עמדה צנועה ולא שיפוטית. את הנישואים המעורבים לא ניתן לעצור ואף לא להפחית משמעותית. עלינו לעזור להם לחבק את הזוגות האלה פנימה לתוך העם היהודי ולקהילות השונות ולא לאבד אותם. במקום זאת, אנחנו עושים את ההפך ומזלזלים בזרמים הליברלים, ברבניהם ובבתי הכנסת שלהם, בגיורים שלהם ובכל מה שקשור לנגישות שלהם להתפלל על פי דרכם במקומות כמו הכותל.

אנו זקוקים מאוד לתמיכת יהודי ארה"ב בכסף ובפוליטיקה. אין להתכחש לזה. אך ניתן וצריך לקיים מערכת יחסים שאינה מבוססת רק על זה. ניתן וצריך לבסס דיאלוג עמוק ומכבד בין הציבור הישראלי והאנשים שמובילים אותו לבין הציבור היהודי-אמריקאי והאנשים שמובילים אותו. זה צו השעה.