יום ראשון, 6 במאי 2018

Israel and Diaspora Jewry: We really need to talk

המאמר פורסם באנגלית ב THE TIMES OF ISRAEL בתרגומה של העורכת מרים הרשלג. לקוראי העברית - הנוסח העברי מופיע כאן מיד אחרי האנגלית.

There is a complicated relationship between the State of Israel and the Israeli public on one side, and Diaspora Jews, especially American Jewry, on the other. In an editorial published on Israeli Independence Day, Jane Eisner, chief editor of The Forward, declared “It’s time for Israel to recognize that diaspora Jews are already home.” Israelis have generally responded to this assertion with outrage. How dare American Jews refer to that place as home! How dare they live there and still express an opinion on what is happening here in Israel! How dare they even suggest that immigrating to Israel is not the solution to all of their woes?

I am a Zionist. I don’t think about leaving the country. I’m happy for every immigrant who comes to Israel. I served as a combat soldier in the regular army and reserves, and I have dedicated most of my life to social action centered on Israeli society and the Jewish people. From this existential position, I have been engaged, over the past few years, in an illuminating and fascinating dialogue with American Jewish communal leaders and thinkers.

For many years we Israelis have held fast to the premise that every Jew belongs in Israel and that there is something wrong with those who don’t grasp this. We have struck a sort of deal with the Jews of the United States: we take upon ourselves the most important endeavor in the history of the Jewish people and even endanger our lives for that purpose. You are invited to either immigrate to Israel and join us, or continue living your lives in comfort and send us money, lots of money. And no less important, it’s your job to apply pressure on the American administration to act on our behalf and provide us with billions of dollars in aid per year. That’s the deal we offer and it’s a deal they no longer agree to accept.

In my opinion, this shift offers a golden opportunity to replace this one-sided, shallow relationship with a respectful dialogue between equals. In the past few years, in my work at Kolot's Leadership Empowerment Center, I have had the privilege of leading delegations of senior Israeli public and private sector leaders to the US. It is exciting to see how instructive the encounter between the Israelis and key figures in American Jewry can be. We have so much to learn from each other.

For example, the encounter with the pluralist, feminist, vibrant Judaism that has developed there can be a source of great inspiration for us. It may not be right to import it to Israel, but there’s certainly plenty we can learn from it. Or,  for example, there are fruitful and important conversations for us to have about the Pew Survey’s remarkable findings on identity, which indicate that a large majority of American Jews see “leading an ethical and moral life” and “working for justice and equality” as central to who they are as Jews.

The mindset that rejects the legitimacy of Jewish life outside of Israel must therefore change. At no other time or place have Jews lived in the conditions of security and welfare currently enjoyed by American Jewry. That could change in the future, but there’s also no guarantee that Israel’s future is safe. We need to understand that it’s legitimate for them to want to stay where they are and stop attributing their choice to some kind of cluelessness or misperception. They are simply at home in their home, and we need to also understand that staying there has positive points and an important role to play in the future of our people.

It's not that there are no problems. A large percentage of American Jews are losing touch with established (and very expensive) Judaism, a high percentage marry non-Jews. The challenges are many, and we must engage with them and their challenges with humility and without prejudging. Intermarriage can not be stopped or even significantly reduced. We need to help them embrace these couples and bring them inside the Jewish fold, into the various communities, and not lose them. 

Instead, we do the opposite and disparage the liberal streams, their rabbis and their synagogues, we mock their conversions and block their access to praying in their own way in places like the Western Wall. Philanthropist Charles Bronfman captured the impact of this Israeli attitude last week in his commencement speech at the  Hebrew Union College Jewish Institute of Religion graduation ceremony in New York: “It shocks me to the marrow of my bones that Conservative, Reform, liberal and Reconstructionist Judaism are legally un-recognized by the State of Israel; that indeed only one expression of our religion is officially sanctioned from birth to death and all the intervening mitzvot.”
There’s no denying that we sorely need the financial and political support of American Jews, but we can and must establish a relationship that is not solely transactional. We can, and we must, establish a meaningful and respectful dialogue between the Israeli public and its leaders, and the Jewish American community and its leaders.


