האמהות השקופות שלנו (עברית ואנגלית)

English after the Hebrew - 

הקליקו לצפייה בסרטון בנדון שפורסם ברשת13

נדמה שכל ילדה וילד בציבור היהודי בישראל יודעים להגיד שיש לנו ארבע אמהות – שרה, רבקה, רחל ולאה. הבעיה היא שעל פי התורה זה פשוט לא נכון. יש שש.

תזכורת קצרה – לאחר שלאה ילדה ארבעה בנים, רחל העקרה נשברה ואמרה ליעקב: "הָבָה־לִּי בָנִים וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". בחוסר רגישות השיב לה יעקב: "וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר־מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי־בָטֶן?" (בראשית, ל). פגועה וכואבת נתנה רחל ליעקב את שפחתה בלהה למען תלד לו בנים, וזו אכן ילדה את דן ונפתלי "בשם" רחל. לאה ראתה שאף היא "עָמְדָה מִלֶּדֶת" והחליטה לאמץ את הרעיון- היא נתנה לבעלה את שפחתה זלפה אשר הביאה לעולם את גד ואשר. לאחר מכן שבה לאה ללדת ורחל הביאה את יוסף.

שש אמהות לנו – שרה, רבקה, לאה, בלהה, זלפה ורחל. מחיקתן של בלהה וזלפה מהתודעה הלאומית היא לטעמי סמל נפשע להדרתן ורמיסתן של הנשים המוחלשות ביותר בחברה. את בלהה וזלפה אני רואה בכל מקום- לאחרונה התארחתי בביתם של אנשים עשירים בצפון אמריקה, וכשחלק מהאורחים שיבחו אותם על האוכל, חשבתי מיד על הנשים הדרום אמריקאיות שבאמת הכינו לנו את הארוחה, וידעתי שבעצם הן בלהה וזלפה. בכל פעם שאני שומע מישהו מספר שהוא "בונה עכשיו בית", אני חושב על הפועלים הערבים והרומנים שבונים בפועל את הבית עבורו, ויודע שהם בלהה וזלפה. כאשר אנשים, ובייחוד נשים, הופכות שקופות לגמרי, לפעמים עד כדי שממש לוקחים להן את ההורות – אני יודע שבלהה וזלפה חיות בינינו וזעקתן לא נשמעת.

קשה לקבוע מי אחראי למחיקת אמותינו מהתודעה. התורה מקפידה תמיד להזכיר אותן (ראו למשל בראשית לה, כב-כו), ובמספר אזכורים של האמהות בספרות חז"ל מוזכרות כל השש. כך לדוגמא במדרש שיר השירים רבה: "וכתיב והוא ישפוט תבל בצדק... ו' כנגד ו' אמהות- שרה רבקה רחל לאה זלפה בלהה" (שם, פרשה ו). יתרה מזאת, חז"ל דרשו את הפסוקים על מנת לקבוע שיעקב ממש נשא אותן לנשותיו- "ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח את זלפה שפחתה ותתן אותה ליעקב לאשה. לאשה ולא לפילגש, אלא שחררה אותה ודרך אישות לקחה" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק ל).

יתכן שמחיקת אמותינו השתרשה בשל שיר הפסח הנודע "אחד מי יודע" בו כולנו שרים: "ארבע אמהות, שלושה אבות...". שיר זה, אשר נכתב באזור המאה ה-15 והוכנס להגדה בתקופה מאוחרת (אגב- גרסה יהודית לשיר איכרים נוצרי מגרמניה), מושר בבתים רבים בליל הסדר ויתכן שהוא נושא בחלק מהאחריות למעשה.

מסידור התפילה האורתודוכסי גם ארבע האמהות מודרות, אך בסידורים של זרמים מתקדמים (שמהם מתפלל רוב העם היהודי בעולם כיום), הוסיפו אחרי כל אזכור של "אלוהי אבותינו, אלוהי אברהם יצחק ויעקב", גם "ואלוהי אימותינו, אלוהי שרה, רבקה, רחל ולאה". רצו לעשות מעשה פמיניסטי המונע הדרה והחמירו את המצב – הכנסת האמהות ללא בלהה וזלפה זועקת כפליים. לאחרונה יצא בעברית ספרם של עמוס עוז ופאניה עוז-זלצברגר, "יהודים ומילים". לשמחתי בחרו המחברים להקדיש פרק שלם בספר לנשים ביהדות. קראתי בשקיקה, מחכה למצוא את תחיית האמהות שלנו, אך גם מחברים פמיניסטיים אלה חזרו על טעות ארבע האמהות והותירו את בלהה וזלפה באפלה.

הצעה - פסח לפנינו, בואו נספר בשולחן החג על בלהה וזלפה. נשוחח על מחיקתן של נשים מוחלשות בחברה ועל כל האנשים השקופים לנו- מהנשים המנסת לשרוד זנות ומחפשות את פרנסתן ברחוב האלים ועד למאבטח בקניון - בתקווה שנדע לראות אותם יותר. בואו נעשה תיקון תודעתי נעצור לפני "אחד מי יודע" ונסביר שבמספר ארבע  כוונתנו רק לאמהות הישירות של 12 השבטים- רחל, לאה, בלהה וזלפה או שנחליף בשיר את "ארבע האמהות" ב "ארבעה בנים" או "ארבע דפנות הסוכה" וכשנגיע למספר שש נשיר בקול גדול- "שש אמהות".

When Israelis like me visit Jewish communities in the US, one of the most inspiring things we see is the dramatic change in the status of women. Feminism, of course, has reached Israel, but it has not extended to the vast majority of roles and rituals of religious life. In most religious communities in Israel, only men can be rabbis and there are no women at all at the Chief Rabbinate of Israel. It is rare to find mixed seating at synagogues in Israel, women usually are not counted for minyan and of course they cannot read from the Torah or be cantors. The vast majority of prayer books in Israel mention only our male patriarchs, “God of our fathers, the God of Abraham, the God of Isaac and the God of Jacob,” and, as you know, the vast majority of communities in the States added the four matriarchs, “and God of our mothers, God of Sarah, Rebecca, Rachel and Leah.”

But I maintain that mentioning the “four mothers” is, ironically, a symbolic reminder of a painful deletion and exclusion of women. Why? Because, according to the Torah, we don’t have four mothers, we have six!

A brief reminder: After Leah had four sons, barren Rachel was despondent and said to Jacob: “Give me children, or else I die.” Insensitive Jacob replied, “Am I in God’s stead, who hath withheld from thee the fruit of the womb?” (Genesis 30)
Hurt and pained “she gave him Bilhah her handmaid to wife; and Jacob went in unto her. And Bilhah conceived, and bore Jacob a son.” Bilhah gave birth to Dan and Naphtali. When Leah saw that she also had left off bearing she decided to adopt Rachel’s idea and she gave to her husband her servant Zilpah, who gave birth to Gad and Asher.

We have six mothers, Sarah, Rebecca, Leah, Bilhah, Zilpah and Rachel. The erasure of Bilhah and Zilpah from our national consciousness is, in my opinion, an egregious emblem of the exclusion of marginalized women in society. When people, especially women, become completely transparent, I know both Bilha and Zilpah live among us — and in anguish.

It is difficult to determine who is responsible for erasing our two mothers. The Torah is always careful to mention them (see Genesis 35:22-26), and most references to the matriarchs in old rabbinic literature, Midrash and Talmud, mention all six (see, for example, Shir haShirim Rabbah 6). Moreover, the Midrash argues that Jacob actually married them and took them to be his wives (Pesikta Zotrta, Genesis 30).

Perhaps the erasure of our mothers took root due to the famous Passover song “Who Knows”, in which we all sing “four mothers, three fathers… ” This poem, which was written in the 15th century and was introduced late in the Haggadah, is sung in many homes at the Seder and may bear some of the responsibility.

We cannot talk about ethics and equality without Bilhah and Zilpah. Both Israelis and American Jews will do well to make the invisible mothers part of our life. Let’s decide to mention them from now on in prayer, let’s decide to mention them at the seder, and more importantly, let’s try to pay attention to those like Bilhah and Zilpah who live among us and who we do not see, and begin to give them their rightful place.

(TIMES OF ISRAEL, 3.4.18)

[המאמר צוטט בויי נט בסוף הטור של רוחמה וייס, שפורסם בשבת פסח תשע"ד. בעקבות המאמר גם נוספה פסקה לערכים על בלהה וזלפה בויקיפדיה]