תקציר הרעיון ששיתפתי בו בארבעים הדקות שהיו לי בערב המרגש של "ובחרת בחיים" ו"קולות" שהתקיים במועדון הבארבי עם כ 350 איש ואשה –
איבדתי חברים לפלוגה. איבדתי חברים אחרים. למזלי, אף פעם לא חבר קרוב מאוד. זכרון האירועים והחברים שנפלו חוזר לו שוב ושוב. האם הזכרון הוא עול הכפוי עלינו? חטוטרת על גבנו? משהו שבלית ברירה עלינו להתמודד עמו פשוט כי אנחנו לא מצליחים לשכוח? ואולי ניתן לצקת משמעות לזכרון, לצמוח מתוכו לעשייה בעלת משמעות רוחנית וחברתית?
אדריאן פיפר לימדה אותנו שלחמלה יש שלושה יסודות שחוברים יחד. יסוד הבנת צרתו ומצוקתו של האחר/ת. יסוד רגשי בו אני חש משהו מהסבל והקושי של האחר/ת. יסוד רצוני-מעשי בו אני מחליט לפעול למען האחר. כדי להבין את הזולת עלי לשאול, לחקור וללמוד. זה קל יחסית. אבל כיצד ארגיש אותו? כיצד אצליח לשים עצמי בנעליו בצורה שתאפשר לי ממש לחוש משהו מסבלו? והרי זה סבלו ולא סבלי. צרתו ולא צרתי.
ההזדהות הזו מתאפשרת על ידי הדמיון. התחושה הזו אפשרית רק אם אני מכניס את עצמי לעולם תיאטרלי של "כאילו". אני מספר לעצמי סיפור ומפליג עמו בדמיון. התאטרון הזה זקוק פעמים רבות לאביזרים ולתחפושות על מנת שהוא יצלח. זה לא קל להיות בתוך עולם של "כאילו" אך זה חלק מהותי וחשוב מחיינו. התעלות רוחנית אינה התחושה האנוכית שיש לי כשאני חווה חוויה עצומה. התעלות רוחנית יסודה באחר. היא היכולת לפגוש בו בעולם הרוח, עולם הכאילו, ואז לעשות למענו ואתו בעולם החומר.
חז"ל משתמשים מאות פעמים במושג הכאילו. הם רוצים שנדמה סיפור ודרכו נפעל. כאילו אנחנו יצאנו ממצרים. גם ההתמודדות עם מציאות המוות האיומה קשורה בטקסי כאילו. כשאנחנו מלווים את אהוב ליבנו בדרכו האחרונה, בלוויה, ומדברים אליו בפעם האחרונה, בהספד, אנו בכאילו. אהוב לבנו כבר מת. דרכו האחרונה כבר הייתה. אנו שחקנים על בימת התיאטרון העצוב של המוות ולכמה דקות המת חי. האדם זקוק בחייו לרגעים של כאילו ולעיתים רגעים אלה הם האמיתיים והאנושיים ביותר שיש לו.
התורה לא משאירה אותנו רק עם זכרון לאומי, עם סיפור. היא דורשת עשייה שנובעת מתוך הזכרון והסיפור. עשיה של חמלה. עשיה שמתאפשרת בזכות הכאילו. היא דורשת שנתייחס באהבה לזרים בארצנו ומנמקת זאת ב"כי גרים הייתם בארץ מצרים". היא דורשת שנדאג ליתום ולאלמנה, לעבד ולאמה, ומנמקת זאת ב"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצווך". הזכרון יכול להיות מנוע פנימי לעשייה חומלת, מנוע פנימי לאחריות חברתית.
במקום אחד מצווה אותנו התורה לזכור את המלחמה. "זכור את אשר עשה לך עמלק... אל תשכח". הרש"ר הירש מסביר לנו שהמלחמה שכפה עלינו עמלק הייתה ניסיון של החזק לרמוס את החלש, היא הייתה חלק מתרבות של כוח ואלימות, היא הייתה סמל של חוסר אנושיות. מהותה של זכירת המלחמה עם עמלק, היא בכך שדרך הזכרון אנחנו נשמור על עצמנו מלהפוך לעמלקים. באמצעות הזכרון אנו נתרומם חזרה בכל פעם שהיצריות שלנו תרצה נקמה ודם ושנאה ונדע שאנו רוצים בדבר אחר. אנו פה למען הצדק והאנושיות.
"אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות... אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים" (הרש"ר הירש).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה