יום חמישי, 18 באוקטובר 2018

על 'נישואי תערובת' ו'התבוללות' - סרטון ומאמר באנגלית ועברית


The article was published also in English in The Times Of Israel. 

בשבוע שעבר התפתח בישראל דיון סוער, ובתוכו תגובות אלימות וגזעניות קשות, סביב נישואיהם של לוסי אהריש, עיתונאית ערבייה ידועה, וצחי לוי היהודי, זמר ושחקן מפורסם. אינני רוצה לכתוב אודות לוסי וצחי, אבל הסערה שהתחוללה היא הזדמנות חשובה לדון בסוגיית נישואי תערובת והתבוללות.

בשנה האחרונה רוב היהודים שהתחתנו מחוץ לישראל נישאו לבן או בת זוג לא-יהודיים. בטנם של יהודים רבים, בייחוד בישראל ובקרב מי שגדלו בבית מסורתי בתפוצות, מתהפכת למשמע הנתון הזה. ההיסטוריה היהודית מלאה בניסיונות של עמים ודתות אחרים לגרום לנו להתבולל והנה עתה, לכאורה, יהודים רבים עושים זאת ללא כל כפיה. 

את נישואי התערובת לא ניתן לצמצם משמעותית וודאי שלא לעצור. כשיש אהבה גדולה ורצון לחלוק את כל החיים עם מישהי, בייחוד במציאות של גלובליזציה וחילון במדינה ליברלית, שאלת שייכותה הלאומית של האהובה הופכת לשולית. הזוג האוהב יתחתן. הדרך להתמודד עם התופעה הרחבה הזו עוברת דרך ההבנה שמנקודת מבט לאומית נישואי תערובת והתבוללות הם לא אותו דבר. 


התבוללות היא מצב שבו אדם מאבד את זהותו ושייכותו הלאומית. הוא אינו רואה עצמו כחלק מהעם היהודי, לתרבות היהודית אין יותר תפקיד בחייו והוא מגדל את ילדיו באופן מנותק ממוצאם הלאומי. המשמעות היא שיש מתבוללים שכלל לא התחתנו עם גויים. הם אומנם נחשבים יהודים על פי ההלכה, אבל אין לכך כל משמעות בחייהם ולעיתים ילדיהם אפילו לא יודעים שהם יהודים.

לעומת זאת, נישואי תערובת יכולים להתקיים תוך שמירה על זהות יהודית וקשר לעם היהודי. אתה יכול להינשא לבחירת ליבך שאינה יהודייה מבלי לאבד את אהבתך וזיקתך המעשית לארון הספרים היהודי, לתרבות היהודית ולמורשת. בתקופת התנ"ך, ממשה רבנו ועד דוד המלך, נישואי תערובת שכאלה היו עניין שבשגרה. אומנם פרשנים מאוחרים המציאו שנשותיהם של גיבורי המקרא התגיירו, אבל אין לזה כל זכר או רמז בכתובים, וככל הנראה בתקופה ההיא כלל לא היה גיור. 

פעמים רבות דווקא הנישואים ללא-יהודי מעצימים את הרצון לבטא בדרכים שונות את הזהות הלאומית עמה נכנס אותו אדם לקשר ומעמידים את הילדים, בתהליך מרתק של חיפוש זהות. ילדים אלה יאבדו כל קשר לעם היהודי ולתרבות היהודית אם לא תינתן להם האפשרות להיות חלק מקהילה יהודית ולקבל חינוך יהודי.

לאור זאת, אם עם חפץ חיים אנו, עלינו להבין שמשימת דורנו היא לא להיאבק בנישואי תערובת, אלא לסייע לאלה שבוחרים בדרך הזו לשמר את זהותם, ולשלב את התרבות היהודית והקשר לעם היהודי בחיי המשפחה החדשה שלהם. אני יודע שזה לא קל לרבים מאתנו, אני יודע שאלה המבקשים לשמור את ההלכה מוצאים עצמם בבעיה קשה מול תופעה זו, אך דווקא מי שהעם היהודי באמת חשוב לו, דווקא מי שרוצה בשגשוגה של התרבות היהודית, צריך לחבק את המשפחות המעורבות, או לכל הפחות לא לזלזל בהן, להדיר אותן מהחיים היהודיים ולהעליב אותן. 

(18.10.19, מדור דיבור רשת 13, The Times Of Israel, אתר קולות)

יום חמישי, 4 באוקטובר 2018

פרשת בראשית: לשלב שמים וארץ

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ". אלוהים בורא ארץ שהיא תהו ובהו, התהו ובהו הם חלק מהבריאה. "אמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון ואלו הן: שמים וארץ, תהו ובהו, אור וחשך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה" (תלמוד בבלי, חגיגה יב).

מה הם בעצם "תהו ובהו"? מסביר הרש"ר הירש: "תֹהוּ מציין מצב של ערבוביה - בהשפעתה הסובייקטיבית על הכרתנו; ואילו בֹהוּ מציין מצב אובייקטיבי, ערבוביה כמות שהיא. נמצא פירוש 'תהו ובהו': מעורפל ומעורבב, לא נהיר ולא נבדל".
אלוהים בורא תחילה מצב של ערבוביה ואי סדר, מצב בו אין נבדלות ואין ייחודיות, ואז מתחיל לעשות סדר, להבחין ולהבדיל בין מים למים, בין יבשה למקווה מים, בין המאור הקטן לגדול, בין אור לחושך, בין אדם לחיה. הסדר מקבל את התואר "טוב" בפרשה. ההפך ממנו הוא לא רע, מילה שתופיע לראשונה רק בסוף הפרשה בהתייחס ליצר מחשבות לבו של האדם, כי אם תהו ובהו.

חיינו מלאים תהו ובהו. לעיתים מדובר בדברים שנראים לנו בתודעתנו מעורבבים ומעורפלים למרות שאובייקטיבית הם לא באמת כך, ולעיתים מדובר בבֹהוּ של ממש. הרוחני מתערבב בגשמי, האהבה בשנאה, היצר ברגש, הרצון בידע, החלום במציאות. יסודות מנוגדים משמשים בנו בערבוביה. התגובה לכך היא פעמים רבות דחיקת חלק מהיסודות, התעלמות מהם ואפילו רמיסתם. אנו מגדירים משהו כטוב ואת ניגודו כרע, ואז נאבקים ברע. בדרך הזו אנו פוגעים בשורשי החיים שלנו ובעוצמות האנושיות.

תגובה בעייתית אחרת לסתירות ולמאבקים ששורים בתוכנו, היא לייצר היררכיה בין הצדדים השונים כך שיהיה ברור איזה כוח נפשי שולט ומכתיב את ההתנהלות הראויה. למשל, היו פילוסופים שסברו שיש להשליט את השכל על הרגש. תפיסה מוכרת וחשובה גורסת שיש לתת את הבכורה לרוחני על הגשמי.

"תנו רבנן: בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר: ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים [...] וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר: אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קרא אני אליהם יעמדו יחדו" (תלמוד בבלי, חגיגה יב).

השמיים מסמלים את הרוחני והארץ את הגשמי. השאלה מה נברא תחילה היא דרכם לשאול מה חשוב יותר. בית שמאי נתנו את הבכורה לענייני הרוח ואילו בית הלל דגלו בעשייה הקונקרטית בעולם הזה. חכמים התערבו במחלוקת ואמרו להם – שניהם חשובים באותה מידה.

יצירת היררכיה אינה הפתרון לשאלת המתח בין הרוחני לגשמי. לעיתים שמאי צודק, לעיתים הלל ולרוב חכמים. צריך לדעת להבחין בין שמיים לארץ ולא להותירם בתהו ובהו, אך אין ליצור ביניהם תחרות ובה מנצח ומנוצח. כדברי ביאליק: "פוסקים אנו עכשו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחלה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחלה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחר נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בלי זה" (מנאומו בפתיחת האוניברסיטה העברית).

סוד חיים גדול מגלה לנו מיתוס הבריאה – יסודות הנפש הם לא טובים ולא רעים. אין טוב ורע בשורש. התגובה לתהו ובהו צריכה להיות עשיית סדר, אבחנה, הבנת הייחודיות והיופי בכל יסוד שבנו, ואז שימוש בו באופן מצמיח ובריא. הרוחני והגשמי תלויים זה בזה ומפרים זה את זה. השילוב שלהם הוא אתגר נפלא לשנה החדשה.

[קולות, 4.10.18]

יום רביעי, 26 בספטמבר 2018

מיהדות חילונית, הדתה וגבולות הפלורליזם ועד לפוליטיקה ואריך פרום

בחול המועד סוכות התארחתי לשיחה של כשעה וחצי עם ראם שרמן בפודקאסט 'גיקונומי'. שוחחנו על יהדות חילונית, הדתה, גבולות הפלורליזם, המהפכה הפמיניסטית והדרת נשים, קצת פוליטיקה ואפילו רמב"ם ואריך פרום. מוזמנים להקליק כאן ולהאזין.

[https://geekonomy.net/2018/09/25/episode220/]

יום חמישי, 2 באוגוסט 2018

פרשת עקב - על שני סוגי הנהגה


בפרשתנו מזכיר משה לעם את הרגע הדרמטי בו הוא שבר את הלוחות -
(טו) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן־הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי. (טז) וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה אֶתְכֶם. (יז) וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם (דברים ט).
הרש"ר הירש נתפש למילה "וָאֶתְפֹּשׂ" ומסביר: "עד כה נשאתי אותם על שתי ידי, הייתי רק הנושא והמביא של אוצר שהופקד בידי. כאשר ראיתי את חטאכם, תפשתי אותם, פעלתי ביזמת עצמי, על פי החלטת עצמי, הבנתי ששליחותי הסתיימה, ותהיה זו בגידה באוצר שהופקד בידי, אם אעשה אתכם לשומריו".
פרשנותו של הרש"ר פותחת לנו פתח לעיון במתח בין שליחות להובלה בהנהגה.
השליח/ה רואה עצמו כמי שצריך לבצע בצורה הטובה ביותר את מה שאחר החליט עליו. עלי להנהיג את הציבור לעבר מטרות שלא אני קבעתי, בדרכים שאחרים קבעו. אני נושא ומביא של אוצר שהופקד בידי.
משה הוא לכאורה שליח של אלוהים. מנהיג דמוקרטי הוא לכאורה שליח של אזרחי מדינתו. אני כותב "לכאורה" כי פעמים רבות התשובה לשאלה "שליח של מי?" היא כלל לא ברורה מאליה. האם משה הוא גם שליח של עם ישראל? האם נתניהו הוא גם שליח של העם היהודי בתפוצות?
המוביל שונה מהשליח. הוא רואה עצמו כמי שאמור לקבל החלטות אפילו אם שולחיו לא יסכימו להן. אני סולל דרך ולא רק הולך בצורה מיטבית בדרך שנסללה על ידי אחרים. אני תופש ופועל ביוזמת עצמי ועל פי החלטותיי.
בהגות הדמוקרטית נהוג להבחין בין נציג לנאמן. על פי תפיסה אחת המנהיג הדמוקרטי הוא נציג של הציבור שבחר בו ולפיכך הוא חייב לעשות כל שביכולתו להוציא לפועל את המדיניות עליה הצהיר בבחירות ושעל בסיסה נבחר. שליח. לעומתה, תפיסת הנאמן גורסת שאנו בוחרים מנהיג שנאמן עלינו לקבל החלטות ולפיכך לגיטימי לחלוטין שהוא יפעל בשונה ממה שהוא הבטיח, או בתחומים שהוא כלל לא התבטא לגביהם. מוביל. בשיטה החוקתית הנהוגה בישראל נבחר-ציבור הוא נאמן ולא נציג, מוביל ולא שליח, ולכן חוקי לחלוטין, גם אם לעיתים קצת מריח לא טוב, להבטיח משהו לפני הבחירות ואז לבצע מדיניות אחרת.
מה אנחנו רוצים מנבחרי הציבור שלנו? למה אנחנו מצפים מעצמנו בסיטואציות שונות שבהן יש לנו כוח להשפיע על אחרים? מנכ"ל עמותה הוא שליח או מוביל דרך? וראשת אגף במשרד ממשלתי?
משה מייצג דגם מעורב של תנועה בין שליחות להובלה. הוא עולה להר סיני כשליח, נושא את הלוחות כחלק משליחות זו, ואז מחליט שהגיע רגע של הובלה, ומבלי להיוועץ באלוהים או בעם הוא תופש את הלוחות ושובר אותן. זהו צעד אמיץ מאוד. נזכיר ש"הַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז).
על מעשה הובלה זה של משה אמר ריש לקיש: "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב: 'אשר שברת' - אמר לו הקב"ה למשה: יישר כחך ששברת" (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף צט עמ' א-ב). הפסוק האחרון בתורה מספר על "היד החזקה" שעשה משה "לעיני כל ישראל". רש"י מפתיע בפרשנותו לדברים אלה וכותב– "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם". מכל מעשיו של משה, בוחר רש"י דווקא את רגע ההובלה האמיץ והחצוף של שבירת הלוחות כמודל.
לא קלה היא עבודת ההנהגה. התנועה העדינה בין נציג לנאמן, בין שליחה למובילה, היא מלאכת מחשבת סבוכה. נדרש תמהיל מיוחד של חוכמה, רגישות, אומץ וצניעות על מנת לקיימה כהלכה. מי ייתן ונצליח.