יום רביעי, 18 באפריל 2018

מהות הזכרון - דברים מטקס יום הזכרון של מיזם "ובחרת בחיים"

תקציר הרעיון ששיתפתי בו בארבעים הדקות שהיו לי בערב המרגש של "ובחרת בחיים" ו"קולות" שהתקיים במועדון הבארבי עם כ 350 איש ואשה –



איבדתי חברים לפלוגה. איבדתי חברים אחרים. למזלי, אף פעם לא חבר קרוב מאוד. זכרון האירועים והחברים שנפלו חוזר לו שוב ושוב. האם הזכרון הוא עול הכפוי עלינו? חטוטרת על גבנו? משהו שבלית ברירה עלינו להתמודד עמו פשוט כי אנחנו לא מצליחים לשכוח? ואולי ניתן לצקת משמעות לזכרון, לצמוח מתוכו לעשייה בעלת משמעות רוחנית וחברתית? 

אדריאן פיפר לימדה אותנו שלחמלה יש שלושה יסודות שחוברים יחד. יסוד הבנת צרתו ומצוקתו של האחר/ת. יסוד רגשי בו אני חש משהו מהסבל והקושי של האחר/ת. יסוד רצוני-מעשי בו אני מחליט לפעול למען האחר. כדי להבין את הזולת עלי לשאול, לחקור וללמוד. זה קל יחסית. אבל כיצד ארגיש אותו? כיצד אצליח לשים עצמי בנעליו בצורה שתאפשר לי ממש לחוש משהו מסבלו? והרי זה סבלו ולא סבלי. צרתו ולא צרתי. 

ההזדהות הזו מתאפשרת על ידי הדמיון. התחושה הזו אפשרית רק אם אני מכניס את עצמי לעולם תיאטרלי של "כאילו". אני מספר לעצמי סיפור ומפליג עמו בדמיון. התאטרון הזה זקוק פעמים רבות לאביזרים ולתחפושות על מנת שהוא יצלח. זה לא קל להיות בתוך עולם של "כאילו" אך זה חלק מהותי וחשוב מחיינו. התעלות רוחנית אינה התחושה האנוכית שיש לי כשאני חווה חוויה עצומה. התעלות רוחנית יסודה באחר. היא היכולת לפגוש בו בעולם הרוח, עולם הכאילו, ואז לעשות למענו ואתו בעולם החומר.



חז"ל משתמשים מאות פעמים במושג הכאילו. הם רוצים שנדמה סיפור ודרכו נפעל. כאילו אנחנו יצאנו ממצרים. גם ההתמודדות עם מציאות המוות האיומה קשורה בטקסי כאילו. כשאנחנו מלווים את אהוב ליבנו בדרכו האחרונה, בלוויה, ומדברים אליו בפעם האחרונה, בהספד, אנו בכאילו. אהוב לבנו כבר מת. דרכו האחרונה כבר הייתה. אנו שחקנים על בימת התיאטרון העצוב של המוות ולכמה דקות המת חי. האדם זקוק בחייו לרגעים של כאילו ולעיתים רגעים אלה הם האמיתיים והאנושיים ביותר שיש לו.

התורה לא משאירה אותנו רק עם זכרון לאומי, עם סיפור. היא דורשת עשייה שנובעת מתוך הזכרון והסיפור. עשיה של חמלה. עשיה שמתאפשרת בזכות הכאילו. היא דורשת שנתייחס באהבה לזרים בארצנו ומנמקת זאת ב"כי גרים הייתם בארץ מצרים". היא דורשת שנדאג ליתום ולאלמנה, לעבד ולאמה, ומנמקת זאת ב"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצווך". הזכרון יכול להיות מנוע פנימי לעשייה חומלת, מנוע פנימי לאחריות חברתית.



במקום אחד מצווה אותנו התורה לזכור את המלחמה. "זכור את אשר עשה לך עמלק... אל תשכח". הרש"ר הירש מסביר לנו שהמלחמה שכפה עלינו עמלק הייתה ניסיון של החזק לרמוס את החלש, היא הייתה חלק מתרבות של כוח ואלימות, היא הייתה סמל של חוסר אנושיות. מהותה של זכירת המלחמה עם עמלק, היא בכך שדרך הזכרון אנחנו נשמור על עצמנו מלהפוך לעמלקים. באמצעות הזכרון אנו נתרומם חזרה בכל פעם שהיצריות שלנו תרצה נקמה ודם ושנאה ונדע שאנו רוצים בדבר אחר. אנו פה למען הצדק והאנושיות.

"אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות... אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים" (הרש"ר הירש).

יום שלישי, 10 באפריל 2018

למה לזכור? הזמנה ללימוד, טקס ושיחה

הנה קרבים ובאים שני ימי הזכרון המרעידים תמיד את נימי הנפש. 

בעצם, למה לזכור? אולי סתם כי זה כפוי עלינו ואין ברירה... אז מדוע זכרון פומבי כל כך? טקסי כל כך? כיצד הזכרון לא יעמיק את הכאב והקורבן אלא יהווה בסיס למשמעות, לבחירה בחיים וליצירת חיים טובים יותר?

לפני כמה שנים הקימה נטע כפרי את המיזם מעורר ההשראה "ובחרת בחיים", מיזם שמבקש לעצב מחדש את תרבות יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. המיזם מלווה על ידי קולות. 

בערב יום הזכרון הקרוב יתקיים מפגש וטקס מיוחד במועדון הבארבי בתל אביב. מפגש שיתחיל לפני הצפירה בלימוד איתי על אחת השאלות שכתבתי לעיל, וימשיך אחרי הצפירה בשיחה של שלושה אחים שכולים - רא"ל משה (בוגי) יעלון, נטע כפרי ואורנית עופר - שיחשבו יחד על האופנים בהם ניתן להתרומם מהשכול ואיתו לעבר חיים מלאי משמעות. במפגש ישולבו קטעים מוסיקליים. פרטים בהזמנה.



 הכניסה חופשית אך נדרש רישום מראש (הקליקו כאן). 

נדמה לי שיהיה ערב מיוחד.

יום שלישי, 3 באפריל 2018

האמהות השקופות שלנו (עברית ואנגלית)

English after the Hebrew - 




נדמה שכל ילדה וילד בציבור היהודי בישראל יודעים להגיד שיש לנו ארבע אמהות – שרה, רבקה, רחל ולאה. הבעיה היא שעל פי התורה זה פשוט לא נכון. יש שש.

תזכורת קצרה – לאחר שלאה ילדה ארבעה בנים, רחל העקרה נשברה ואמרה ליעקב: "הָבָה־לִּי בָנִים וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". בחוסר רגישות השיב לה יעקב: "וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר־מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי־בָטֶן?" (בראשית, ל). פגועה וכואבת נתנה רחל ליעקב את שפחתה בלהה למען תלד לו בנים, וזו אכן ילדה את דן ונפתלי "בשם" רחל. לאה ראתה שאף היא "עָמְדָה מִלֶּדֶת" והחליטה לאמץ את הרעיון- היא נתנה לבעלה את שפחתה זלפה אשר הביאה לעולם את גד ואשר. לאחר מכן שבה לאה ללדת ורחל הביאה את יוסף.

שש אמהות לנו – שרה, רבקה, לאה, בלהה, זלפה ורחל. מחיקתן של בלהה וזלפה מהתודעה הלאומית היא לטעמי סמל נפשע להדרתן ורמיסתן של הנשים המוחלשות ביותר בחברה. את בלהה וזלפה אני רואה בכל מקום- לאחרונה התארחתי בביתם של אנשים עשירים בצפון אמריקה, וכשחלק מהאורחים שיבחו אותם על האוכל, חשבתי מיד על הנשים הדרום אמריקאיות שבאמת הכינו לנו את הארוחה, וידעתי שבעצם הן בלהה וזלפה. בכל פעם שאני שומע מישהו מספר שהוא "בונה עכשיו בית", אני חושב על הפועלים הערבים והרומנים שבונים בפועל את הבית עבורו, ויודע שהם בלהה וזלפה. כאשר אנשים, ובייחוד נשים, הופכות שקופות לגמרי, לפעמים עד כדי שממש לוקחים להן את ההורות – אני יודע שבלהה וזלפה חיות בינינו וזעקתן לא נשמעת.

קשה לקבוע מי אחראי למחיקת אמותינו מהתודעה. התורה מקפידה תמיד להזכיר אותן (ראו למשל בראשית לה, כב-כו), ובמספר אזכורים של האמהות בספרות חז"ל מוזכרות כל השש. כך לדוגמא במדרש שיר השירים רבה: "וכתיב והוא ישפוט תבל בצדק... ו' כנגד ו' אמהות- שרה רבקה רחל לאה זלפה בלהה" (שם, פרשה ו). יתרה מזאת, חז"ל דרשו את הפסוקים על מנת לקבוע שיעקב ממש נשא אותן לנשותיו- "ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח את זלפה שפחתה ותתן אותה ליעקב לאשה. לאשה ולא לפילגש, אלא שחררה אותה ודרך אישות לקחה" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק ל).

יתכן שמחיקת אמותינו השתרשה בשל שיר הפסח הנודע "אחד מי יודע" בו כולנו שרים: "ארבע אמהות, שלושה אבות...". שיר זה, אשר נכתב באזור המאה ה-15 והוכנס להגדה בתקופה מאוחרת (אגב- גרסה יהודית לשיר איכרים נוצרי מגרמניה), מושר בבתים רבים בליל הסדר ויתכן שהוא נושא בחלק מהאחריות למעשה.

מסידור התפילה האורתודוכסי גם ארבע האמהות מודרות, אך בסידורים של זרמים מתקדמים (שמהם מתפלל רוב העם היהודי בעולם כיום), הוסיפו אחרי כל אזכור של "אלוהי אבותינו, אלוהי אברהם יצחק ויעקב", גם "ואלוהי אימותינו, אלוהי שרה, רבקה, רחל ולאה". רצו לעשות מעשה פמיניסטי המונע הדרה והחמירו את המצב – הכנסת האמהות ללא בלהה וזלפה זועקת כפליים. לאחרונה יצא בעברית ספרם של עמוס עוז ופאניה עוז-זלצברגר, "יהודים ומילים". לשמחתי בחרו המחברים להקדיש פרק שלם בספר לנשים ביהדות. קראתי בשקיקה, מחכה למצוא את תחיית האמהות שלנו, אך גם מחברים פמיניסטיים אלה חזרו על טעות ארבע האמהות והותירו את בלהה וזלפה באפלה.

הצעה - פסח לפנינו, בואו נספר בשולחן החג על בלהה וזלפה. נשוחח על מחיקתן של נשים מוחלשות בחברה ועל כל האנשים השקופים לנו- מהנשים המנסת לשרוד זנות ומחפשות את פרנסתן ברחוב האלים ועד למאבטח בקניון - בתקווה שנדע לראות אותם יותר. בואו נעשה תיקון תודעתי נעצור לפני "אחד מי יודע" ונסביר שבמספר ארבע  כוונתנו רק לאמהות הישירות של 12 השבטים- רחל, לאה, בלהה וזלפה או שנחליף בשיר את "ארבע האמהות" ב "ארבעה בנים" או "ארבע דפנות הסוכה" וכשנגיע למספר שש נשיר בקול גדול- "שש אמהות".

When Israelis like me visit Jewish communities in the US, one of the most inspiring things we see is the dramatic change in the status of women. Feminism, of course, has reached Israel, but it has not extended to the vast majority of roles and rituals of religious life. In most religious communities in Israel, only men can be rabbis and there are no women at all at the Chief Rabbinate of Israel. It is rare to find mixed seating at synagogues in Israel, women usually are not counted for minyan and of course they cannot read from the Torah or be cantors. The vast majority of prayer books in Israel mention only our male patriarchs, “God of our fathers, the God of Abraham, the God of Isaac and the God of Jacob,” and, as you know, the vast majority of communities in the States added the four matriarchs, “and God of our mothers, God of Sarah, Rebecca, Rachel and Leah.”
But I maintain that mentioning the “four mothers” is, ironically, a symbolic reminder of a painful deletion and exclusion of women. Why? Because, according to the Torah, we don’t have four mothers, we have six!
A brief reminder: After Leah had four sons, barren Rachel was despondent and said to Jacob: “Give me children, or else I die.” Insensitive Jacob replied, “Am I in God’s stead, who hath withheld from thee the fruit of the womb?” (Genesis 30)
Hurt and pained “she gave him Bilhah her handmaid to wife; and Jacob went in unto her. And Bilhah conceived, and bore Jacob a son.” Bilhah gave birth to Dan and Naphtali. When Leah saw that she also had left off bearing she decided to adopt Rachel’s idea and she gave to her husband her servant Zilpah, who gave birth to Gad and Asher.
We have six mothers, Sarah, Rebecca, Leah, Bilhah, Zilpah and Rachel. The erasure of Bilhah and Zilpah from our national consciousness is, in my opinion, an egregious emblem of the exclusion of marginalized women in society. When people, especially women, become completely transparent, I know both Bilha and Zilpah live among us — and in anguish.
It is difficult to determine who is responsible for erasing our two mothers. The Torah is always careful to mention them (see Genesis 35:22-26), and most references to the matriarchs in old rabbinic literature, Midrash and Talmud, mention all six (see, for example, Shir haShirim Rabbah 6). Moreover, the Midrash argues that Jacob actually married them and took them to be his wives (Pesikta Zotrta, Genesis 30).
Perhaps the erasure of our mothers took root due to the famous Passover song “Who Knows”, in which we all sing “four mothers, three fathers… ” This poem, which was written in the 15th century and was introduced late in the Haggadah, is sung in many homes at the Seder and may bear some of the responsibility.
We cannot talk about ethics and equality without Bilhah and Zilpah. Both Israelis and American Jews will do well to make the invisible mothers part of our life. Let’s decide to mention them from now on in prayer, let’s decide to mention them at the seder, and more importantly, let’s try to pay attention to those like Bilhah and Zilpah who live among us and who we do not see, and begin to give them their rightful place.
(TIMES OF ISRAEL, 3.4.18)
[המאמר צוטט בויי נט בסוף הטור של רוחמה וייסשפורסם בשבת פסח תשע"ד. בעקבות המאמר גם נוספה פסקה לערכים על בלהה וזלפה בויקיפדיה]

לנצור את אש המקלדות

לאחר אירועי הדמים על גדר עזה כתבתי פוסט בפייסבוק המבקש להציג את מורכבות המצב ויוצא נגד המגיבים המהירים שצעקו "טבח" והמגיבים המהירים שצעקו "מגיע להם, רק ככה! הרתעה!". ב Times Of Israel החליטו לתרגם את הפוסט וביקשו את רשותי לפרסמו כמאמר דעה באנגלית. לשמחתי המאמר זכה למאות שיתופים ודיונים ערים.
מוזמנים לקרוא - 

English after Hebrew

אלפי שעות מחיי, בסדיר ובמילואים, העברתי בהגנה על הגבול עם עזה. זו מציאות בטחונית סבוכה מאוד שאני מכיר יחסית מקרוב. סיפור קצר - בתחילת אחת התעסוקות המבצעיות שם, במסגרת התדריך הקבוע עם מח"ט הגזרה, הופתעתי לקבל פקודות מאוד לא ברורות בקשר לנוהל פתיחה באש בשעה שמישהו מתקרב לגדר או כאשר המון מתקרב אליו או גרוע מכל- כאשר המון מתקרב וחלקו חמוש וחלקו ככל הנראה לא. המ"פ שעשה לנו חפיפה אמר שיש למעשה קו בלתי נראה כ 250-300 מטר מהגדר שמי שעובר אותו יורים לעברו יריית אזהרה ואם הוא ממשיך להתקדם יורים על מנת לפגוע. שאלתי אותו אם הקו הוא בלתי נראה אז איך הפלשתינאים רואים אותו? והוא השיב ש"הם לא רואים אבל לאט לאט הם לומדים". זה היה נראה לי נורא. בשיחה עם המ"פ שלי סיכמנו שאנחנו לא נפעיל את הנוהל הזה ומיד אחרי התעסוקה ארגנתי פגישה עם הפצ"ר דאז, ידידי האלוף פינקלשטיין, שהביא לפגישה את כל הסגל הבכיר העוסק בתחום. בעקבות הפגישה שונו, חודדו והובהרו הוראות הפתיחה באש על מי שמעבר לגדר, ואף נכנס נוהל תדרוך חדש בזמן האימון שלפני התעסוקה שמבהיר את הדברים בצורה ברורה. כמובן שנוהל "הקו הבלתי נראה" הוכרז כלא חוקי. 

באלפי השעות שלי שם איבדתי כמה חברים. זו לא רק מציאות של ענק עם נשק חדשני וגמדים שלא יכולים להרע. זה מצב סבוך. המנהרות סיבכו אותו פי כמה. גם הטילים. ועם זאת, עדיין ברור מי החזק יותר ואצל מי הכוח.

מה קרה היום בעזה?



אני קורא עדויות ופרשניות ונראה שמדובר באירוע סבוך ביותר. המון אדם שחלקו חמוש בבקבוקי תבערה, חלקו ברובים, חלקו בנשק קר וחלקו לא חמוש, מתקרב לגדר. על פי עמוס הראל: "הושלכו בכמה מקרים בקבוקי תבערה, הונחו מטעני חבלה, הוצתו צמיגים ונעשו ניסיונות לחבל בגדר ולחצות אותה". איך אמור הצבא להגיב בסיטואציה כזו? מהי פקודה חוקית ומהי פקודה בלתי חוקית ומהי פקודה בלתי חוקית בעליל? אילו פקודות קיבלו הצלפים? 

אין עדיין מספיק מידע ואינני יודע לשפוט את הסיטואציה. בזהירות רבה אני כן רוצה להגיד כמה דברים - 
א. כל אלה שכתבו במהלך היום סטטוסים על טבח ועל רצח נוראי ועל כך שהעזתים בסה"כ הפגינו וצה"ל הגיב באש חיה כתבו בצורה בלתי אחראית בעליל.
ב. כל אלה שכתבו במהלך היום סטטוסים על זה שהכל אשמת החמאס ואין מה לבדוק ופעם הבאה שלא יתקרבו לגדר ושהם אויב ודינם למות ומגיע להם וכד' כתבו בצורה בלתי אחראית בעליל.
ג. יש עדויות באינטרנט על מקרים של ירי באנשים לא חמושים שלא ניסו פיסית לפגוע בגדר. אם עדויות אלו נכונות אז יש לתחקר לעומק כל מקרה כזה ולבדוק מה גרם לו. אסור "להעביר את זה" ולהמשיך הלאה.
ד. גם לאחר שהיה שימוש בנשק חם כמו מטענים, ירי ובקבוקי תבערה מהצד העזתי, אם ניתנה פקודה שכל מי שעובר קו מסוים דינו להיפגע מאש חיה זה לענ"ד חמור ולא מקובל. יש דרכים אחרות לפזר המון גם במצב הזה. הירי היה צריך להיות מדויק לעבר מי שחוצה קו ויש לו נשק. מה שקרוי בעגה הצבאית "בעל אמצעי וכוונה". אני מקווה שלא הייתה פקודה כזאת. לא יודע.
ה. בשורה התחתונה אין כרגע מספיק מידע אמין וברור. צריך לקחת אויר ולהמתין ולבדוק את זה לעומק. אני לא סומך על ליברמן שיורה לעשות זאת. אני כן סומך על המטכ"ל שיעשה זאת בלי שליברמן יורה. מקווה שאכן לשם זה הולך.
ו. ולבסוף בהערת שוליים - המצב בעזה רע מאוד מאוד מאוד. עוני בלתי נתפס, תנאי חיים איומים. לא משנה אם זה בגללנו או לא, זה מצב רע מאוד מאוד מאוד עבורם ועבורנו. צריך לטפל במצב הזה.

שורה תחתונה - די להיות מהירים על הדק המקלדת ולשפוט סיטואציה מסובכת מאוד תוך חמש דק'. הייתי שם. הייתי שם אלפי שעות. שלושה צווי שמונה. הייתי שם כחייל וכאיש זכויות אדם, כלוחם וכאיש שלום. לא פשוט. לא פשוט בכלל.

 http://blogs.timesofisrael.com/when-it-comes-to-gaza-hold-your-fire/

(Times Of Israel, 2.4.18)