מערכת יחסים סבוכה קיימת בין מדינת ישראל והציבור הישראלי לבין יהדות התפוצות ובייחוד יהדות ארה"ב. כותרת המאמר הראשי שפרסם מגזין FORWARD ביום העצמאות הייתה: It's time for Israel to recognize that diaspora Jews are already home. התגובות הישראליות לאמירה כזו הן לרוב מרוגזות - איך הם מעזים לכנות את זה בית? איך הם מעזים לגור שם ולהביע דעה על מה שמתרחש כאן? כיצד הם מעלים על דעתם שהפתרון לכל מצוקותיהם ובעיותיהם אינו העלייה ארצה? 

אני ציוני. אני לא מעלה על דעתי לרדת מהארץ. אני שמח על כל עולה שמגיע ארצה. שירתתי כלוחם בסדיר ובמילואים, ואני מקדיש את רוב חיי לפעילות חברתית שבמרכזה החברה הישראלית והעם היהודי. מתוך עמדה קיומית זו אני מצוי בשנים האחרונות בדיאלוג מלמד ומרתק עם אנשי ונשות רוח ומעש ביהדות ארה"ב. 

שנים רבות חיינו בישראל בתפיסה שמקומו של כל יהודי הוא בארץ ושיש משהו פגום אצל מי שלא מבין זאת. הגענו למעין דיל עם יהודי ארה"ב – אנחנו לוקחים על כתפינו את המפעל החשוב ביותר בתולדות העם היהודי ואף מסכנים את חיינו לשם כך, אתם מוזמנים לעלות ארצה ולהצטרף או לחיות שם בנוחות ולהעביר לנו כסף. הרבה כסף. ולא פחות חשוב מכך, עליכם להפעיל לחצים על הממשל האמריקאי לפעול למעננו ולתמוך בנו במיליארדי דולרים בשנה. על הדיל הזה התבססו היחסים. לדיל הזה הם לא מסכימים יותר.

לטעמי, שינוי זה הוא הזדמנות נפלאה להחלפת היחסים החד-צדדיים והרדודים הללו בדיאלוג שוויוני ומכבד. בשנים האחרונות זכיתי להנחות במסגרת קולות משלחות של בכירים מהמגזר השלישי והציבורי בישראל לארה"ב. מרתק ומרגש לראות כיצד המפגש בינם לבין דמויות מפתח ביהדות ארה"ב פורה ומלמד. יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד זה מזה.
כך למשל, המפגש עם היהדות הרב-גונית, הפמיניסטית, שוקקת החיים והמתחדשת שמתפתחת שם יכולה להוות מקור השראה גדול עבורנו. אולי לא נכון להעתיק אותה לישראל, אבל ודאי יש לנו הרבה מה ללמוד ממנה. או למשל הנתון הזהותי המופלא שמשתקף גם בסקר PEW הידוע, שרוב גדול של יהודי ארה"ב רואים בחיים מוסריים ועשיה למען צדק ושוויון את המשמעות של יהדותם, יכול אף הוא להיות מקור לשיחה מפרה וחשובה עבורנו. 

לשם כך, הנחת המוצא השוללת את הלגיטימציה של חיים יהודיים מחוץ לישראל חייבת להשתנות. בכל הקשור לביטחון ורווחה מעולם לא היה מצבם של יהודים טוב יותר מזה של יהודי ארה"ב היום. יתכן שזה ישתנה בעתיד, אבל זה לא שעתידה של מדינת ישראל ודאי ובטוח. עלינו להבין שזה לגיטימי שהם רוצים להישאר שם ושהדבר לא נובע מעיוורון או פגם כלשהו. הם פשוט בבית. בבית שלהם. למעלה מזה, עלינו להבין שלהישארותם שם יש גם תוכן חיובי ותפקיד חשוב בעתיד העם. 

זה לא שאין בעיות. אחוז גבוה מיהודי ארה"ב מאבדים את הקשר הממוסד (והיקר מאוד תרתי משמע) ליהדות. אחוז גבוה מתחתנים עם לא-יהודים. האתגרים רבים. עלינו לפגוש אותם עם האתגרים שלהם מתוך עמדה צנועה ולא שיפוטית. את הנישואים המעורבים לא ניתן לעצור ואף לא להפחית משמעותית. עלינו לעזור להם לחבק את הזוגות האלה פנימה לתוך העם היהודי ולקהילות השונות ולא לאבד אותם. במקום זאת, אנחנו עושים את ההפך ומזלזלים בזרמים הליברלים, ברבניהם ובבתי הכנסת שלהם, בגיורים שלהם ובכל מה שקשור לנגישות שלהם להתפלל על פי דרכם במקומות כמו הכותל.

אנו זקוקים מאוד לתמיכת יהודי ארה"ב בכסף ובפוליטיקה. אין להתכחש לזה. אך ניתן וצריך לקיים מערכת יחסים שאינה מבוססת רק על זה. ניתן וצריך לבסס דיאלוג עמוק ומכבד בין הציבור הישראלי והאנשים שמובילים אותו לבין הציבור היהודי-אמריקאי והאנשים שמובילים אותו. זה צו השעה. 

יום שלישי, 1 במאי 2018

שבועות מגיע - הזמנה ללמוד יחד

לימוד על שינוי ותיקון, 16.5, טוקהאוס תל אביב

הרגע הזה בחיים שאת מרגישה שככה זה לא יכול להמשיך, המקרה ההוא שבו ממש אכזבת את עצמך, הרגעים בהם אנחנו מבינים שפגענו אך כל כך קשה כעת לגשת ולבקש סליחה, הרצון התקוע להפוך לאנשים טובים יותר, אוהבים יותר, צודקים יותר – מאיפה בכלל מתחילים?

הוגי דעות ואנשי רוח עוסקים בשאלות הללו כבר אלפי שנים. מאז שיש אנשים יש רצון לעשות שינוי, משחר ימי האנושות בני אדם רוצים לעשות תיקון. בתרבות היהודית עסקו בכך רבות. הרמב"ם פיתח תפיסה חמורה בה אדם צריך לעשות חשבון נפש נוקב, להכיר קוגנטיבית ורגשית בחטאיו ולקבל על עצמו שינוי עתידי. רבי נחמן מברסלב חשב שהדרך לשינוי מתחילה דווקא במקומות המוארים והטובים שבתוכנו והעמיד בסימן שאלה את היכולת להשתנות מתוך עיסוק ברע. הפילוסוף עמנואל לוינס פיתח תפיסה מורכבת לגבי היכולת לפגוש את האחר בתהליך הזה.



לקראת תיקון ליל שבועות אנחה ב 16.5 בשעה 21:00 בטוקהאוס (נמל תל אביב) בית מדרש שיעסוק בנושאים האלה. מומלץ להזמין כרטיסים בהקדם ובעזרת האינטרנט (הכרטיסים אונליין זולים יותר). לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים הקליקו כאן. 

שורשי הגותו של ישעיהו ליבוביץ - היחס בין ידיעה לערכים
הלימוד יתקיים בערב שבועות, 19.5, בשעה 23:00 בבית דניאל.



פייס מול פייס - על שיימינג בפייסבוק והדיבור ברשתות החברתיות
הלימוד יתקיים בערב שבועות, 19.5, בשעה 00:30, בישיבה החילונית של בינה. פרטים בהמשך.

יום רביעי, 18 באפריל 2018

מהות הזכרון - דברים מטקס יום הזכרון של מיזם "ובחרת בחיים"

תקציר הרעיון ששיתפתי בו בארבעים הדקות שהיו לי בערב המרגש של "ובחרת בחיים" ו"קולות" שהתקיים במועדון הבארבי עם כ 350 איש ואשה –



איבדתי חברים לפלוגה. איבדתי חברים אחרים. למזלי, אף פעם לא חבר קרוב מאוד. זכרון האירועים והחברים שנפלו חוזר לו שוב ושוב. האם הזכרון הוא עול הכפוי עלינו? חטוטרת על גבנו? משהו שבלית ברירה עלינו להתמודד עמו פשוט כי אנחנו לא מצליחים לשכוח? ואולי ניתן לצקת משמעות לזכרון, לצמוח מתוכו לעשייה בעלת משמעות רוחנית וחברתית? 

אדריאן פיפר לימדה אותנו שלחמלה יש שלושה יסודות שחוברים יחד. יסוד הבנת צרתו ומצוקתו של האחר/ת. יסוד רגשי בו אני חש משהו מהסבל והקושי של האחר/ת. יסוד רצוני-מעשי בו אני מחליט לפעול למען האחר. כדי להבין את הזולת עלי לשאול, לחקור וללמוד. זה קל יחסית. אבל כיצד ארגיש אותו? כיצד אצליח לשים עצמי בנעליו בצורה שתאפשר לי ממש לחוש משהו מסבלו? והרי זה סבלו ולא סבלי. צרתו ולא צרתי. 

ההזדהות הזו מתאפשרת על ידי הדמיון. התחושה הזו אפשרית רק אם אני מכניס את עצמי לעולם תיאטרלי של "כאילו". אני מספר לעצמי סיפור ומפליג עמו בדמיון. התאטרון הזה זקוק פעמים רבות לאביזרים ולתחפושות על מנת שהוא יצלח. זה לא קל להיות בתוך עולם של "כאילו" אך זה חלק מהותי וחשוב מחיינו. התעלות רוחנית אינה התחושה האנוכית שיש לי כשאני חווה חוויה עצומה. התעלות רוחנית יסודה באחר. היא היכולת לפגוש בו בעולם הרוח, עולם הכאילו, ואז לעשות למענו ואתו בעולם החומר.



חז"ל משתמשים מאות פעמים במושג הכאילו. הם רוצים שנדמה סיפור ודרכו נפעל. כאילו אנחנו יצאנו ממצרים. גם ההתמודדות עם מציאות המוות האיומה קשורה בטקסי כאילו. כשאנחנו מלווים את אהוב ליבנו בדרכו האחרונה, בלוויה, ומדברים אליו בפעם האחרונה, בהספד, אנו בכאילו. אהוב לבנו כבר מת. דרכו האחרונה כבר הייתה. אנו שחקנים על בימת התיאטרון העצוב של המוות ולכמה דקות המת חי. האדם זקוק בחייו לרגעים של כאילו ולעיתים רגעים אלה הם האמיתיים והאנושיים ביותר שיש לו.

התורה לא משאירה אותנו רק עם זכרון לאומי, עם סיפור. היא דורשת עשייה שנובעת מתוך הזכרון והסיפור. עשיה של חמלה. עשיה שמתאפשרת בזכות הכאילו. היא דורשת שנתייחס באהבה לזרים בארצנו ומנמקת זאת ב"כי גרים הייתם בארץ מצרים". היא דורשת שנדאג ליתום ולאלמנה, לעבד ולאמה, ומנמקת זאת ב"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצווך". הזכרון יכול להיות מנוע פנימי לעשייה חומלת, מנוע פנימי לאחריות חברתית.



במקום אחד מצווה אותנו התורה לזכור את המלחמה. "זכור את אשר עשה לך עמלק... אל תשכח". הרש"ר הירש מסביר לנו שהמלחמה שכפה עלינו עמלק הייתה ניסיון של החזק לרמוס את החלש, היא הייתה חלק מתרבות של כוח ואלימות, היא הייתה סמל של חוסר אנושיות. מהותה של זכירת המלחמה עם עמלק, היא בכך שדרך הזכרון אנחנו נשמור על עצמנו מלהפוך לעמלקים. באמצעות הזכרון אנו נתרומם חזרה בכל פעם שהיצריות שלנו תרצה נקמה ודם ושנאה ונדע שאנו רוצים בדבר אחר. אנו פה למען הצדק והאנושיות.

"אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות... אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים" (הרש"ר הירש).

יום שלישי, 10 באפריל 2018

למה לזכור? הזמנה ללימוד, טקס ושיחה

הנה קרבים ובאים שני ימי הזכרון המרעידים תמיד את נימי הנפש. 

בעצם, למה לזכור? אולי סתם כי זה כפוי עלינו ואין ברירה... אז מדוע זכרון פומבי כל כך? טקסי כל כך? כיצד הזכרון לא יעמיק את הכאב והקורבן אלא יהווה בסיס למשמעות, לבחירה בחיים וליצירת חיים טובים יותר?

לפני כמה שנים הקימה נטע כפרי את המיזם מעורר ההשראה "ובחרת בחיים", מיזם שמבקש לעצב מחדש את תרבות יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. המיזם מלווה על ידי קולות. 

בערב יום הזכרון הקרוב יתקיים מפגש וטקס מיוחד במועדון הבארבי בתל אביב. מפגש שיתחיל לפני הצפירה בלימוד איתי על אחת השאלות שכתבתי לעיל, וימשיך אחרי הצפירה בשיחה של שלושה אחים שכולים - רא"ל משה (בוגי) יעלון, נטע כפרי ואורנית עופר - שיחשבו יחד על האופנים בהם ניתן להתרומם מהשכול ואיתו לעבר חיים מלאי משמעות. במפגש ישולבו קטעים מוסיקליים. פרטים בהזמנה.



 הכניסה חופשית אך נדרש רישום מראש (הקליקו כאן). 

נדמה לי שיהיה ערב מיוחד.