יום שישי, 29 באוגוסט 2014

פרשת שופטים: ידינו לא שפכו את הדם הזה (?)

[את הדברים הבאים, העוסקים במשמעות עומק חברתית ופוליטית של טקס עגלה ערופה, פרסמתי במעריב לפני כמה שנים בהקשר של אלימות בחברה הישראלית. לצערי אני חש שבימי פוסט צוק איתן הדברים מקבלים משנה תוקף, באשר נחשפנו שוב לצדדים יצריים ואלימים של ציבור רחב התומך באלימות כפתרון מרכזי ואפילו ראשוני בהתמודדות עם בעיות לאומיות, ולצערנו אפילו כאלה שתומכים באלימות כנגד כל מי שחושב אחרת מהם או כל מי שנולד לאם ערביה. אני תוהה אם בסיטואציה של 40,000 תומכים בדף פייסבוק הדורש נקמה בערבים ערב הירצחו של מוחמד אבו חדיר, יכול הציבור להגיד "ידינו לא שפכו את הדם הזה"? אני תוהה אם אלה שלא מחרימים את התנועות הכהניסטיות דוגמת להב"ה יוכלו להגיד ברצח הבא "עינינו לא ראו". מוזמנים לקרוא ולבחון את הדברים - ]

שתי גופות מבותרות נמצאו בנחל. ראש הממשלה, שר החינוך, השר לבטחון פנים, יו"ר הכנסת וסגניו, נשיאת בית המשפט העליון וכמה משופטיו יוצאים לכיכר העיר ומבצעים טקס שבו באופן סמלי הם הופכים לרגע אחד לרוצחים ואז הם מצהירים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". תארו לכם שלאחר הימצאות הגופות, בטרם יימצא הרוצח, יוצאים נבחרי הציבור וראשיו לקבל אחריות על הנעשה ולבקש כפרה עבור כולנו.

פרשת השבוע דנה במקרה שבו מוצאים גופה בשדה ולא יודעים מי רצח אותה. בלשון התורה: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ". התורה מצווה על טקס שעשוי להיראות לקורא המודרני מוזר מעט- זקני העיר הקרובה ביותר למקום מציאת החלל, צריכים לקחת עגלת בקר צעירה שעדיין לא חרשו ולא דשו בה, שלא סחבה עדיין עגלות משא או מחרשות, ולהתיז את ראשה בנחל. התזת ראש העגלה התמימה מסמלת את הירצחו של האיש התמים. לאחר מכן, צריכים כהני העיר וזקניה לרחוץ את ידיהם על העגלה הערופה בנחל ולהגיד "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם".

הגמרא מסבירה שכאשר מדברת התורה על זקני העיר כוונתה לדייני הסנהדרין האחראים הן על פסיקה הלכתית והן על מערכת המשפט. הכהנים מסמלים את הרשות המבצעת כך שאם נרצה לדבר בלשון ימינו הרי שאת הטקס הזה צריכים לבצע בכירי שלוש הרשויות- השופטת, המחוקקת והמבצעת. המשנה במסכת סוטה שואלת מיד - מדוע שבכירי הרשויות יצטרכו להצהיר שהם לא שפכו את הדם הזה ולא ראו את הפשע, "וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?". אבקש להציע את פרשנותי למהלך הטקסי התמוה הזה.

פעמים רבות רצח לא מתחיל ונגמר ברוצח. הרצח הוא סופו של תהליך הקשור לרוב בנורמות תרבותיות אלימות של פתרון משברים באמצעות כוח; של קניית מעמד והדרת כבוד דרך אלימות והפחדה; של היעדר חינוך המשוחח על ערכי כבוד האדם וזכויותיו ועל אחריות חברתית וסולידריות בסיסית; של פערים חברתיים עצומים המייצרים תת תרבויות של עוני, מצוקה ופשע, ואדישות, וריחוק של החברה המבוססת על אותן תת תרבויות; של העדר חקיקה מתאימה המבהירה שפתרונות אלימים לא לגיטימיים בחברה; ולבסוף, ורק לבסוף, של העדר אכיפה ראויה ומרתיעה של החוק על ידי המשטרה ומערכת המשפט. קל ונעים לנו לבודד את מקרה הרצח, לראות בו מעשה טירוף של איש אחד, לרחוץ בניקיון כפינו ולהגיד מיד- "ידינו לא שפכו את הדם הזה", אך התורה לא מאפשרת לנו לעשות את הדבר כל כך בקלות. היא רוצה שנתהה האם אכן דרך התנהלותנו כחברה לא הביאה לשפיכת הדם הזה והאם לא יכולנו לצפות תוצאות אלו מדרך החיים שאותם אנו מנהלים. לדעתי, ביסוד הטקס של עגלה ערופה מצוי חשבון הנפש עמוק. זהו לא טקס של הסרת אחריות אלא דווקא טקס שלא מאפשר להסיר בקלות רבה מדי את האחריות ודורש חשבון נפש חברתי.

יום רביעי, 20 באוגוסט 2014

פרשת ראה: על היהודי הריבוני

בפרשת השבוע מופיע הכלל הגדול של האורתודוכסיה- "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים, פרק י"ג פסוק א'). בפרשה של שבוע הבא מופיע כעין המשך לכך- "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים, פרק י"ז, פסוק ט'-יא'). פסוקים אלו מהווים את שורש המחלוקת בין מה שכינה ארי אלון "ריבוני" ו "רבני".

בהתנהלות רבנית עלי לציית לסמכות הקדושה של התורה ושל נציגיה הרבניים. בהתנהלות ריבונית המקורות הללו מהווים השראה לפרשנות, ליצירה ולמחלוקת. אין מקור סמכות חיצוני שעלי להשתעבד לו ולפיכך עלי לברוא את חוקַי שלי; בקריאה רבנית- הסמל הגדול של התורה הוא אברהם המוכן לעקוד את בנו יחידו ללא כל ויכוח. בקריאה ריבונית- הסמל הגדול הוא דווקא אברהם שבפרשת סדום מעז להגיד לאלוהים "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (בראשית פרק י"ח, פסוק כ"ה). בחברה רבנית יש אליטה גברית הקובעת את הקודים התרבותיים עבור כולם. בחברה ריבונית כל אחת ואחד לוקחים חלק בקביעת הנורמות, ואילו הדרת נשים מקביעת אורחות חיים ציבוריים נחשבת פסולה ומסוכנת.

ביאליק היה אחד מגדולי היהודים הריבוניים. הוא האמין ברציפות תרבותית שיש בה תנועה מתמדת בין שימור לחידוש, תרבות השואבת מעברה ויוצרת את עתידה. היסודות ההכרחיים בבניה תרבותית זו של העם היהודי, להבנתי את ביאליק, הם החייאת העברית, לימוד של עיקרי ארון הספרים היהודי ויצירה מתוכו, שמירת ייחודה של השבת, טקסי החג וכינונה של הלכה חדשה. "לא רק חוצפה וכפִיַת טובה מאין כמוהן, אלא גם בוּרות גדולה היא לחשוב שכל מה שנוצר בספרות על-ידי האומה כֻּלה ואדירי רוחה במשך אלפי שנה אין לו שום ערך בימינו" (מתוך: ח"נ ביאליק, הספר העברי). יחד עם זאת, כבר לא ניתן להקיף את כל עושרו של הארון הזה ויש צורך להבחין בין ספרות רבת משקל סגולי, המהווה את יסודות ארון זה, לשאר חלקיו. לצורך כך רצה ביאליק לכנס את פניני התרבות העברית מכל תקופה וליצור מעין קאנון, שאותו יוכלו ללמד בבית הספר העברי והוא יהווה שפה תרבותית משותפת. אך לא די בכינוס, אלא את היצירות המכונסות יש "להעביר דרך ההרגשה והמחשבה של כל חיינו בזמן הזה, לפי דרישות המדע של זמננו, לפי כל המלאי שממלא אותנו, להעביר את כל הרכוש הזה לתוך חיינו, כדי להחיותו, כדי להוציא מתוכו לחלוחית חדשה לשם המשך הקיום" (מובא אצל שי זרחי, ארץ אחרת 47).

יום שישי, 15 באוגוסט 2014

פרשת עקב: לשמה ולא לשמה

פרשת עקב מלאה בהבטחות שכר של אלוהים. הנוסחה פשוטה: אם תמלאו את מצוותי אעשה לכם טוב, עקב השמיעה לדרישותיי איטיב עמכם. הנה כמה דוגמאות:
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ (פרק ז, יב-טו); וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן (פרק ח, יט); וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם, וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם (פרק יא, יג-יז).
התורה מבטיחה שכר ועונש בין היתר על מנת לעורר בנו מוטיבציה למלא אחר מצוות האל ולהרתיע אותנו מלעבור עליהן. השאלה הדתית העולה מן הדברים היא האם עלי למלא אחר מצוות האל בשל חישובים תועלתניים של שכר ועונש או עלי למלא אחר מצוות האל כי אני רואה את עצמי ככפוף לו ואת דבריו כראויים ונכונים. שאלה זו מיתרגמת לשאלת יסוד בפילוסופיה של המוסר – האם להכריע על צעדיי על פי שיקולי עלות-תועלת או על פי שיקולי ראוי ואינו ראוי המנותקים מחישובי רווח והפסד.
דמויות שונות בחז"ל ניסו לשכנע שהמוטיבציה לקיום מצוות צריכה להיות נקייה משיקולים תועלתניים - "ר' יהושע בן לוי אמר: אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש במצותיו חפץ מאד. אמר רבי אלעזר: במצותיו ולא בשכר מצותיו. והיינו דתנן: הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ט, עמ' א).

יום רביעי, 13 באוגוסט 2014

וינטר ותהליכי הדתה בצה"ל

להלן קטע מדף המפקד ששיגר מפקד חטיבת ארז, אל"מ ל', ללוחמיו רגע לפני כניסתם לעזה –
"בתוך עזה אין אלוהים שיכול לסייע לנו. האגדות על השגחה וסיוע מלמעלה לא תופסות בקרב. זכרו- 'לא בשמיים היא'. בעזה אין טעם לשאת תפילה ואין טעם להסתכל לשמים הריקים, עלינו לסמוך על עצמנו ועל החברים הלוחמים לצידנו. ערכי הדבקות במשימה, טוהר הנשק והרעות יכריעו את המערכה". 
ביקורת קשה הוטחה מצד גורמים דתיים באל"מ ל' בעקבות דברים אלה. בראיון שקיים עם בטאון התנועה הקיבוצית התייחס ל' למבקרים: "מי שתקף אותי בגין המכתב ראה כנראה כלי נשק רק בתמונות, לא היה בחיים שלו בקרב ואינו יודע מהי רוח לחימה. גם החייל הדתי ביותר מבין ברגע הקרב שאין כל טעם להתפלל ואין כל טעם בהפניית המבט כלפי מעלה. לחייל יש רק את נשקו ואת תושייתו ברגע האמת. כתבתי לחיילי את מה שהרגשתי בלבי. זו זכותי המלאה".
רבים מקוראי הדברים דלעיל חשים פגועים וכועסים על רמיסת אמונתם. האם ראוי שמפקד האמור לבטא עמדה ממלכתית יבטא עמדה אישית שנויה במחלוקת מעין זו בדף מפקד רשמי ערב יציאה לקרב? 
חטיבת ארז ואל"מ ל' לא קיימים. הדברים האמורים כאן הם תמונת ראי מדויקת לדבריו של מפקד חטיבת גבעתי, אל"מ וינטר, אשר כתב לחייליו ערב המבצע שהם עומדים להילחם כנגד אויב המנאץ את שם ה', התפלל שאלוהים ילך עימם בקרבות, ובראיון לעיתון חרדי הגיב על הביקורת שהוטחה כנגדו בטענה שמי שתקף אותו בגין הדברים לא היה מעולם בקרב, ולא יודע שגם החייל החילוני ביותר "אומר בכוונה עצומה את התפילה לפני יציאה לקרב". אודה ולא אבוש- חודש בצו 8 בגבול הרצועה לא הביא אותי להתפלל בכוונה עצומה וגם לא בכוונה אחרת.

יום שישי, 8 באוגוסט 2014

הרצאות לקהל הרחב בסמסטר א תשע"ה

יום ג' בבוקר ברמת אפעל - בין קודש לחול - מסע יהודי פילוסופי במאה ה-20
נדמה שמאז ימי חז"ל לא הייתה מאה שבה עברה הזהות היהודית טלטלות רבות כמו המאה הקודמת. המפגש של היהדות עם המודרנה והחילון יצר כתיבה ועשייה מרתקת במגוון תחומים. במהלך המפגשים ניגע בהגותם של כמה מדמויות המפתח ביהדות האירופאית והישראלית במאה זו, כגון אחד העם, הרב מאיר שמחה הכהן, ביאליק, ברנר, לוינס, בובר, הרב סולובייצ'יק וישעיהו ליבוביץ. במפגשים נשלב שירים ומדרשים שכתבו נשים אשר הודרו מבמת היהדות במשך שנים תוך תקווה שקורס מעין זה בהמשך המאה ה-21 יכלול שורה של הוגות משמעותיות החיות בינינו כיום.

15 מפגשים, ימי ג', 9:30-11:00 החל מ ה 21.10.14 עד 3.2.15
570 ₪ ( 1000 ₪  לנרשמים לשני סמסטרים. )
לפרטים ורישום -  beit.midrash@bina.org.il03-5301214
בסמסטר ב - מה בין הפילוסופיה הפוליטית להגות היהודית? לפרטים הקליקו כאן
ההרצאות במסגרת בינה.

יום ד' בבוקר בגן הטכנולוגי מלחה בירושלים - חלון לחילוניות יהודית

מהפכת החילון השפיעה על זהותם ועל התנהלותם של עמים רבים, ובאופן בולט - על הזהות היהודית, שבה תמיד שימשו בערבוביה דת ולאום. במה מתבטאת יהדותו של אדם אם מרוקנים אותה מתוכנה הדתי? האם קיימת זהות יהודית חילונית משמעותית? כיצד נקרא מחדש את מקורות היהדות אם נבקש לפרש אותם מנקודות מבט חילוניות והומניסטיות? שאלות אלו ואחרות יידונו בקורס באמצעות הגותם של אחד העם, י"ח ברנר, ח"נ ביאליק ואריך פרום. בקורס נשלב שירים ומדרשים עכשוויים שכתבו נשים, לאחר שבמהלך דורות הודרו מלימוד ומכתיבה.

8 מפגשים, ימי ד', 09:30-11:00, 2014: 12 נובמבר, 19 נובמבר, 26 נובמבר, 3 דצמבר, 10 דצמבר, 31 דצמבר
2015: 7 ינואר, 14 ינואר.
620 שח
לפרטים ורישום הקליקו כאן
בסמסטר ב - חופש, אהבה וצדק חברתי במשנתו של אריך פרום - לפרטים הקליקו כאן
ההרצאות במסגרת אסכולות של האוניברסיטה הפתוחה.


יום חמישי, 7 באוגוסט 2014

לירות, לבכות ולחפש דרך אחרת

[המאמר פורסם ב NRG מעריב ו "זכה" למאות טוקבקים, רובם הגדול מתלהמים ומאחלים לי דברים לא נעימים]

במהלך החודש האחרון בו שירתי בצו 8 כחפ"ק מג"ד שהיה אחראי על אבטחת הגבול והישובים בצפון הרצועה, בכיתי על חברי הלוחמים אשר נהרגו ונפצעו בלחימה, בכיתי על אחי בית ישראל שנהרגו ונפצעו ורצו למרחבים מוגנים, בכיתי על הסבל הבלתי נתפס של תושבי עזה הבלתי מעורבים ומאות הרוגיהם, והצטערתי עד עומק נפשי ביודעי- יכול היה להיות אחרת. 
השמאל הציוני הציע לאורך העשור האחרון שורה של דרכי פעולה שלא התקבלו. יוסי ביילין סיפר לי שלפני ההתנתקות הוא נפגש עם ראש הממשלה דאז אריאל שרון וניסה לשכנע אותו שיש לבצע את ההתנתקות בתיאום ובהסדר עם אבו מאזן. ביילין הזהיר את שרון שבאופן הפעולה שלו הוא מחזק את הקיצוניים ושהחמאס עלול בסוף להשתלט על הרצועה. שרון בחר להתעלם מהאזהרות והתוצאות ידועות.
השמאל הציוני הציע שבמקום לבצע סגר על עזה, אשר מעניק כוח עצום לחמאס המנהל כלכלת מנהרות והופך לשליט כל יכול ברצועה, יש לפעול לשגשוגה. פארק תעשייתי בעזה, נמל, שדה תעופה ואלמנטים נוספים מסוג זה הם אינטרס ישראלי. "צריך שיהיה להם מה להפסיד" זעקו אנשי השמאל הציוני. הימין סירב להכיר בכך והביא לחיזוק השנאה ולמצב של "אין מה להפסיד" מעבר לגדר.
השמאל הציוני הציע לראות בממשלת האחדות הפלשתינאית הזדמנות ולא איום, אפשרות היסטורית לשאת ולתת עם נציגי רובו המוחלט של העם הפלשתינאי לקראת הסדר שינסה לכונן פה שקט לאורך שנים. הימין העדיף להחרים את הממשלה הפלשתינאית ולנקוט במדיניות שיש בה רק מוצא אחד- לחימה.
השמאל הציוני הבין שלמרות כל האמור לעיל, ברגע שארגון טרור רצחני תוקף את מדינת ישראל מעל ומתחת ליבשה, יש להתאחד ולצאת לקרב כנגדו ולהחליש אותו בצורה משמעותית תוך יצירת הרתעה. התייצבנו לקרב. עם זאת, הבנו שיש לעשות זאת תוך מזעור ככל הניתן של פגיעה באזרחים ושעל כל פגיעה שכזו, ולצערי במבצע הנוכחי נפגעו הרבה יותר מדי אזרחים, עלינו לבכות. כן, לירות ולבכות.

"יורים ובוכים" אינו מצב אירוני שיש לגנות. אוי לנו מאלה שיורים ואדישים, ואסון גדול יבוא עלינו מאלה שיורים וצוחקים. דברים אלה מושרשים עמוק במסורת היהודית הסבורה כי כל אדם נברא בצלם אלוהים. בספר משלי נאמר: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ". המדרש בילקוט שמעוני מספר שכשאשר טבעו המצרים בים פצחו המלאכים בשירה לפני הקב"ה, והוא נזף בהם ואמר: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?". ואם כך נאמר על אויב הנלחם בנו, קל וחומר על מאות בלתי מעורבים ששילמו בחייהם.
החמלה על ילדי עזה אינה התנכרות לרוח היהודית אלא ביטוי שלה. אין היא סימן של חולשה כי אם של חוזק. חמלה זו אינה מביעה חוסר רגישות לחיילי צה"ל המחרפים נפשם במערכה, אלא מבטאת את רוח צה"ל אשר חרט על דגלו את טוהר הנשק. 
השמאל הציוני שסבל מהסתה וזלזול בימי המבצע כאילו המדיניות שלו הובילה לרגע הזה, צריך להרים את הראש. יש לשוב לכל תובנותיו ולהתחיל ליישם אותן. יש לשנות כיוון ולנסות להגיע הסדר ארוך טווח, הסדר הבונה את עזה ולא מחריב אותה, הסדר של שתי מדינות, הסדר שיאפשר לישראל להיות לאורך שנים מדינה יהודית ודמוקרטית. במקביל יש לבחון את התנהלותנו במבצע ולהפיק לקחים מבצעיים שיאפשרו, באם נדרש ללחימה נוספת, לפגוע בפחות אזרחים. גם בניסיון ליישם את תובנות השמאל, שאינו חף מטעויות, ניתקל כמובן בקשיים לא מבוטלים, וגם בדרך זו אין מרשם קסמים לטיפול בטילים וחדירות באם ימשיכו, אך את הדרך של הימין ניסינו והתוצאות לפנינו.