יום שבת, 6 במרץ 2021

אמת שקרית

האם יתכן שאדם יספר על עצמו, ידבר אמת, ובכל זאת ישקר? [פירוט אחרי פיסקת הפתיחה]

בחלק הנוכחי של סדרת 'למען האמת' נפגשתי עם חברי עו"ד ירון גולומב לשיחה על הפער בין דין לאמת ובין אמת עובדתית לאמת משפטית. דיברנו על רְאָיוֹת אמיתיות שאינן קבילות, על מושג הספק, וצללנו לתופעה בה אדם מספר בכנות על עצמו סיפור שלא היה ולא נברא... אזהיר כי בסוף הפרק יש גם עיסוק בזיכרון מודחק של פגיעות מיניות.

קולות של רוח, פרק 72, הקליקו להאזנה.


במהלך הפרק ניסינו להבין מהם זכרון שגוי, זכרון נבנה, זכרון מושתל וזכרון מודחק, הצגתי מחקרים בתחום ושוחחנו על ההשלכות המטלטלות של תופעות מרתקות אלו. הנה ניסיון לתמצת על רגל אחת את החלק הזה - 

בשבועות האחרונים אני קורא ולומד רבות על תופעות של זיכרון שגוי ושל זיכרון מודחק (מיד אסביר) ועל השפעתם על פסקי דין וגורלם של אנשים, והדברים שאני נחשף אליהם מטרידים ומטלטלים אותי. 

זיכרון שגוי – פעמים רבות אנחנו זוכרים דברים שחווינו או שראינו באופן שונה מהותית מהאופן בו הם התרחשו. למעלה מזה, חלק ממה שאנחנו זוכרים לא התרחש מעולם. זה לא רק שאנחנו זוכרים את מה שהיה מעט אחרת, אלא אנחנו גם 'זוכרים' לעיתים את מה שלא היה. כולנו.

פעמים רבות הזיכרון השגוי נגרם מנטייה של המוח להשלים פרטים בסיפור לא בהיר, ומתופעה של הקשחת הזיכרון. האדם מספר לעצמו סיפור. בפעם הראשונה, שאותה הוא לא יזכור, יתכן שהוא יודע בסתר ליבו שחלק גדול מהסיפור לא התרחש כך, בפעם השנייה הוא פחות מודע לזה ולאט לאט הסיפור המחודש הופך לחלק מהזיכרון שלו. הוא עצמו כבר לא יהיה מסוגל להפריד את השגוי והאמיתי בסיפורו. מעתה – זה חלק ממנו. מחקרים רבים מראים שזה קורה לרבים מאוד מאתנו.

חלק מהזיכרונות השגויים שלנו הושתלו בנו על-ידי צד שלישי. שורה של חוקרים, שהחלוצה שבהם היא פרופ' אליזבת לופטוס, ניסו לשתול זיכרונות באנשים והצליחו ברבע עד חצי מהמקרים. ידוע במיוחד ניסוי הקניון בו שתלו לא.נשים זיכרונות על כך שהם הלכו לאיבוד בקניון ענק בילדותם, כולל פרטים מסיפור המעשה. רבע מהאנשים עברו תהליך של הפנמת האירוע עד שהפך לחלק מהזיכרון שלהם. זה מה שהם זכרו. וזה הפעיל אותם. זה גרם להם לחרדות ולשינוי התנהגות. כמו זיכרון אמיתי. ליתר דיוק –זה זכרון אמיתי שתכניו לא אמיתיים. רוב הזיכרונות השתולים שלנו אינם תוצאה של שתילה במזיד. מישהו דיבר אתנו, שאל אותנו שאלות, זיהה עבורנו אפשרויות מעברנו, והמוח כבר עשה לבד את עבודתו בהפיכת הפיקציה למציאות. נוצרו לנו זיכרונות שווא. המקום שבו יש את הסכנה הכי גדולה להתרחשות מעין זו הוא בזמן טיפול. המטפלים המקצועיים נוקטים משנה-זהירות על מנת שזה לא יקרה. הקוראים בקפה, במזוזות, בעיניים ושאר שרלטנים ממש מסוכנים בהקשר זה.

זיכרון מודחק הוא דבר אחר – אדם עבר דברים קשים ומחוסר רצון ויכולת להתמודד עם הזוועה הוא מדחיק את האירועים. לעיתים הם ישפיעו על נפשו באופן לא מודע. הוא יחווה התמודדות עם תופעות נפשיות קשות ולא יבין למה. הוא לא זוכר. הזיכרון המודחק יכול להתעורר בבת אחת או בהדרגה בגלל טריגרים שונים. לפתע אני מתחיל להיזכר במשהו. התופעה נפוצה במיוחד בפגיעות מיניות שהתרחשו בילדות. נאספים להם אלפים רבים של סיפורים מעוררי חלחלה על פגיעות מיניות במשפחה ומחוצה לה שהודחקו 5, 10 ולעיתים 20 שנה, וצצו לאחר מכן.

הבעיה הגדולה היא ההתנגשות בין השניים - אחת השאלות הקשות והאיומות שעולות מזה, היא איך נדע מתי זיכרון שצץ אחרי שנים רבות הוא הופעתו של זיכרון מודחק ומתי מדובר בזיכרון שגוי או שגוי חלקית. בשני המקרים האדם מדבר מבחינתו אמת. בשני המקרים יכולה להיות לזיכרון השפעה קשה על הנפש של הזוכר/ת. הדברים מגיעים למתח איום כאשר נותנים פומבי לזיכרון. האדם שנזכר מספר את סיפורו. הוא מצביע על מי שפגע בו ומאשים. אנחנו יודעים שהוא אומר אמת. את האמת שלו. את מה שהוא זוכר. אבל איך נדע אם מה שהוא מתאר אירע במציאות. ואם זה אירע – איך נדע אם זה אירע כך?

התכתבתי עם שופט מחוזי שעמד בראש הרכבים שהיו צריכים להכריע במקרים שמבוססים על זיכרון מודחק של נפגעת. הוא סיפר לי שאלו היו מהמקרים הקשים ביותר לשפיטה בכל הקריירה שלו. הם הביאו אותו לחוסר שינה. טרדה עמוקה. מטבען של פגיעות מיניות שלרוב אין ראיות חיצוניות משמעותיות, אין עדויות שניתן להצליב. לשופט אין בדל מחשבה שהמתלוננת משקרת, אבל איך אפשר לדעת אם מה שהיא זוכרת קרה?

ואולי כל זה צריך ללמד אותנו מעט ענווה ורגישות בתגובות לאירועים שונים ברשת ובכלל בחיים.


הפניות למבקשים ולמבקשות להרחיב מעבר למה שמדובר בפרק - 

לדיון על דברים אלה בפייסבוק הקליקו כאן.

צפייה בטד של לופטוס

מאמרה של לימור עציוני - הרהורים על שאלת הזכרון המודחק 

מאמרו של נדב גבאי - תסמונת הזכרון השגוי (זמין למי שיש גישה לנבו).

כאן תמצאו פרק מצוין בפודקאסט באנגלית על התופעה 

כאן תמצאו את המחקר המטלטל על זכרונות מנפילת התאומים שאני מזכיר בפרק (אנגלית)

מומלץ לעיין בפס"ד דין של העליון 5582/09, ומומלץ לקרוא גם את מאמרו של השופט העליון עמית בנדון בספר מנחם פינקלשטיין.


יום חמישי, 25 בפברואר 2021

"ונהפוך הוא" - האתגר האמיתי

פאולו פריירה, פילוסוף החינוך הברזילאי הנודע, עסק רבות בסוגיית הדיכוי והשחרור ממנו. פריירה לא הכיר כנראה את מגילת אסתר וחג הפורים, אך ממשנתו אני למד שיש שני סוגים של 'ונהפוך הוא'. הסוג האחד הוא הנפוץ והמוכר מכולם – המדוכא הופך למדכא. "כמעט תמיד, בשלב המאבק הראשון, נוטים המדוכאים עצמם להפוך למדכאים או 'מדכאים לחצאין', תחת שישאפו לשחרור. עצם מבנה מחשבתם הותנה בסתירות הטמונות במצב הקיומי הנתון, שעיצב אותם. האידיאל שלהם הוא להיות 'גבריים'; אולם 'גבר' מצטייר בעיניהם, בדמותו של המדכא. זהו דגם האנושיות שלהם". 

כאשר מתעורר האדם המדוכא להאבק את מלחמת שחרורו, הוא בו זמנית גם נאבק במדכא וגם רוצה לחקות אותו. המדכא אומנם נתפס בעיניו פעמים רבות כרשע ואכזר, אבל באותה עת הוא גם מהווה מודל לאחיזה ושימוש בכוח. אם מצליח המדוכא במאבקו הצודק, הוא עלול להשתמש בכוחו החדש באותו אופן שבו השתמשו בעבר בכוח כלפיו. כך הוא למד כל חייו. דומני שזה מה שקרה לעמנו במגילה. 

"בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֳחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים... וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם... וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ. וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם" (מגילת אסתר, פרק ט, פס' א-יג).

המגילה מספרת שמרחץ הדמים הצודק והבעייתי הזה נגמר בקרוב ל-76,000 הרוגים. הצד המשמח של 'ונהפוך הוא' הוא שהנרדפים על לא עוול בכפם ניצלו, והשונאים הכוחניים הפכו למפוחדים וחלשים. הצד העצוב הוא שנתקענו בשלב הראשון של המהפכה, השלב הבעייתי. פריירה מסביר: "כדי שלמאבק זה תהיה משמעות, אסור שבמאמציהם להשיב את אנושיותם יהפכו המדוכאים עצמם למדכאיהם של המדכאים, אלא עליהם לשקם את אנושיותם של אלה ושל אלה גם יחד. זוהי אפוא משימתם ההומניסטית וההיסטורית של המדוכאים לשחרר את עצמם ואת מדכאיהם גם יחד". 

השלב השני של 'ונהפוך הוא', שלב השחרור האמיתי והעמוק מדיכוי ומאימת הרדיפה, אינו הפיכת המדוכא למדכא, כי אם שחרור ממושגי הדיכוי. המהפכה העמוקה אינה בהפיכת הנרדף לרודף, אלא בהפסקת הרדיפות. 'ונהפוך הוא' מתקדם יותר הוא הפיכת צורת המחשבה ומבנה המציאות. לא עוד הבניית מציאות בה יש שולט ונשלט, מדכא ומדוכא, רוצח ונרצח, אלא ניסיון לייצר מציאות נטולת שליטה ודיכוי כוחני.

אנו זוכים לחיות בתקופה מופלאה בה הצלחנו, בני ובנות עם ישראל, לבצע את השלב הראשון של 'ונהפוך הוא'. יש לנו מדינה ריבונית. האתגר האמיתי המונח כעת לפתחנו הוא שנזכה להגשים ולחגוג בכל פורים את השלב השני והעמוק של 'ונהפוך הוא'. אמן.

(הציטוטים של פאולו פריירה לקוחים מספרו "פדגוגיה של מדוכאים" ומופיעים בספר: 'כל שצריך להיות אדם' – אנתולוגיה בעריכת נמרוד אלוני, בעמודים 472-3. להרחבה על משנתו של פריירה האזינו לפרק "חינוך משחרר" בהסכת "קולות של רוח")

יום שבת, 20 בפברואר 2021

פייק ניוז

קולות של רוח - פייק ניוז - פרק 71

זוכה פרס הפוליצר תומאס פרדימן טוען שהמאבק על האמת הוא הקרב של דורנו. ומי הוא האויב הגדול? אולי זה הפייק ניוז. 

בפרק החדש אני משוחח עם ד"ר תהילה שורץ אלטשולר על מה זה בעצם פייק ניוז, איך הוא עובד בצורה כל כך יעילה, מהי מערת הדהוד, איך זה קשור למחילת ארנב, ומדוע הזכות לפרטיות הופכת למלכה החדשה של זכויות האדם. 


אז כיצד נתמודד עם הפייק ניוז? החלק השני בסדרה על הישחקות האמת, פרק מדאיג במיוחד.



יום רביעי, 10 בפברואר 2021

בולשיט

קולות של רוח - בולשיט - פרק 70

בולשיט. בלבולי שכל. חרטוטים. מילים ריקות. 

לפני שלושים וחמש שנים פרסם הפילוסוף האמריקאי הארי פרנקפורט מאמר על בולשיט, הבחין בין לבלבל את השכל ללשקר וטען שבולשיט הוא נושא בעל חשיבות גדולה לחיינו. דומני שיש בזה הרבה אמת, הוא לא בלבל את השכל. 


בפרק הראשון בסדרה חדשה שתעסוק בהישחקות האמת, אני מנסה לחקור מהו בולשיט ומה משמעותו בחיינו, מנתח נאום של נתניהו לאור יסודות הבולשיט, משוחח על תחום הפרסום והבולשיט בעזרת נאום מבריק של ג'רי סיינפלד שתרגמתי לעברית ופרסמתי בעבר בבלוג, ונודד לעבר מקורות וחוקרים נוספים.

בתקווה שלא תיראו בזה זיבולי שכל - הפרק השבעים*. 

האזנה פורייה.

*הפרק נמצא בכל אפליקציית פודקאסטים באנדרואיד בחיפוש המילים 'קולות של רוח' וגם בקישורים הבאים: לאייפוןספוטיפייסאונדקלאודאתר קולות, יוטיוב.

 



יום חמישי, 28 בינואר 2021

צדק חינוכי במחשבת חז"ל

קולות של רוח - פרק 69 - צדק חינוכי במחשבת חז"ל

חז"ל לא כתבו מסכת שעוסקת בחינוך או תלמוד תורה. הם לא הציגו משנה מסודרת בנוגע לצדק חינוכי או לחינוך בכלל. יחד עם זאת, נדמה שהסיבה היא לא כי הם תפסו את זה כנושא משני, אלא להפך - הנושא כה חשוב שהוא נכנס למאות דיונים ברחבי הש"ס. בתוך העושר הגדול הזה ביקשתי לבודד כמה מהמקומות שבהם עוסקים חז"ל בשאלות של צדק חינוכי כגון: מהי תכלית החינוך? האם כולם יכולים ללמוד תורה או שצודק לעשות מיונים וסינונים? ומי יכול לחנך וללמד? 



הפרק השלישי והחותם של סדרת 'צדק חינוכי' בהסכת, מתחקה באופן ביקורתי אחר מחשבת חכמי המשנה והתלמוד בשאלות הללו. מוזמנות ומוזמנים להאזין.




יום שבת, 9 בינואר 2021

ללמוד יחד ב 2021 - מוזמנות ומוזמנים להירשם

תקציר

שמח להציג בפניכן ובפניכם אפשרויות שונות ללמוד יחד (בזום) בתקופה הקרובה. האפשרות הראשונה שמתחילה כבר ב 19.1 היא סדרה של ששה מפגשים בקולות בשעות הערב בעקבות רעיונות קיומיים וחברתיים בפרשנות לתלמוד של עמנואל לוינס; האפשרות השניה היא סדרה של חמישה עשר מפגשים בבינה בשעות הבוקר בעקבות רוזה לוקסמבורג; האפשרות השלישית היא סדרה של שמונה מפגשים באסכולות בשעות הבוקר בעקבות הוגי היהדות החילונית-הומניסטית.

מהתלמוד אל עמנואל לוינס - בעקבות רעיונות קיומיים וחברתיים בחז"ל ובפרשנות של לוינס - קולות

מה? בסדרה נלמד שתי סוגיות תלמודיות, האחת שעוסקת בשינוי פנימי והשניה בזכויות עובדים וצדק חברתי, ובכל סוגיה נלמד את הקריאה הפרשנית המפתיעה ומעוררת המחשבה של הפילוסוף עמנואל לוינס עליה. 

מתי? 6 מפגשים, ימי שלישי, החל מ19.1.21, אחת לשבועיים, בשמונה וחצי בערב.

איך נרשמים? ניתן להירשם אונליין בקישור הזה. הנחה לבוגרי קולות בקישור הזה. הרשמה טלפונית (לבקש את ליזי או יעל) 08-6839399 או 0548639375.


בית מדרש בעקבות הגותה ומכתביה של רוזה לוקסמבורג - בינה

מה? כתביה של רוזה לוקסמבורג מהווים תעודה נדירה של גדלות נפש ורגישות מפעימה וניתן למצוא בהם נתיבים לחיים של משמעות, שלוות נפש ואושר. במהלך המפגשים נקרא במאמריה ומכתביה של רוזה ונעסוק בנושאים מרכזיים העולים מהם, תוך השוואה למקורות מן היהדות ולשורה של הוגים.

מתי? 15 מפגשים, ימי שלישי, החל מ9.2.21, אחת לשבוע, בתשע וחצי בבוקר.

איך נרשמים? ניתן להירשם אונליין בקישור הזה


יהדות חילונית הומניסטית - אסכולות

מה? במאה וחמישים השנים האחרונות עסקה שורה של אנשי רוח יהודים בשאלת החיבור בין יהודיות לחילוניות, והצמיחה את תפיסות היהדות כתרבות והיהדות החילונית. במהלך הקורס נתוודע לעיקרי תפיסותיהם של כמה ממעצביה של זהות זו (אחד העם, ברדיצ'בסקי, ביאליק, ברנר, אריך פרום) ונבחן את השלכות התפיסה על חיינו בישראל כיום.​

מתי? 8 מפגשים, ימי רביעי, החל מ3.3.21, אחת לשבוע, בעשר בבוקר.

איך נרשמים? הרשמה טלפונית במספר 1-700-700-169. פרטים נוספים בקישור הזה.



יום חמישי, 7 בינואר 2021

נְטוּלֵי הַשֵּׁם (לפרשת שמות)

התורה מתחילה בקריאת שמות. אלוהים בורא ומסדר את העולם ומכנה כל דבר בשם. לאחר מכן, הוא לוקח את בעלי החיים ומבקש מהאדם להעניק להם שמות. מתן שם הוא דבר חשוב בפרשת בראשית. במקביל, ספר שמות נפתח בפירוט "שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה". על רקע אלו בלטה לי במיוחד העובדה התמוהה שניבטת אלינו מסיפור תחילת חיי משה – לכל המשתתפים בסיפור אין שם.

"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן [...] וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. [...] וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד. [...] וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ".

איש מבית לוי, בת לוי, אחותו, בת פרעה, נערות, אמה, אשה מינקת, עלמה, אם הילד. נראה כאילו התורה מעלימה את שמות האנשים החשובים האלה כדי להעצים ולייחד את הגיבור האמיתי שנולד. לעיתים, כשלא מכנים אנשים בשם, מנסים בכך לטשטש את זהותם ואת חשיבותם, להפוך אותם לאמצעים למטרה. כשאין לך שם אתה שקוף. לא אותך יזכרו.

הרש"ר הירש מסביר יפה את מהות שמו של משה שניתן לו ע"י נטולת שם: "במתן שם זה ביקשה לומר: אל ישכח כל ימי חלדו, שהושלך אל המים, ונמשה מתוכם על ידי. על כן יהיה כל ימיו בעל לב רך, וקשוב לייסורי הזולת, ויהיה נכון תמיד להיות מושיע בעת צרה, להיות 'מוֹשֶה'... בכל אלה ניכרת אצילות הנפש של מי שהצילה את משה". 

בעל לב רך שקשוב לייסורי הזולת, הוא מי שתמיד שואל אותך "מה שמך?". בפרק השלישי פוגש משה לראשונה את אלוהים (אשר יפנה אליו בהכפלת שמו: "מֹשֶׁה מֹשֶׁה") ומעז לשאול אותו לשמו. התשובה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג, יד).

אריך פרום מסביר: "אלוהים ישנו. ברם אין יישותו יישות נגמרת, בדומה לדבר מן הדברים, אלא היא תהליך חי, התהוות. רק דבר, רוצה לומר- מה שהגיע לצורתו האחרונה, יש לו שם. אם נתרגם תרגום חופשי את תשובת אלוהים למשה, נאמר: 'שמי הוא: נטול שם, אמור להם שנטול שם שלח אותך'. רק לאלילים יש שמות, מפני שהם דברים. לאלוהים "חיים" אי-אפשר שיהיה שם" (והייתם כאלוהים, עמ' 27). על רקע פרשנות זו נראה מוזר שהכינוי המרכזי כיום לאלוהים הוא: ה' (שהוגים: השם!). 

נמצאנו למדים שמחד, העדר שם הוא דוגמא לאי-ראיית האדם, לביטול הסובייקטיביות האנושית שלו, ליחס מנוכר ומחפיץ; ומאידך, דווקא העדר השם הוא הכרה בחַיּוּת, בכך שמדובר ביצור חי ומתהווה, לא בחפץ. נתינת שם היא לפיכך גם הכרה במישהו, העצמת נוכחותו, ובה בעת היא עלולה להיות סגירתו במסגרת, כבילתו תחת כינוי. כיצד נדע לתת שם אך לא לסגור תחתיו את האדם?

ואולי אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה מלמד אותנו דבר נוסף. פעמים רבות דווקא השקופים, נטולי השם, הם הגיבורים האמיתיים. אצילות הנפש של בת פרעה נמצאת בשורש הסיפור שלנו כעם. תמיד נשתדל לזכור את תודתנו העמוקה לגיבורים השקופים של חיינו, יהיו אשר יהיו. 

(קולות, 7.1.21)


יום חמישי, 31 בדצמבר 2020

חינוך משחרר: פאולו פריירה ואחרים

קולות של רוח - פרק 68 - חינוך משחרר

הסופר ס.יזהר כתב על חינוך לערכים:

"אי־אפשר, אם זה חינוך, שיחליט אדם אחד גם בשביל חברו, רק משום שהלה תלוי בו וחי מידיו. חינוך צריך להסכמה מרצון, ולא לכפייה עד שיאמר אמן, להבנת הדבר שעליו הוא נתבע להסכים, לא לפני שבשל כוחו לעמוד בוויכוח, לא לפני שאומן בידי מחנכו להתווכח עמו, להטיל ספק, לשאול להוכחות, להפעיל שיפוט תבוני, ובקצרה: לא לתפוס את החניך לפני שהלה יודע לעמוד על שלו. אין זה חינוך אם אין בו הכרעה אישית ומרצון. 

כשם שלא ייתכן חינוך שיבוא תמיד מצד האידיאה, ולא מצד האדם שמתבקש אליה, ושלא יהיה כפוף ונדון להכרעות גמורות שכבר נפסקו בשבילו מראש, קודם שיידע לשאול, וקודם שיידע להשיב... אין זה עוד חינוך כי אם אינוס.

בדרך זו עושים את המחנך, קודם כול, לקבלן־משנה לבעלים הממונים עליו בלי לשאול את פיו, לא כל שכן את פי חניכו, ודוחפים את המחנך ואת החניך להגיע אל יעדים שנבחרו בשבילם, זה בלי שבחר וזה בטרם ידע לבחור".


מתח עמוק קיים בין תפקיד החינוך לשלב את החניך/ה בחברה בה הוא חי, לבין תפקידו לשחרר את האדם ולאפשר לה ולו לעצב את דרכם. בחלק השני של סדרת 'צדק חינוכי' אני דן במתח הזה בעזרת הפילוסופיה החינוכית של פאולו פריירה עם הצצות לבובר, ברנר, ס.יזהר וחז"ל. 

האזנה משחררת.

יום שישי, 25 בדצמבר 2020

סיכול הבא בעבירה - מסה

על רגל אחת - המאמר פורסם בספר עב-כרס חדש הקרוי על שמו של האלוף, ד"ר, השופט המחוזי מנחם פינקלשטיין, לרגל פרישתו משיפוט. את הספר ערכו השופט העליון עופר גרוסקופף, הפצ"ר האלוף שרון אפק, פרופ' שחר ליפשיץ ועו"ד אלעד שפיגלמן. זמן קצר לאחר פרסומו הפנה אליו בית המשפט העליון במסגרת פס"ד של השופט מלצר (בחוו"ד מיעוט) שעסק בשימוש באישור לבדוק במסגרת חקירה טלפונים שנבדקו תחילה שלא כדין. 

במה עוסק המאמר? בתקופה שפינקלשטיין שימש כפרקליט הצבאי הראשי הוא עיצב נורמות ופקודות רבות בצבא וביניהן את היחס לחיסולים, אשר זכו בעקבותיו לכינוי "סיכול ממוקד". שאלת הסיכול הממוקד היא הזדמנות להתבונן באחת השאלות האתיות החמורות: מתי מטרה מקדשת את האמצעים? מתי מותר ואולי חובה לבצע עבירות על-מנת להשיג מטרה ראויה? במאמר זה אני בוחן את השאלה הנ"ל בעזרת מקורות יהודיים המבחינים בין "מצווה הבאה בעבירה", לכלל "עשה דוחה לא תעשה" למקרה יוצא הדופן של "עבירה לשמה". לנוחיותכם ניתן להוריד את המאמר סרוק מתוך הספר בקישור הזה או לקרוא כאן, מיד אחרי התמונה.


יום שלישי, 15 בדצמבר 2020

צדק חינוכי: חינוך רב תרבותי ושוויון הזדמנויות

קולות של רוח - פרק 67 - צדק חינוכי: חינוך רב תרבותי ושוויון הזדמנויות

במסגרת סדרה חדשה בפודקאסט שתעסוק בצדק חינוכי, שוחחתי עם פרופ' יוסי דהאן על שתיים מסוגיות היסוד של תחום זה - החינוך הרב תרבותי, וחינוך שמאפשר הזדמנות שווה לכל בוגרת ובוגר שלו. במהלך הפרק אנו דנים בשאלות תשתית כגון: 

מהי רב-תרבותיות? באיזו מידה המדינה צריכה לאפשר אוטונומיה לכל זרם חינוכי? מה לגבי לימודי ליב"ה? מה הכוונה במונח 'שוויון הזדמנויות'? האם וכיצד צריכה מערכת חינוכית לייצר שוויון הזדמנויות לתלמידיה? וכיצד כל זה קשור למונחים כמו הסללה, אינטגרציה ואינדוקטרינציה? 



מוזמנות ומוזמנים להקליק כאן להאזנה או לחפש במגוון אפליקציות הפודקאסטים או ביוטיוב את המילים 'קולות של רוח'.

יום חמישי, 3 בדצמבר 2020

דילמת השיימינג - עכשיו בפודקאסט

קולות של רוח - פרק 66 - דילמת השיימינג

שיימינג.

חומרת הבעיה - האם אכן זה מעשה כל כך קיצוני ובעייתי כפי שרבים טוענים?

דיגיטציה - מה ההבדל בין שיימינג ברשתות הדיגיטליות לשיימינג לפני עידן זה?

שאלת המפתח החשובה: מתי מותר ואפילו ראוי ונכון לבצע שיימינג או להשתתף בהפצתו?!

רק נחשפתי  - מה לעשות עם מידע לכאורה שהגיע אלי כתוצאה משיימינג? להאמין או לא? לשנות התנהגות בעקבות זה או לא?

חוק ומשפט - עשיתי לייק או שייר לפוסט עם שיימינג ואחרי זה הסתבר שמדובר בפוסט שקרי של לשון הרע/דיבה. האם יש לי אחריות פלילית?


אם השאלות הללו מעניינות אתכם, אז אני מזמין אתכם לדיון בכולן כולל הצעה לתשובות בפרק האחרון של 'קולות של רוח' שחותם סדרה של ארבעה פרקים על מסכים. 

זמין כמובן בכל אפליקציות הפודקאסטים וגם בספוטיפיי, יוטיוב, אתר קולות וגלי צה"ל. 



[הצילום של הטקסט - מתוך גיליון 91 של כתב העת דעות בו התפרסם בעבר מאמרי 'דילמת השיימינג']

יום חמישי, 26 בנובמבר 2020

אתיקה של דיבור ברשת

קולות של רוח - פרק 65 - אתיקה של דיבור ברשת

חלקים מרכזיים מהדיבור שלנו עברו לרשת האינטרנטית. דיבור מקוון. בפרק הנוכחי אני מנסה לשרטט קווים מרכזיים לשיח ראוי ומפרה, ושואל מתי וכיצד נכון להגיב למי שמחבל לטעמנו בשיח המקוון - משפיל או מבזה, מבייש או משתמש בלשון הרע, מפיץ פייק-ניוז או מזלזל - ופוגע בכך במרחבי השיחה הבטוחים. 


במהלך הפרק אילנה ביטון מקריאה שני מדרשים פרי עטה שעוסקים בשאלת ההתעלמות ואני בוחן מתי נכון למחוק תגובות של אדם או לחסום אותו. 

מסכת מסכים, החלק השלישי. 

האזנה נעימה.

יום חמישי, 19 בנובמבר 2020

צריך ברכה מתוקנת - לפרשת תולדות

התורה פותחת בכך שכולנו אחים. כל האנושות. האדם נברא יחידי. לא מאות אנשים יחד. זכר ונקבה. רגע לאחר מכן רוצח אח את אחיו. במקום שהמשפחתיות תהיה ערובה לערבות הדדית ולברית עמוקה, היא הופכת מקור לקנאה, לתחרות, לדמים. ספר בראשית הוא ספר המשפחות המקוללות והמקולקלות. 

בפרשתנו נולד אבינו יעקב. עוד בהיותו עובר-תאום ברחם אימו נגזר דין יחסיו עם אחיו. "וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". ואז ברגע הלידה: "יָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו". בראשיתנו אחזנו בעקב של עם אחר, של התאום שלנו. כל המסע היהודי מבקש לתקן את הלידה הזו ולהפוך מיעקב לישראל. יעקב מנצל את רעב אחיו כדי לקנות ממנו את הבכורה, לאחר מכן מנצל את זקנתו ועוורונו של אביו כדי לרמותו ולגנוב את ברכת עשו. אפס אחווה. אבינו יצחק לא מבין הכיצד זה "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו". ומאז דור אחר דור אנחנו בפיצול, אחד ברוח ואחר בחומר, אחד בקול ואחר בידיים. 

לבסוף מעניק יצחק את ברכתו הגנובה לבן החצוי. ברכתו? אוי לכולנו מברכה מקוללת זו. "יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ". בני משפחה אחת מתפרדת לעמים שונים שעסוקים אלפי שנים בניסיון שאחרים יעבדו אותם, שאחיהם ישתחוו להם. עסוקים בפנטזיה המסוכנת של להיות גבירים. אוי יצחק יצחק, לו רק ידעת לברך בברכת האלוהים לאביך, שיתברכו בנו כל משפחות האדמה, שנשוב ונהיה משפחה גדולה, אך הפעם משפחה מתפקדת, אוהבת. אבל לא יכולת יצחק. אביך ניסה לעקוד אותך. אימך שלחה בקנאתה את אחיך החורג למדבר לסכנת מוות. על אלה גדלת. בל נתפלא שגם לעשו הענקת ברכה מקוללת: "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד". בחוכמתך לא עצרת שם, שהרי ידעת - "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד [גורדון מסביר: תָּרִיד – כאשר תתמרמר על גורלך הרע] וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ". 

אבינו יצחק הבין שהעמים לא יקבלו את תחושת העליונות של ישראל. הם יתמרמרו, ימרדו וינקמו בדרך אכזרית ונטולת צידוקים. "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי". 

מאות ואלפי שנים נאלצנו להתגונן מפריקת העול של עשו, מניסיונותיו להרוג אותנו, אחיו. עתה זכינו לחיות בדור ששב לשלוט. יש לנו ריבונות. הגיעה העת לתקן את משפחות בראשית, לתקן את ברכתו הגנובה והמקוללת של יצחק בברכת אמת. "וֶהְיֵה בְּרָכָה... וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". קין צריך להפסיק כבר לרצוח את הבל. יעקב צריך להפסיק כבר לרמות את אביו. עשו צריך להפסיק כבר לרצות לנקום ולהרוג אותנו.

דווקא במקום הקשה והכואב ביותר, מצויה אפשרות התיקון. לחיות יחד שני לאומים, בלי שרַב יַעֲבֹד צָעִיר. שני עמים בארץ אחת בלי פנטזיית הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ. אנחנו הרי כבר יודעים שברכה מקוללת זו תסתיים בפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. תאומים צריכים לעשות הכל זה למען זה. 

היום יום הולדתי ואני זוכה לכתוב על פרשת בר המצווה שלי. מתבונן בבניי התאומים ומייחל לברכה אמיתית לעמנו. ברכה זו תתאפשר רק אם נגיע לשותפות ואחוות אמת עם אזרחי ישראל הערבים. שם טמון המפתח לתיקון. אין ברית של מתונים בלי שותפות זו. אין יהדות ישראלית מתחדשת בלי שאיפה זו. זה קשה כל כך, אבל שם מסתתרת הברכה. ולוואי שנזכה להביאה.


יום שני, 2 בנובמבר 2020

הקרב על תשומת הלב

קולות של רוח - פרק 63 ופרק 64 - הקרב על תשומת הלב - חלקים א, ב

המסכים ששיפרו את חיינו בכל כך הרבה מובנים, מבקשים למשוך אותנו עוד ועוד אליהם. תשומת הלב שלנו נמצאת תחת מתקפה. ענקי התקשורת המקוונת רוצים לקבל כמה שיותר ממנה. לעובדה הזו יש השלכות רבות. 

צוות מנחי קולות בחר לחקור וללמוד בשנה האחרונה את סוגיית המסכים, לבחון מה ניתן ללמוד ממקורות היהדות באופני ההתמודדות עם אתגרים אלה, ולגבש הצעות מעשיות.


בחלק הראשון של 'הקרב על תשומת הלב' משוחחים איתי תדהר גוטמן וליאון וינר דאו, על אתגר הריכוז ותשומת הלב בעידן המסכים, על היכולת לשהות לבד עם עצמנו, ועל חדירת עולם המשפחה והפנאי אל תוך עולם העבודה דרך המסך.


בחלק השני אנו מעמידים במרכז השיחה את סוגיית ההורות בעידן המסכים. "אבא, עיניים אלי!", כך נזפה בי שחרי בת הארבע כשהייתי במסך. במקום לשאול כמה זמן מסך לאפשר לילדים, הבנו שהגיעה העת לחשוב על זמני המסך שלנו בקרבתם! בפרק הזה שוחחתי עם רגב בן דוד על ההתמודדות עם זלילת הקשב של המסך בזמני ההורות, על חובות ההורה לילדיו ועל משמעותה של דוגמא אישית; עם ליאון וינר דאו על העבודה המפתה בזמן המשפחה; ועם אירינה גריצבסקיה על חוסר השקיפות של המסך ועל המושג "מראית עין" בהקשר זה. לראשונה בפודקאסט - שיחה בארבעה... 

בסוף כל אחד מהפרקים אנו מציעים הצעות קונקרטיות להתמודדות עם האתגרים שמועלים במהלך השיחות. 

האזנה פורייה 


יום חמישי, 8 באוקטובר 2020

סוד הצמצום

שמחת תורה. רבי עקיבא סבר שאין בתורה אף תיבה מיותרת. לא אות, ודאי שלא מילה. לכן הוא דרש "על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות" (מנחות כט ע"ב). 

לכתוב טקסט שאין בו אף מילה מיותרת. איזו משימה! לדבר בשים לב לכל מילה. שהכל יהיה מדויק, הכרחי. משימה מפחידה. המחשבה שכך כתובה התורה הפעימה והקסימה את העם היהודי ואת פרשני התורה אלפי שנים. באופן אירוני, פרשנים רבים וכותבי מאמרים (כמוני), שפכו מילים רבות על כל מילה בתורה שנראתה מיותרת. כך תורה שבליבה סוד הצמצום התרחבה עד אין קץ, וזכינו (או שמא נענשנו?) בתרבות מלאת מילים. 

הצמצום במילים מגיע לעיתים מבחירה ולעיתים כאילוץ כואב. "מילותיו של אדם קצובות לו" כתב עגנון בספרו תהלה. אינני מכיר תיאור יפה יותר לכך מזה שכתב אתגר קרת על כריכת ספרו 'צינורות':

"כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה. כשאין לך נשימה קשה לדבר. המשפט שלך חסום על ידי כמות האוויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות. זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש מילים. זה נותן לך כבוד למילה. אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש. בוחר את הכי חשובות. וגם הן עולות לך. לא כמו אנשים בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו להם בראש כמו שמוציאים אשפה. כשמישהו בזמן התקף אומר "אני אוהב אותך" או "אני נורא אוהב אותך" יש הבדל. הבדל של מילה. מילה זה המון, כי מילה יכולה להיות "לשבת", "ונטולין" או אפילו "אמבולנס"."

גם אילוצים כואבים יכולים ליצור יופי.

א.נשים בתוכנו חשים לעיתים שזעקה גדולה ממלאת אותם, אך לא יודעים לתרגם אותה למילים סדורות ומדויקות. כמעט כמו אותו נער שניגן בחליל ביום כיפור בבית הכנסת. לרוב זה יוצר שפך של מילים. לעיתים דיבור קטוע, חלקי, מצומצם. הנוכל להכיר בצמצום המאולץ וללמוד את אומנות ההקשבה לו? סימון וייל כתבה: 

"אפילו אצל מי שיכולתם לזעוק שלמה, הזעקה הזו כמעט אינה מצליחה להתבטא במילים סדורות בתוכם וגם לא כלפי חוץ... מי שחשים באופן התדיר ביותר שעושים להם רע, הם אלה היודעים לדבר פחות מכולם... נחוץ משטר שיוגדר פחות על ידי החירות ויותר על ידי אוירה של דממה וקשב, שבה תוכל להישמע הזעקה החלשה והבלתי סדורה הזו." (האם אנו נאבקים למען הצדק, עמ' 24)

כמה שנחוצים משטר כזה ואוירה כזו בימינו. 

בעקבות גוש ציסטי גדול שפוגע קשות בעצם לסת ימין שלי, עברתי בשבוע שעבר ניתוח. זהו ניתוח ראשוני במסע שיהיה עלי לעבור בחודשים הקרובים בדרך לניתוח נוסף ולריפוי המיוחל. בעקבות הניתוח, כל שימוש בלסת בימים אלה כואב. כל מילה עולה. חוויה מוזרה לאדם כמותי שהדיבור נמצא במרכז חייו. הפודקאסט יצא לחופשה קצרה, דחיתי שיעורים ופגישות, והתמסרתי לניסיון למצוא את היופי שבצמצום הכואב, את שמחת התורה המחשבת כל מילה. 

השאלה ההיסטורית האם אכן התורה נכתבה בשים לב לכל מילה ומילה היא פחות חשובה בעיני. השאלה שנראית לי מהותית היא כיצד אנו נקרא את התורה, בעת הזו. בכוחנו לשמר אותה ככזו שאין בה מילים מיותרות. זהו מפעל הקשבה תרבותי מרתק. מה דרוש לנו כדי שנהיה מסוגלים להקשיב כך? ואולי אנו גם יכולים ליצור דברי תורה כאלה. הביטוי "דבר תורה" מקבל אצלי בחג הזה משמעות הפוכה מהדרשות הארוכות המנסות להחכים ולרגש את שומעיהם. דבר תורה כדבר צמצום, דיוק, ללא מילה מיותרת. האם אנו עוד יכולים לדבר דברי תורה?

[קולות וזמן ישראל, 8.10.20]

יום שני, 21 בספטמבר 2020

כל נדרי - לקרוא את הזולת ואת עצמנו מחדש

קולות של רוח - פרק 62 - כל נדרי: לקרוא את הזולת ואת עצמנו מחדש - הקליקו להאזנה

[וגם - לכבוד עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים קיבצתי יחד לפלייליסט אחד את כל פרקי  'קולות של רוח' שעסקו בתשובה, סליחה ויום כיפור. ניתן להאזין בקישור הזה, להאזנה בספוטיפיי הקליקו כאן]

לקרוא את הזולת ואת עצמנו. הקריאה היא פירוש האופן בו הזולת מופיע בפנינו. הקריאה העצמית היא פירוש עצמנו. הפילוסופית סימון וייל לימדה אותנו: "להיות מוכנים להודות שהזולת הוא אחר מכפי שאנו קוראים אותו". לטענתה "כל אדם זועק בדממה להיות נקרא אחרת". ואולי זו מהות תהליך התשובה?


בהקשר זה, הנה פרשנותו של הרב עדין שטיינזלץ לתפילת 'כל נדרי'  - 

"לפני חשיכה, סמוך ליום הכיפורים, אומרים "כל נדרי". מה אומרים בכל נדרי? "כל נדרי ואסרי... וקונמי וקנוסי וכנויי...". כל ההתקשרויות, הכינויים, ההשתייכויות, התוויות וההגדרות ששמתי על עצמי, ושאולי אשים על עצמי "כולהון יהון שרן, בטלין ומבוטלין", כולם יהיו מותרים, בטלים ומבוטלים. מעתה אני משחרר את עצמי מכל אלה; מהעבר וגם מהעתיד, מיום כיפורים זה ועד ליום הכיפורים הבא עלינו לטובה. אדם מכנה את עצמו בכל מיני כינויים: שהוא אינטלקטואל, שהוא חסיד, שהוא לא חסיד או שהוא לא מתרגש בקלות. אדם כובל את עצמו: שדבר מסוים הוא אינו מסוגל, שיש נושאים שעליהם לא מדברים ולא חושבים, ושלעניינים כאלו ואחרים הוא בכלל לא שייך; וממילא כאשר הוא סוגר את עצמו היטב בקליפותיו אין דבר שיוכל להשפיע עליו.

[...] בני אדם חוששים לעזוב את "כל נדרי ואסרי וקינוסי וכנויי". לא רק משום שאין הדבר נוח, ושקשה לאדם להניח תאווה והֶרגל שיש בידו, אלא בעיקר משום שלרוב האחיזה בדברים אלה היא כל האחיזה שיש לאדם במציאות. ה"כינויי ונדרי ואסרי" זה ה"אני" שלו. ככל שהוא מוסיף ב"אסרי" הוא מקבל יותר חיות, ככל שהוא מוסיף ב"כנויי" הוא גדל ומוסיף כוח. אלה הם השורשים שבהם הוא נאחז בקרקע, ודרכם הוא יונק את חייו. לכן, כדי שיהיו בטלין ומבוטלין, צריך להרפות לרגע את האחיזה במציאות באופן זה, ולהשליך עצמו אל החלל הריק, למסור נפשו, בבחינת 'אליך ה' נפשי אשא'.

שיחה עם חברי היקר עמוס ינון על קריאת הזולת ועצמנו בפרק מיוחד לעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. השיחה מתחילה בסימון וייל ומשייטת משם לאדמו"ר מפיאסצנה, לרמב"ם, לרב עדין שטיינזלץ, לרבי נחמן מברסלב ולמשורר פרננדו פסואה. הרהורי תשובה מכיוון חילוני. מוזמנות ומוזמנים להאזין בקישור הזה

שנה טובה.

יום שבת, 22 באוגוסט 2020

טיעון הנבל הנאור

נדיר בימינו שאנשים מצדיקים הרס, החרבת חיים, פגיעה בזולת, אלימות וגזענות. הנאציזם וגישות אידיאולוגיות המקדשות את הכוח והכפייה, את האלימות והרצח, את ההיררכיה האנושית והזלזול העמוק ברגשות הזולת, נחשבים לא ראויים ולא נאורים, ומוקעים בדרך כלל על ידי רוב החברה. יחד עם זאת, בדיונים מוסריים שולט כיום טיעון מנוול המופיע בתחפושת נאורה של כיבוד האדם ושמירה על זכויותיו - טיעון הבחירה החופשית. 

איך אפשר לתת לעובד שכר רעב שכזה? מה אתה רוצה ממני, אף אחד לא הכריח אותו לחתום על החוזה; אתה לא חושב שיש בעיה מוסרית בלצרוך זנות? זה פטרנליסטי להגיד לה במה לעבוד, אני כנראה מכבד אותה יותר ממך; זה נראה לך הוגן לפתות אותו בשעת מצוקה לקחת הלוואה עם תנאי החזר כל כך קשים? הוא בחר בזה, מי אתה שתגיד לו מה לעשות; אתה מבין שהם שכבו עם נערה בת שש עשרה, אחד אחרי השני, שוב ושוב ושוב, עמדו בתור, השאירו אותה עם פצע עמוק וקשה לכל החיים?  אני דווקא שמעתי שהיא הסכימה, אז אולי זה לא כזה יפה, אבל אתה לא צריך לעשות מזה עניין. זו זכותה.

הטיעון המרכזי של הנבל הנאור בימינו מתבסס על חירות הפרט. הרצון החופשי, הבחירה החופשית, זכויות האדם, הפכו למכשיר להצדקת כל עוול שנעשה ללא כפיה, או לפחות ללא כפיה במובניה הפשוטים. 


אכן, חירותו של אדם להכריע ולכונן את דרכו היא אחד מיסודות המוסר. עם זאת, המחשבה שכל המוסר והיחסים האנושיים מתמצים בשאלה האם הדברים נעשו בכפייה היא מסוכנת ביותר. נדמה שרבים מאתנו החליפו את הציווי העמוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", בציווי השטחי "אל תכפה על רעך". בספרו "החברה השפויה" כתב אריך פרום: "אין ספק שעקרון ההגינות יוצר סוג מסוים של התנהגות מוסרית. אינך משקר, מרמה או משתמש בכוח – אתה אפילו נותן לצד השני סיכוי, כאשר הינך נוהג על פי חוקי ההגינות, אולם לאהוב את שכנך, להרגיש עמו אחדות וזהות, להקדיש את חייך למטרה של פיתוח כוחותיך הרוחניים – כל אלה אינם חלק ממוסר ההגינות". אוסיף על פרום ואומר: מה שאנו מכנים בשם 'הגינות' משמש לעיתים מסווה להתנהלות רעה ובהמית. 

הניסיון להשתמש בערך חשוב על מנת להצדיק מעשי עוול נוראיים מזכיר את שכינה הרמב"ן: "נבל ברשות התורה". אדם יכול לקיים לכאורה את כל העשין והלאוין שבתורה ועדיין להתנהג כמו נבל. ניתן להשתמש בערכים ורעיונות שמופיעים בתורה, על מנת להצדיק את היפוכה של כוונת התורה, של הרוח המנגנת שמאחוריה. בניסוחו של הרב ליכטנשטיין: "זה שלא יעשה את 'הישר והטוב' יחשב הדבר כאילו אטום הוא למנגינה השמיימית. קימת נבלה שהיא אמנם ברשות התורה - אך זאת היא נבלה". 

קיימת נבלה שהיא ברשות הערכים הליברלים – אך זאת היא נבלה. מרוב שאנו עסוקים בהיבטים הטכניים של היחס לזולת ובשאלת האשמה המשפטית, אנחנו נעשים קהים ואטומים לאשמה המוסרית ולאחווה האנושית הבסיסית. מרוב שיח על הוגנות, אנו שוכחים מסולידריות ואהבה. בשיח ברשתות החברתיות סביב המקרה המזוויע באילת שפרטיו עדיין לא התבררו, חזר טיעון הנבל הנאור: "היא רצתה", "היא לא אמרה לא". בימי אלול אלה הלב מיטלטל ומזדעזע למראה בריחתם של אנשים למקלט 'הבחירה החופשית' של הנבל. אני תקווה שנדע לשוב ולבנות חברה שמבוססת על אהבת השכן ולא על אכזריות, גם אם היא 'אכזריות נטולת כפיה'. 

(זמן ישראל, 23.8.20)


יום שלישי, 18 באוגוסט 2020

אשמה ואחריות בפילוסופיה של קרל יאספרס

 קולות של רוח - פרק 60 - אשמה ואחריות בפילוסופיה של קרל יאספרס

בפרק שלפניכם שוחחתי עם פרופ' אבי שגיא על תפיסת האשמה והאחריות של הפילוסוף הגרמני החשוב קרל יאספרס. 

זמן קצר אחרי מלחמת העולם השניה נשא יאספרס נאום מעמיק ומטלטל על אשמת הגרמנים, בני עמו. יאספרס חילק בהרצאתו את האשמה לארבעה סוגים: אשמה פלילית, פוליטית, מוסרית ומטאפיזית. הפרק מציג את ארבעת הסוגים האלה ודן בהשלכות שלהם לימינו מנקודת מבט פילוסופית וישראלית. 


פרופ' שגיא הוא מהאינטלקטואלים החשובים בישראל וזה עתה יצא ספרו: "אור מתוך הסדק", ובו הפרק "על אשמה, אחריות ויחסים בין אישיים". תודתי נתונה לו על שחזר להתארח בפודקאסט. בפרק הבא המשך השיחה איתו.

הקליקו להאזנה.



יום חמישי, 13 באוגוסט 2020

להפסיק לנסות לנצח

השבוע נשאה חברתי תהלה פרידמן, לשעבר שותפה בצוות המנהל והלומד של קולות, את נאומה הראשון בכנסת, נאום מכונן וחשוב שקיבל תהודה רחבה מאוד. בקול מתון ורך, ומעת לעת חנוק מדמעות, נשאה תהלה את תפילת חייה, תפילה להצלחת חיינו המשותפים.

"אסור לנצח אחד את השני", מזהירה חברת הכנסת תהלה פרידמן. בפוליטיקה לא צריך לכופף את האחר, אלא למצוא דרכים לחיות עם השוני; לא להשליט את השקפת עולמי על כולם, אלא לתת כמעט לכל ההשקפות לחיות זו בצד זו בשלווה, וככל הניתן מתוך למידה הדדית. "אני לא רוצה שכולם יהפכו להיות אני, לא רוצה שכולם יאמינו באותם דברים כמוני", מצהירה תהלה, "כי אני יודעת שגם בקהילות ועולמות אחרים יש אמת ויופי וטוב ויש לי מה ללמוד מהם". 

בנאומה מזהירה תהלה מפני אלה ש"שורפים את מחסני האמון, מפוררים את מערכות השלטון, מסכנים בחוסר אחריות מטריף דעת את הבית המשותף", ומבקשת לכונן מנגד "מרכז שיש לו מסירות נפש על מתינות, על דמוקרטיה, על יהדות שעושה מקום. מרכז שמגן בגופו על כללי משחק שמאפשרים לנו לנהל מחלוקת בלי להתפרק לחתיכות". לשם כך היא מנסה לכרות ברית של מתונים. לא של כאלה שמסכימים זה עם זו. מתונים בעלי השקפות עולם שונות, מתונים משבטים שונים. 

לטעמי, זו גם שאיפת פרשת השבוע, פרשת ראה - לכונן ברית בין מתוני עם ישראל שלא עובדים עבודה זרה או מסיתים לעבודתה. ניתן לזהות כמה קבוצות של מצוות בפרשה. האחת שנראית כמצוות פולחניות שבין אדם למקום, כגון משכן משותף וכשרות, אך לטענתי מנסה לכונן מסגרת משותפת לכולם; השנייה שעוסקת בחובות חברתיות ופוליטיות (וגולשת לפרשה הבאה) - מעשר, שמיטת חובות, נתינת צדקה לאביונים, שליחת העבד לחופשי בשנה השביעית עם רכוש וצידה לדרך, כינונה של מערכת משפט מסודרת ובעלת סמכות, העמדת שלטון שמוגבל בשני תנאים מרכזיים: כפיפות לחוקה משותפת, ושליט צנוע שלא מרבה לו נכסים; השלישית שעוסקת בחגי ישראל המרכזיים מתוך הבנה שללא מועדים וריטואלים משותפים לא ניתן לכונן עם ותרבות שבליבם תחושת שותפות וערבות הדדית. שוב ושוב מוודאת הפרשה, שהברית שתיווצר תקיף את כולם. הנה כמה דוגמאות:

"וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (דברים יד, כט); פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ (שם טו, יא); "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (שם טז, יא).

מוזר שצריך לצוות עלינו לשמוח יחד. כנראה קשה לא לרצות להכניע את השני ובמקום זה לשמוח עמו. קשה לאחוז בכוח ולהשתמש בו לשמחת כולם. חובה להגיד - לעיתים יש הכרעות קשות שחובה לבצע. לא כולם ישמחו, אבל יש לנסות לעשות מקום לכולם. 

כשאני כותב על עשיית מקום שכזה, אני מיד נזכר בכך שהשבוע הלך לעולמו הרב עדין שטיינזלץ, מי שמפעל חייו היה להנגיש את היהדות לכולם ולא לשמור אותה רק לבני שבט אחד. זוהי דוגמא מרהיבה להנגשה שמאפשרת את הברית. 

יש לי מחלוקת פוליטית חריפה עם תהלה. העובדה שכמה מהאנשים שמובילים את המדינה בשנים האחרונות עושים בדיוק את מה שהיא מזהירה מפניו, מחייבת לטעמי להחליפם באחרים, ואוסרת על תמיכה בהם. תהלה תומכת בקואליציה הנוכחית למען הצלת החיים המשותפים, ואילו אני מתנגד לה מאותן סיבות. עם זאת, שנינו שותפים עמוקות בברית המתונים ובערבות ההדדית שעולה גם מתוך פרשת השבוע. אני קורא לכולנו להצטרף לברית ולהפסיק לנסות לנצח.

(קולות, 13.8.20)

יום חמישי, 6 באוגוסט 2020

כתב אישום לרגש האשמה

קולות של רוח - פרק 59 - כתב אישום לרגש האשמה

חודש אלול יתדפק בקרוב על דלתותינו ואתו מנהגי הסליחה, הכפרה והתשובה. בלב כל אלה, ניצבים להם תודעת האשמה ורגש האשמה. לכאורה מדובר ברגש שמסייע לנו לאתר את דרכינו אל הסליחה והשינוי, אלא שבפרק שלפניכם משוחחת איתי המשוררת פרופ' רוחמה וייס על תיזה אחרת לחלוטין.


רוחמה וייס מוציאה כתב אישום חמור נגד אשמה ורגשות אשמה. רוחמה סבורה שרגש האשמה הוא אמצעי חברתי וממסדי להשגת ציות, הוא פועל בעיקר על המוחלשות והחלשות, ועלינו לנסות ולהיפטר ממנו. שיחה זו, שבליבה מבט ביקורתי על מקומה של האשמה במקורות היהדות ובחיינו, פותחת סדרה חדשה על אשמה ורגשות אשמה. 

פנו לעצמכם זמן להאזין ללא רגשות אשמה...

ובהזדמנות זו אספר לכם גם שאחרי החגים אני מתחיל ללמד בצורה מקוונת מספר קורסים, אחד מהם יעסוק באתיקה חדשה של צמיחת האדם לאור מקורות היהדות וההגות הכללית. כל הפרטים כאן.