בני ישראל הולכים בתוך הים ביבשה, וכשנכנסים אליו המצרים נפסק הנס, המים חוזרים וכל צבא מצרים טובע. משה ובני ישראל פוצחים בשירה הידועה, שירת הים, בה הם מהללים את אלוהים על הנס ועל הרג המצרים.
רש"י מסביר את לוח הזמנים מרגע היציאה ממצרים - שלושה ימי מסע, ביום הרביעי המרגלים ששתל בתוכם פרעה חוזרים להגיד לו שבני ישראל לא מתכוונים לשוב כפי שהבטיחו, יומיים של מרדף, ובליל היום השביעי, הלוא־הוא 'שביעי של פסח', המצרים יורדים לים והים נסגר עליהם. בבוקר 'שביעי של פסח' פוצחים משה ובני ישראל בשירת הים. זו ראשיתה של המסורת שטוענת שחג 'שביעי של פסח' הוא בעצם לזכר קריעת ים סוף וטביעת המצרים בים.
אלא שזה לא ממש מסתדר, מאחר שהציווי לחוג את 'שביעי של פסח' מופיע בתורה בשעה שבני ישראל נמצאים עדיין במצרים. הטעות הזו היא לא רק טכנית, אלא יש לה שורשים עמוקים שמלמדים על תפיסות עולם שונות. רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, המשך חכמה, כתב -
"כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הניצחון - יום מפלת אויבים - לחוג חג הניצחון. לא כן בישראל, המה לא ישמחו על מפלת אויביהם, ולא יחוגו בשמחה על זה, וכמו שאמר (משלי כד, יז) 'בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו'. הרי דאדם המעולה אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה' - הלא הרע בעיני ה' צריך לשנאתו! ולכן לא נזכר בפסח 'חג המצות, כי בו עשה במצרים שפטים', רק 'כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים'. אבל על מפלת האויבים אין חג ויום טוב לישראל". (מתוך: פירוש המשך חכמה על שמות י"ב, ט"ו)
אגב, מסיבה זו, על־פי המשך חכמה, חג החנוכה נקבע על נס פך השמן, ולא על הניצחון בקרבות; ופורים נקבע על בסיס זה שנחנו מאויבנו, על ההצלה שלנו ולא על המפלה שלהם; ושביעי של פסח נקבע כחג במכוון עוד במצרים, ללא קשר לקריעת ים סוף. התרבות היהודית אוסרת לחוג את מפלת האויב. כדברי המדרש בילקוט שמעוני: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?".
אם אנחנו מסתכלים אחורה על המלחמה הקשה שאנו מצויים בה, אפשר להצביע בבירור על שני סוגי אירועים שהביאו להתפרצויות שמחה בציבור - האחד הוא כמובן כאשר משוחררים חטופים, והשני התרחש כאשר הצלחנו לפגוע במפקדים בכירים, כאשר הביפרים התפוצצו בלבנון, וכמובן כאשר התבשרנו על ההתנקשות המוצלחת בחסן נסראללה ועל הריגתו של יחיא סינוואר. בשעת מלחמה זו, דברי המשך חכמה וספר משלי מרגישים מעט מנותקים. מה יותר טבעי מלשמוח כאשר מי שמנסה להרוג אותך נוחל מפלה?
לעצמי אני מיישב את הדברים בהבנה שיש הבדל בין שמחה ספונטנית לבין קביעת יום חג לדורות. תחושת השמחה הרגעית לנוכח נפילת האויב היא טבעית ובריאה (האויב, לא ילדיו), אבל רגע לאחר מכן מצופה מאיתנו לזכור שכל אדם נברא בצלם אלוהים ובדמותו; לדעת שבכל מלחמה נהרגים חפים מפשע רבים; להבין ששמחה על מוות באשר הוא, מגיעה ממקום מקולקל בנפש; וכמה שזה קשה אז גם להפנים שרק סיפור חיים מקרי הפך את האויב שלי לאויב.
בנפול אויבך שמח לרגע, חושי הקלה, ולאחר מכן דע ודעי שהכל חלק מטרגדיה איומה שבה בני אדם עוד לא השכילו ליישב את הסכסוכים ביניהם בלי שפיכת דם, ושרע הדבר, רע, ואין בו כל שמחה.
[המאמר מבוסס על פרק 159 של ההסכת מקור להשראה ונמצא גם בתרגום לאנגלית ורוסית באתר בית אביחי]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה