יום חמישי, 8 באוקטובר 2020

סוד הצמצום

שמחת תורה. רבי עקיבא סבר שאין בתורה אף תיבה מיותרת. לא אות, ודאי שלא מילה. לכן הוא דרש "על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות" (מנחות כט ע"ב). 

לכתוב טקסט שאין בו אף מילה מיותרת. איזו משימה! לדבר בשים לב לכל מילה. שהכל יהיה מדויק, הכרחי. משימה מפחידה. המחשבה שכך כתובה התורה הפעימה והקסימה את העם היהודי ואת פרשני התורה אלפי שנים. באופן אירוני, פרשנים רבים וכותבי מאמרים (כמוני), שפכו מילים רבות על כל מילה בתורה שנראתה מיותרת. כך תורה שבליבה סוד הצמצום התרחבה עד אין קץ, וזכינו (או שמא נענשנו?) בתרבות מלאת מילים. 

הצמצום במילים מגיע לעיתים מבחירה ולעיתים כאילוץ כואב. "מילותיו של אדם קצובות לו" כתב עגנון בספרו תהלה. אינני מכיר תיאור יפה יותר לכך מזה שכתב אתגר קרת על כריכת ספרו 'צינורות':

"כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה. כשאין לך נשימה קשה לדבר. המשפט שלך חסום על ידי כמות האוויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות. זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש מילים. זה נותן לך כבוד למילה. אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש. בוחר את הכי חשובות. וגם הן עולות לך. לא כמו אנשים בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו להם בראש כמו שמוציאים אשפה. כשמישהו בזמן התקף אומר "אני אוהב אותך" או "אני נורא אוהב אותך" יש הבדל. הבדל של מילה. מילה זה המון, כי מילה יכולה להיות "לשבת", "ונטולין" או אפילו "אמבולנס"."

גם אילוצים כואבים יכולים ליצור יופי.

א.נשים בתוכנו חשים לעיתים שזעקה גדולה ממלאת אותם, אך לא יודעים לתרגם אותה למילים סדורות ומדויקות. כמעט כמו אותו נער שניגן בחליל ביום כיפור בבית הכנסת. לרוב זה יוצר שפך של מילים. לעיתים דיבור קטוע, חלקי, מצומצם. הנוכל להכיר בצמצום המאולץ וללמוד את אומנות ההקשבה לו? סימון וייל כתבה: 

"אפילו אצל מי שיכולתם לזעוק שלמה, הזעקה הזו כמעט אינה מצליחה להתבטא במילים סדורות בתוכם וגם לא כלפי חוץ... מי שחשים באופן התדיר ביותר שעושים להם רע, הם אלה היודעים לדבר פחות מכולם... נחוץ משטר שיוגדר פחות על ידי החירות ויותר על ידי אוירה של דממה וקשב, שבה תוכל להישמע הזעקה החלשה והבלתי סדורה הזו." (האם אנו נאבקים למען הצדק, עמ' 24)

כמה שנחוצים משטר כזה ואוירה כזו בימינו. 

בעקבות גוש ציסטי גדול שפוגע קשות בעצם לסת ימין שלי, עברתי בשבוע שעבר ניתוח. זהו ניתוח ראשוני במסע שיהיה עלי לעבור בחודשים הקרובים בדרך לניתוח נוסף ולריפוי המיוחל. בעקבות הניתוח, כל שימוש בלסת בימים אלה כואב. כל מילה עולה. חוויה מוזרה לאדם כמותי שהדיבור נמצא במרכז חייו. הפודקאסט יצא לחופשה קצרה, דחיתי שיעורים ופגישות, והתמסרתי לניסיון למצוא את היופי שבצמצום הכואב, את שמחת התורה המחשבת כל מילה. 

השאלה ההיסטורית האם אכן התורה נכתבה בשים לב לכל מילה ומילה היא פחות חשובה בעיני. השאלה שנראית לי מהותית היא כיצד אנו נקרא את התורה, בעת הזו. בכוחנו לשמר אותה ככזו שאין בה מילים מיותרות. זהו מפעל הקשבה תרבותי מרתק. מה דרוש לנו כדי שנהיה מסוגלים להקשיב כך? ואולי אנו גם יכולים ליצור דברי תורה כאלה. הביטוי "דבר תורה" מקבל אצלי בחג הזה משמעות הפוכה מהדרשות הארוכות המנסות להחכים ולרגש את שומעיהם. דבר תורה כדבר צמצום, דיוק, ללא מילה מיותרת. האם אנו עוד יכולים לדבר דברי תורה?

[קולות וזמן ישראל, 8.10.20]

יום שני, 21 בספטמבר 2020

כל נדרי - לקרוא את הזולת ואת עצמנו מחדש

קולות של רוח - פרק 62 - כל נדרי: לקרוא את הזולת ואת עצמנו מחדש - הקליקו להאזנה

[וגם - לכבוד עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים קיבצתי יחד לפלייליסט אחד את כל פרקי  'קולות של רוח' שעסקו בתשובה, סליחה ויום כיפור. ניתן להאזין בקישור הזה, להאזנה בספוטיפיי הקליקו כאן]

לקרוא את הזולת ואת עצמנו. הקריאה היא פירוש האופן בו הזולת מופיע בפנינו. הקריאה העצמית היא פירוש עצמנו. הפילוסופית סימון וייל לימדה אותנו: "להיות מוכנים להודות שהזולת הוא אחר מכפי שאנו קוראים אותו". לטענתה "כל אדם זועק בדממה להיות נקרא אחרת". ואולי זו מהות תהליך התשובה?


בהקשר זה, הנה פרשנותו של הרב עדין שטיינזלץ לתפילת 'כל נדרי'  - 

"לפני חשיכה, סמוך ליום הכיפורים, אומרים "כל נדרי". מה אומרים בכל נדרי? "כל נדרי ואסרי... וקונמי וקנוסי וכנויי...". כל ההתקשרויות, הכינויים, ההשתייכויות, התוויות וההגדרות ששמתי על עצמי, ושאולי אשים על עצמי "כולהון יהון שרן, בטלין ומבוטלין", כולם יהיו מותרים, בטלים ומבוטלים. מעתה אני משחרר את עצמי מכל אלה; מהעבר וגם מהעתיד, מיום כיפורים זה ועד ליום הכיפורים הבא עלינו לטובה. אדם מכנה את עצמו בכל מיני כינויים: שהוא אינטלקטואל, שהוא חסיד, שהוא לא חסיד או שהוא לא מתרגש בקלות. אדם כובל את עצמו: שדבר מסוים הוא אינו מסוגל, שיש נושאים שעליהם לא מדברים ולא חושבים, ושלעניינים כאלו ואחרים הוא בכלל לא שייך; וממילא כאשר הוא סוגר את עצמו היטב בקליפותיו אין דבר שיוכל להשפיע עליו.

[...] בני אדם חוששים לעזוב את "כל נדרי ואסרי וקינוסי וכנויי". לא רק משום שאין הדבר נוח, ושקשה לאדם להניח תאווה והֶרגל שיש בידו, אלא בעיקר משום שלרוב האחיזה בדברים אלה היא כל האחיזה שיש לאדם במציאות. ה"כינויי ונדרי ואסרי" זה ה"אני" שלו. ככל שהוא מוסיף ב"אסרי" הוא מקבל יותר חיות, ככל שהוא מוסיף ב"כנויי" הוא גדל ומוסיף כוח. אלה הם השורשים שבהם הוא נאחז בקרקע, ודרכם הוא יונק את חייו. לכן, כדי שיהיו בטלין ומבוטלין, צריך להרפות לרגע את האחיזה במציאות באופן זה, ולהשליך עצמו אל החלל הריק, למסור נפשו, בבחינת 'אליך ה' נפשי אשא'.

שיחה עם חברי היקר עמוס ינון על קריאת הזולת ועצמנו בפרק מיוחד לעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. השיחה מתחילה בסימון וייל ומשייטת משם לאדמו"ר מפיאסצנה, לרמב"ם, לרב עדין שטיינזלץ, לרבי נחמן מברסלב ולמשורר פרננדו פסואה. הרהורי תשובה מכיוון חילוני. מוזמנות ומוזמנים להאזין בקישור הזה

שנה טובה.

יום שבת, 22 באוגוסט 2020

טיעון הנבל הנאור

נדיר בימינו שאנשים מצדיקים הרס, החרבת חיים, פגיעה בזולת, אלימות וגזענות. הנאציזם וגישות אידיאולוגיות המקדשות את הכוח והכפייה, את האלימות והרצח, את ההיררכיה האנושית והזלזול העמוק ברגשות הזולת, נחשבים לא ראויים ולא נאורים, ומוקעים בדרך כלל על ידי רוב החברה. יחד עם זאת, בדיונים מוסריים שולט כיום טיעון מנוול המופיע בתחפושת נאורה של כיבוד האדם ושמירה על זכויותיו - טיעון הבחירה החופשית. 

איך אפשר לתת לעובד שכר רעב שכזה? מה אתה רוצה ממני, אף אחד לא הכריח אותו לחתום על החוזה; אתה לא חושב שיש בעיה מוסרית בלצרוך זנות? זה פטרנליסטי להגיד לה במה לעבוד, אני כנראה מכבד אותה יותר ממך; זה נראה לך הוגן לפתות אותו בשעת מצוקה לקחת הלוואה עם תנאי החזר כל כך קשים? הוא בחר בזה, מי אתה שתגיד לו מה לעשות; אתה מבין שהם שכבו עם נערה בת שש עשרה, אחד אחרי השני, שוב ושוב ושוב, עמדו בתור, השאירו אותה עם פצע עמוק וקשה לכל החיים?  אני דווקא שמעתי שהיא הסכימה, אז אולי זה לא כזה יפה, אבל אתה לא צריך לעשות מזה עניין. זו זכותה.

הטיעון המרכזי של הנבל הנאור בימינו מתבסס על חירות הפרט. הרצון החופשי, הבחירה החופשית, זכויות האדם, הפכו למכשיר להצדקת כל עוול שנעשה ללא כפיה, או לפחות ללא כפיה במובניה הפשוטים. 


אכן, חירותו של אדם להכריע ולכונן את דרכו היא אחד מיסודות המוסר. עם זאת, המחשבה שכל המוסר והיחסים האנושיים מתמצים בשאלה האם הדברים נעשו בכפייה היא מסוכנת ביותר. נדמה שרבים מאתנו החליפו את הציווי העמוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", בציווי השטחי "אל תכפה על רעך". בספרו "החברה השפויה" כתב אריך פרום: "אין ספק שעקרון ההגינות יוצר סוג מסוים של התנהגות מוסרית. אינך משקר, מרמה או משתמש בכוח – אתה אפילו נותן לצד השני סיכוי, כאשר הינך נוהג על פי חוקי ההגינות, אולם לאהוב את שכנך, להרגיש עמו אחדות וזהות, להקדיש את חייך למטרה של פיתוח כוחותיך הרוחניים – כל אלה אינם חלק ממוסר ההגינות". אוסיף על פרום ואומר: מה שאנו מכנים בשם 'הגינות' משמש לעיתים מסווה להתנהלות רעה ובהמית. 

הניסיון להשתמש בערך חשוב על מנת להצדיק מעשי עוול נוראיים מזכיר את שכינה הרמב"ן: "נבל ברשות התורה". אדם יכול לקיים לכאורה את כל העשין והלאוין שבתורה ועדיין להתנהג כמו נבל. ניתן להשתמש בערכים ורעיונות שמופיעים בתורה, על מנת להצדיק את היפוכה של כוונת התורה, של הרוח המנגנת שמאחוריה. בניסוחו של הרב ליכטנשטיין: "זה שלא יעשה את 'הישר והטוב' יחשב הדבר כאילו אטום הוא למנגינה השמיימית. קימת נבלה שהיא אמנם ברשות התורה - אך זאת היא נבלה". 

קיימת נבלה שהיא ברשות הערכים הליברלים – אך זאת היא נבלה. מרוב שאנו עסוקים בהיבטים הטכניים של היחס לזולת ובשאלת האשמה המשפטית, אנחנו נעשים קהים ואטומים לאשמה המוסרית ולאחווה האנושית הבסיסית. מרוב שיח על הוגנות, אנו שוכחים מסולידריות ואהבה. בשיח ברשתות החברתיות סביב המקרה המזוויע באילת שפרטיו עדיין לא התבררו, חזר טיעון הנבל הנאור: "היא רצתה", "היא לא אמרה לא". בימי אלול אלה הלב מיטלטל ומזדעזע למראה בריחתם של אנשים למקלט 'הבחירה החופשית' של הנבל. אני תקווה שנדע לשוב ולבנות חברה שמבוססת על אהבת השכן ולא על אכזריות, גם אם היא 'אכזריות נטולת כפיה'. 

(זמן ישראל, 23.8.20)


יום שלישי, 18 באוגוסט 2020

אשמה ואחריות בפילוסופיה של קרל יאספרס

 קולות של רוח - פרק 60 - אשמה ואחריות בפילוסופיה של קרל יאספרס

בפרק שלפניכם שוחחתי עם פרופ' אבי שגיא על תפיסת האשמה והאחריות של הפילוסוף הגרמני החשוב קרל יאספרס. 

זמן קצר אחרי מלחמת העולם השניה נשא יאספרס נאום מעמיק ומטלטל על אשמת הגרמנים, בני עמו. יאספרס חילק בהרצאתו את האשמה לארבעה סוגים: אשמה פלילית, פוליטית, מוסרית ומטאפיזית. הפרק מציג את ארבעת הסוגים האלה ודן בהשלכות שלהם לימינו מנקודת מבט פילוסופית וישראלית. 


פרופ' שגיא הוא מהאינטלקטואלים החשובים בישראל וזה עתה יצא ספרו: "אור מתוך הסדק", ובו הפרק "על אשמה, אחריות ויחסים בין אישיים". תודתי נתונה לו על שחזר להתארח בפודקאסט. בפרק הבא המשך השיחה איתו.

הקליקו להאזנה.



יום חמישי, 13 באוגוסט 2020

להפסיק לנסות לנצח

השבוע נשאה חברתי תהלה פרידמן, לשעבר שותפה בצוות המנהל והלומד של קולות, את נאומה הראשון בכנסת, נאום מכונן וחשוב שקיבל תהודה רחבה מאוד. בקול מתון ורך, ומעת לעת חנוק מדמעות, נשאה תהלה את תפילת חייה, תפילה להצלחת חיינו המשותפים.

"אסור לנצח אחד את השני", מזהירה חברת הכנסת תהלה פרידמן. בפוליטיקה לא צריך לכופף את האחר, אלא למצוא דרכים לחיות עם השוני; לא להשליט את השקפת עולמי על כולם, אלא לתת כמעט לכל ההשקפות לחיות זו בצד זו בשלווה, וככל הניתן מתוך למידה הדדית. "אני לא רוצה שכולם יהפכו להיות אני, לא רוצה שכולם יאמינו באותם דברים כמוני", מצהירה תהלה, "כי אני יודעת שגם בקהילות ועולמות אחרים יש אמת ויופי וטוב ויש לי מה ללמוד מהם". 

בנאומה מזהירה תהלה מפני אלה ש"שורפים את מחסני האמון, מפוררים את מערכות השלטון, מסכנים בחוסר אחריות מטריף דעת את הבית המשותף", ומבקשת לכונן מנגד "מרכז שיש לו מסירות נפש על מתינות, על דמוקרטיה, על יהדות שעושה מקום. מרכז שמגן בגופו על כללי משחק שמאפשרים לנו לנהל מחלוקת בלי להתפרק לחתיכות". לשם כך היא מנסה לכרות ברית של מתונים. לא של כאלה שמסכימים זה עם זו. מתונים בעלי השקפות עולם שונות, מתונים משבטים שונים. 

לטעמי, זו גם שאיפת פרשת השבוע, פרשת ראה - לכונן ברית בין מתוני עם ישראל שלא עובדים עבודה זרה או מסיתים לעבודתה. ניתן לזהות כמה קבוצות של מצוות בפרשה. האחת שנראית כמצוות פולחניות שבין אדם למקום, כגון משכן משותף וכשרות, אך לטענתי מנסה לכונן מסגרת משותפת לכולם; השנייה שעוסקת בחובות חברתיות ופוליטיות (וגולשת לפרשה הבאה) - מעשר, שמיטת חובות, נתינת צדקה לאביונים, שליחת העבד לחופשי בשנה השביעית עם רכוש וצידה לדרך, כינונה של מערכת משפט מסודרת ובעלת סמכות, העמדת שלטון שמוגבל בשני תנאים מרכזיים: כפיפות לחוקה משותפת, ושליט צנוע שלא מרבה לו נכסים; השלישית שעוסקת בחגי ישראל המרכזיים מתוך הבנה שללא מועדים וריטואלים משותפים לא ניתן לכונן עם ותרבות שבליבם תחושת שותפות וערבות הדדית. שוב ושוב מוודאת הפרשה, שהברית שתיווצר תקיף את כולם. הנה כמה דוגמאות:

"וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (דברים יד, כט); פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ (שם טו, יא); "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (שם טז, יא).

מוזר שצריך לצוות עלינו לשמוח יחד. כנראה קשה לא לרצות להכניע את השני ובמקום זה לשמוח עמו. קשה לאחוז בכוח ולהשתמש בו לשמחת כולם. חובה להגיד - לעיתים יש הכרעות קשות שחובה לבצע. לא כולם ישמחו, אבל יש לנסות לעשות מקום לכולם. 

כשאני כותב על עשיית מקום שכזה, אני מיד נזכר בכך שהשבוע הלך לעולמו הרב עדין שטיינזלץ, מי שמפעל חייו היה להנגיש את היהדות לכולם ולא לשמור אותה רק לבני שבט אחד. זוהי דוגמא מרהיבה להנגשה שמאפשרת את הברית. 

יש לי מחלוקת פוליטית חריפה עם תהלה. העובדה שכמה מהאנשים שמובילים את המדינה בשנים האחרונות עושים בדיוק את מה שהיא מזהירה מפניו, מחייבת לטעמי להחליפם באחרים, ואוסרת על תמיכה בהם. תהלה תומכת בקואליציה הנוכחית למען הצלת החיים המשותפים, ואילו אני מתנגד לה מאותן סיבות. עם זאת, שנינו שותפים עמוקות בברית המתונים ובערבות ההדדית שעולה גם מתוך פרשת השבוע. אני קורא לכולנו להצטרף לברית ולהפסיק לנסות לנצח.

(קולות, 13.8.20)

יום חמישי, 6 באוגוסט 2020

כתב אישום לרגש האשמה

קולות של רוח - פרק 59 - כתב אישום לרגש האשמה

חודש אלול יתדפק בקרוב על דלתותינו ואתו מנהגי הסליחה, הכפרה והתשובה. בלב כל אלה, ניצבים להם תודעת האשמה ורגש האשמה. לכאורה מדובר ברגש שמסייע לנו לאתר את דרכינו אל הסליחה והשינוי, אלא שבפרק שלפניכם משוחחת איתי המשוררת פרופ' רוחמה וייס על תיזה אחרת לחלוטין.


רוחמה וייס מוציאה כתב אישום חמור נגד אשמה ורגשות אשמה. רוחמה סבורה שרגש האשמה הוא אמצעי חברתי וממסדי להשגת ציות, הוא פועל בעיקר על המוחלשות והחלשות, ועלינו לנסות ולהיפטר ממנו. שיחה זו, שבליבה מבט ביקורתי על מקומה של האשמה במקורות היהדות ובחיינו, פותחת סדרה חדשה על אשמה ורגשות אשמה. 

פנו לעצמכם זמן להאזין ללא רגשות אשמה...

ובהזדמנות זו אספר לכם גם שאחרי החגים אני מתחיל ללמד בצורה מקוונת מספר קורסים, אחד מהם יעסוק באתיקה חדשה של צמיחת האדם לאור מקורות היהדות וההגות הכללית. כל הפרטים כאן.


יום שני, 27 ביולי 2020

תשעה באב - האם אנחנו הומלסים?


בפרק מיוחד לקראת תשעה באב שיחול השבוע, שוחחתי עם חברתי אילנה ביטון, מנחה בקולות ובמקומות נוספים, על מהו בית ועל מה מביא לחורבן הבית. קראנו מדרשים, הרהרנו בקול ושאלנו האם בימי מדינת ישראל עלינו עדיין לחוש הומלסים ולהתגעגע לבניין בית המקדש, ואולי בכלל חורבן הבית, בצד הכאב שבו, היה אירוע חיובי בתולדות עמנו.



מוזמנות ומוזמנים להאזין.

יום שישי, 17 ביולי 2020

מפתח קסמים ליפי החיים


החלק השלישי והאחרון בסדרה על רוזה האדומה מוקדש לרוזה של ספר המכתבים. 

באחד ממכתביה מנסה רוזה להעניק לחברתה את מפתח הקסמים ליפי החיים. לטעמי, ניתן לראות את כל מכתבי הספר כמעניקים לנו שורה אחר שורה את המפתח הזה, וכמציגים לנו תיזה מעמיקה על אופן ההתייחסות לחיים, על דיאלקטיקה של מאבק והשלמה, על חיבור לטבע ועל היכולת לשמוע את ניגון החיים עמוק מתוך הבידוד.


מוזמנות ומוזמנים להאזין כאן או בכל אפליקציית פודקאסטים. לכל שלושת פרקי הסדרה מרוכזים הקליקו כאן.