שלושה חודשים אל תוך המסע המדברי של בני ישראל, והדרמה מגיעה לאחד משיאיה - עשרת הדיברות. נקרא את הדיבר השלישי -
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. (שמות כ, ב-ו)
ההבנה המרכזית של הדיבר הזה לאורך הדורות הייתה שאין להגות את שמו של אלוהים. אבל למה שאלוהים לא ירצה שיגידו את השם שלו? יתכן שמדובר בניסיון ליצור מרחק ובידול. האיסור לשאת את שמו מבדיל ומרומם אותו והופך אותו לקדוש. אם לשופט לא פונים בשמו הפרטי אלא כ"כבוד השופט", ולשר נוהגים לפנות במילים "אדוני השר", אז קל וחומר שלא מזכירים את שמו של האלוהים כשלא נדרשים לעשות זאת.
בתכלס, מעולם לא "קניתי" את ההסבר הזה. אני חש שהדיבר הזה עוסק במשהו מהותי בהרבה - אלוהים מזהיר אותנו לא להשתמש בו ובשמו סתם. לא להגיד דברים בשמו, לא לשחק אותה כאילו אנחנו יודעים מה הוא חושב, לא להתיימר לייצג את הרצון שלו עלי־אדמות, ולא להעריך שאנו יודעים מהו נס ואיפה אלוהים התערב. זה לא קשור להגיית האותיות, זה קשור לשימוש בשמו במובן העמוק. זה קשור להפיכת התורה לקרדום לחפור בה.
הנה דוגמה פוליטית ישנה - חנן קריסטל סיפר על פגישה שהייתה לו עם אריה דרעי, בימים שש"ס עמדה לעשות את מה שזכה לכינוי "התרגיל המסריח" עם שמעון פרס. הייתה אז ממשלת אחדות והרוטציה התקרבה, והרעיון היה ליצור ברגע האחרון קואליציה צרה בלי הליכוד. קריסטל אמר לדרעי שהם השתגעו לגמרי. הרי הציבור שלהם ימני ואוהב את הליכוד, אז איך הם מתכוונים לשתף פעולה ככה עם המערך, הרי הציבור שלהם יתנקם בהם אלקטורלית. דרעי חייך ואמר לו בערך כך: "הרב עובדיה ירד מהשמיים ויגיד שזו מצווה להצביע ש"ס והם יצביעו". בקמפיין הבחירות ארגנה ש"ס עצרת גדולה, אליה הגיע הרב עובדיה במסוק. כולם ראו אותו יורד מהשמיים, ובנאומו הוא אכן הסביר להמונים שמצווה לשים בקלפי עוד פתק ועוד פתק של ש"ס. בנוסף חולקו קמעות ופוזרו הרבה הבטחות בשמו של אלוהים. באתר הרשמי של המפלגה הופיעה ההבטחה שמי שיצביע לה מובטח לו גן־עדן. על זה נאמר: "לא תשא את שם ה' לשווא".
השימוש בשם אלוהים לשווא נעשה שוב ושוב על־ידי רבנים, פוליטיקאים, אישי ציבור, גורואים למיניהם, מתקשרים ואפילו מפקדים בצבא. במובנים רבים אפילו כשאדם משוחח לתומו עם רעהו ואומר לו שבעזרת ה' קרה או יקרה משהו, הוא נושא את שם ה' לשווא.
אלוהים הוא גם הסמל של האמת האובייקטיבית, הצדק המוחלט, הטוטאליות הבלתי־ניתנת לבקרה. במובנים רבים איסור נשיאת שם ה' לשווא הוא גם הציווי לא להשתמש במונחים של אמת אובייקטיבית וצדק מוחלט לשווא. על־פי רוב, האמת לא נמצאת בכיסנו ואנחנו לא יכולים לדבר בשמה.
יש מי שהצביעו על כך שהמילה "שוא" היא ראשי תיבות של: שקר ולא אמת. בתפיסה זו, איסור נשיאת שם ה' לשווא, הוא האיסור להשתמש באלוהים לדברים שקריים. אבל נתקלתי גם בפרשנות רדיקלית יותר מזו. כתוב: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא"(עם האות למד לפני המילה שוא). ראשי התיבות של לַשָּׁוְא הם: "לא שקר ולא אמת". אל תשתמש באלוהים למטרות שקר, זה ברור, אבל גם לא למטרות אמת. פשוט תוציא אותו מהויכוח, או ליתר דיוק - אל תכניס.י אותו לשם מלכתחילה.
[המאמר מבוסס על פרק 164 בהסכת מקור להשראה ומופיע בשלוש שפות באתר בית אביחי]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה