יום חמישי, 28 בנובמבר 2019

הסיבה האמיתית שאין ממשלה

[רוצים ללמוד יחד? מוזמנות ומוזמנים לסדרת "הפילוסופיה פוגשת את החיים - הגות יהודית אקזיסטנציאליסטית במאה ה-20" בבית דניאל. לפרטים הקליקו כאן. ועכשיו למאמר שעוסק בכלל בנושא אחר -]

הסיבה שאין כבר זמן רב ממשלה בישראל, ושיתכן מאוד שנאלץ ללכת באופן מסוכן ומביך לסבב בחירות שלישי, היא לא כתב האישום נגד נתניהו. רבים מדי, כולל שורה של פרשנים פוליטיים בכירים, שוכחים זאת. 

רוב גדול של הציבור החרדי בישראל מחזיק בעמדות של ימין מדיני. יחד עם זאת, עמדותיו המדיניות לא מהוות את הסיבה המרכזית לאופן הצבעתו. זה לא מה שחשוב לו. זה נמצא יחסית למטה בסדרי העדיפויות שלו. ציבור זה מצביע למפלגות יהדות התורה, הלא-ציונית, וש"ס, בגלל שהן מקדמות את תפיסותיו בנושאי דת ומדינה, שומרות עליו מפני אימת הגיוס, מזרימות לו סכומי כסף גדולים מאוד בערוצים שונים ומשקפות את זהותו ואמונותיו בענייני יהדות. הוא גם מצביע להן כי 'גדולי הדור' אומרים לו להצביע להן.

הליכוד והימין בישראל כרתו לפני שנים רבות ברית עם מפלגות אלו. במסגרת ברית זו, מוותרות מפלגות הימין על חלק מתפיסת עולמן בנושאי דת ומדינה, מסכימות לפשרות בנושאים הנוגעים לתקציב המגיע לחברה החרדית, ומקבלים בתמורה יציבות פוליטית ויכולת לממש את דרכם בסוגיות אחרות, בדגש על הסוגיה המדינית. כך זה מתנהל כבר מעל לעשרים שנה. בלוק אוטומאטי. דיל מובנה. 

את הבלוק הזה כמעט ולא ניתן לנצח. כבר למעלה מעשור שכאשר מחברים יחד את מצביעי הימין ומצביעי החרדים בישראל, נוצר גוש עם רוב ברור. לעיתים רוב קטן, לעיתים רוב מוצק יותר. עם עבודה רבה ניתן לייצר מפלגת מרכז שלא ניתן יהיה להקים קואליציה בלעדיה, כפי שקרה ב-2013, אבל לא ניתן לגבור על הגוש הזה. זו המציאות.

אז למה אין ממשלה בישראל? 

בגלל ההכרעה של ליברמן שמפלגתו לא תשב בקואליציה עם המפלגות החרדיות, אלא אם כן הן תתפשרנה על נושאי הליבה שלהן. לראשונה בעשרים השנים האחרונות קמה מפלגת ימין שקיבלה הכרעה להעמיד את נושאי דת ומדינה, את השאלות האזרחיות, את סוגיית הגיוס ואת זרימת הכספים לציבור החרדי, בראש סדר העדיפויות, וזאת בצד הנושאים המדיניים ומבלי לזנוח את השקפתם הימנית המובהקת. הברית של בלוק הימין פלוס החרדים נשברה. במציאות החדשה שנוצרה יש עדיין רוב לגוש של הימין פלוס החרדים (63 ח"כ), אלא שהוא כבר לא גוש. הוא פורק מבפנים. 

אני מזכיר לנו שגם במרכז המדיני של המפה הפוליטית יש מפלגה המעמידה מיום קומה בראש סדר העדיפות נושאים אזרחיים שכאלה. כאשר בשנת 2013 היה בכוחה של "יש עתיד" לכפות מבנה קואליציוני, היא לא התעקשה על הכנסת מפלגת העבודה לממשלה, אלא היא חברה לממשלת ימין-מרכז בתנאי אחד ברור: בלי יהדות התורה וש"ס. 

המאבק החילוני מרים ראש. המאיסה בכפיה הדתית, בהדרת נשים, באפליה בגיוס, בהכנסת תכנים דתיים לחינוך הממלכתי, במימון מאסיבי של מוסדות דת ואברכים, במערך כשרות מסואב, בנישואים וגירושים ברבנות - כל אלה חוברים יחד ומשנים את סדרי העדיפויות הפוליטיים ועימם את המבנה הפוליטי בישראל. אין לדעת בנקודת זמן זו האם מדובר בשינוי זמני שבעצם מונע בעומקו יותר משנאת ליברמן את נתניהו מאשר מעקרונות, כפי שסבורים רבים, או בשינוי רדיקלי שישרטט מחדש את המפה הפוליטית בישראל. אם יותר לי אעשה שטות פרשנית ואהמר על העתיד: אני סבור שמדובר בשינוי רדיקלי שאת השפעתו נראה שנים רבות קדימה. ממש שרטוט מחדש של המפה הפוליטית. לא עוד גוש ימין-חרדים. חיבורים חדשים. כללי משחק חדשים.

המפה החדשה הזו היא הסיבה שאין ממשלה בישראל. נכון, כפועל יוצא שלה נוצר מה שמכונה בתקשורת "תיקו בין הגושים". זה תיקו בכאילו, תיקו שמתעקש לראות את המפה בהתאם לגושים הישנים. במסגרת תיקו מלאכותי זה התסריט האפשרי היחיד הוא להקים ממשלת אחדות, וממשלה זו אכן לא קמה בגלל נתניהו והאישומים התלויים נגדו. אבל זו רק תוצאה משנית למהלך הראשוני שבגללו מלכתחילה אין ממשלה. תוצאה של שרטוט מחדש של המפה הפוליטית ושל הסוגיות שעל-פיהן מגדירים מלכתחילה את הגושים.

[זמן ישראל, 28.11.19]

יום חמישי, 14 בנובמבר 2019

היש שנאה לגיטימית לטובה?

קולות של רוח - פרק 35 - חלק ג בסדרה על אהבה - היש שנאה לגיטימית וטובה?

בחלק השלישי בסדרה על אהבה אנחנו מפנים מבט לצד השני של המטבע – לשנאה. היש שנאה לגיטימית וטובה? נתבונן בפסוק "אוהבי ה' שנאו רע" וננסה לברר באמצעות פרשנים והוגים מתי והאם נכון לשנוא.



במהלך הפרק אני מקריא חלק משירה של ויסלבה שימבורסקה המובא כאן במלואו:

רְאוּ, מָה רַבַּת-פְּעָלִים עוֹדֶנָּה,
כַּמָּה טוֹב שׂוֹרֶדֶת
בְּמֵאָתֵנוּ הַשִּׂנְאָה.
בְּאֵיזוֹ קַלוּת הִיא מְדַלֶּגֶת מֵעַל מְשׂוּכוֹת גְּבוֹהוֹת.
כַּמָּה קַל לָהּ – לְזַנֵּק, לִלְכֹּד.
אֵין הִיא דּוֹמָה לִרְגָשׁוֹת אֲחֵרִים.
מְבֻגֶּרֶת וּצְעִירָה מֵהֶם בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת.
בְּעַצְמָהּ יוֹלֶדֶת עִלּוֹת,
הַמְּפִיחוֹת בָּהּ חַיִּים.
אִם הִיא נִרְדֶּמֶת, שְׁנָתָהּ אֵינָה שְנַת-עַד.
חֹסֶר-שֵׁנָה אֵינוֹ גּוֹרֵעַ מֵאוֹנָהּ, אֶלָּא מוֹסִיף.
דָּת לֹא דָּת -
הָעִקָּר לִרְכֹּן לַזִּנּוּק.
מוֹלֶדֶת לֹא מוֹלֶדֶת -
הָעִקָּר לְזַנֵּק לָרִיצָה.
צֶדֶק טוֹב בְּתוֹר הַתְחָלָה.
אַחַר-כָּךְ הִיא כְּבָר דּוֹהֶרֶת מֵעַצְמָהּ.
שִׂנְאָה. שִׂנְאָה.
אֶת פָּנֶיהָ מְעַקֶּמֶת הַעֲוָיָה
שֶׁל אֶקְסְטָזַת אַהֲבָה.
אָח, הָרְגָשׁוֹת הָאֲחֵרִים –
חוֹלָנִיִּים וְנִרְפִּים.
מִמָּתַי יְכוֹלָה אַחֲוָה
לְקַוּוֹת לַהֲמוֹנִים?
הַאִם חֶמְלָה הִגִּיעָה
אֵי-פַּעַם רִאשׁוֹנָה לַמַּטָּרָה?
סַפְקָנוּת, כַּמָּה בַּעֲלֵי רָצוֹן הִיא סוֹחֶפֶת אַחֲרֶיהָ?
סוֹחֶפֶת רַק הִיא, שֶׁבּוֹטַחַת בְּעַצְמָהּ.
מֻכְשֶׁרֶת, מְהִירַת-תְּפִיסָה, חָרוּצָה עַד מְאֹד.
הַאִם הֶכְרֵחִי לְסַפֵּר כַּמָּה שִׁירִים חִבְּרָה.
כַּמָּה דַּפֵּי הִיסְטוֹרְיָה סִפְרְרָה.
כַּמָּה שְׁטִיחֵי-אָדָם פָּרְשָׂה.
בְּכַמָּה מִגְרָשִׁים, בְּכַמָּה אִצְטַדְיוֹנִים.
בַּל נְרַמֶּה אֶת עַצְמֵנוּ:
הִיא מְסֻגֶּלֶת לִיצֹר יֹפִי.
נִפְלָאִים הֶבְזֵקָיהָ בְּלַיְלָה אָפֵל.
נֶהְדָּרִים עַנְנֵי הַפִּצּוּצִים בְּשַׁחַר וָרֹד.
קָשֶׁה לְהִתְכַּחֵשׁ לְפָּתוֹס שֶׁל חֳרָבוֹת
וּלְהוּמוֹר גַּס
שֶׁל עַמּוּד הַמִּזְדַּקֵּר מֵהֶן בְּאוֹן.
הִיא אַלּוּפַת הַנִּגּוּדִים
בֵּין הַשָּׁאוֹן לַשֶׁקֶט,
בֵּין הַדָּם הָאָדֹם לַשֶּׁלֶג הַלָּבָן.
וּמֵעַל לַכֹּל, לְעוֹלָם לֹא מְשַׁעֲמֵם אוֹתָהּ
הַמּוֹטִיב שֶׁל רַב-טַבָּחִים לְלֹא רְבָב
הָרוֹכֵן מֵעַל קָרְבָּנוֹ הַמְּגֹאָל.
בְּכֹל עֵת נְכוֹנָה הִיא לִמְשִׂימוֹת חֲדָשׁוֹת.
אִם חַיֶּבֶת הִיא לְחַכּוֹת, תְּחַכֶּה.
אוֹמְרִים שֶׁהִיא עִוֶּרֶת. עִוֶּרֶת?
עֵינֶיהָּ חַדּוֹת כְּעֵינֵי צַלָּף
וְהִיא מַבִּיטָה בֶּעָתִיד בְּאֹמֶץ
- הִיא לְבַדָּהּ.


כמו כן, בפרק משולבים דבריו, המזעזעים לטעמי אך גם המאתגרים, של הרב יהושע שפירא. תוכלו לשמוע את הדברים במלואים בקישור הזה.



מוזמנות ומוזמנים להאזין לפרק כאן.

יום שבת, 9 בנובמבר 2019

תורת האהבה של רבי עקיבא

קולות של רוח - פרק 34 - תורת האהבה של רבי עקיבא

רבי עקיבא הוא אחד מגדולי הרוח המשפיעים ביותר בתולדות העם היהודי. הוא עסק הרבה באהבה ואף העמיד את כל התורה עליה. "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", קבע רבי עקיבא. הרב נפתלי רוטנברג אשר עוסק רבות בתיאוריות של אהבה ביהדות כתב עליו את הספר: "תורת האהבה של רבי עקיבא" וכינה אותו חכם האהבה. ואני הקטן, עוקב שנים אחרי דמותו של רבי עקיבא וכל הזמן חושב שבאופן טרגי הוא בכלל לא ידע לאהוב ולא ידע ללמד אהבה...



אז נפגשנו, נפתלי רוטנברג ואנכי, ללימוד ושיחה על תורת האהבה וחיי הזוגיות של גדול התנאים. בסוף השיחה מצאתי פתרון ביניים לשאלה האם רבי עקיבא היה חכם האהבה או חכם טרגי שלא ידע לאהוב.

יום ראשון, 3 בנובמבר 2019

מפגש בין היהדות לערכי כבוד האדם

[במסגרת פרויקט "השאלה הזהה" של עיתון הארץ נשאלנו: "מה נותר מהיהדות אחרי ההפרדה מההלכה היהודית, מי קהלי היעד ואת מי זה משרת?". הקליקו כאן לקריאת התשובות של רות קלדרון, אבי נוביס דויטש, ערן ברוך ושלי באתר הארץ. ולמי שלא מתחשק להקליק - להלן המאמר הקצר שכתבתי בתשובה:]

שלושה אנשים נותנים צדקה לעני. אצל האחד זה מעשה דתי־הלכתי שמגיע כמענה לציווי אלוהי; עבור השני זהו מעשה תרבותי הנובע מנוהג ערכי שקיים מאות שנים בתוך עמו; השלישי עושה מעשה ערכי-אנושי שמגיע מהיענות לצו המצפון ולתחושת החמלה. רגע, אבל שלושתם עשו בדיוק את אותו מעשה! אז מתן צדקה הוא מעשה דתי, אנושי או תרבותי? ואולי גם וגם? הכל תלוי בכוונה ובהתרחשויות פנימיות באדם. 

לא כל מעשה הוא כזה. ישנם מעשים שאין בהם כל טעם מחוץ לעבודת האלוהים, ואת המעשים האלה תזנח התרבות. ישנם מעשים שאין בהם כל טעם מחוץ לביטויה של תרבות ספציפית, ואת אלה יותירו בצד מי שאינם לוקחים חלק באותה תרבות. יחד עם זאת, מעשים רבים נושאים עימם את שלושת הממדים הללו או לפחות שניים מהם. וכך זה גם ביהדות.

היהדות מלאה ברעיונות־עומק, טקסים, ערכים, מנהגים, חגיגות, סמלים, שפה, סיפורים, דיונים ובעיקר מעשים, שהינם גם דתיים, גם תרבותיים ופעמים רבות גם אנושיים־כלליים. גם ההלכה היהודית אינה עשויה מקשה אחת, אלא היא מלאה במעשים שיכולים להיות כאלה וכאלה, תלוי בעושה, תלוי בכוונותיו. 

הרעיון היסודי של ההלכה הוא מחויבות עמוקה לעשיה, ומחויבות כזו היא בעלת חשיבות גדולה גם בבנייתה של תרבות. יחד עם זאת, הכפיפות להלכה כמקבץ חוקים רבניים שעל האדם לציית להם על מנת לעבוד את אלוהיו, אינה מקובלת עוד על רוב העם היהודי ואני בתוכו. 

היהדות הייתה תמיד תרבותו של עם ישראל, אלא שכדברי אחד העם היא: "נוסחה בשפה דתית". לפנינו אוצר של חוכמה ואורחות חיים. במקום לזרוק את היהדות לפח, ובמקום 'לכבד אותה' מרחוק תוך השארתה לרבנים, ניתן ללמוד ממנה, ליצור בתוכה וגם לחלוק עליה. היא כתובה בשפה דתית? אפשר לחלן אותה. יש בה שובניזם וגזענות כמו בכל תרבות עתיקה? ניתן להפוך אותה להומניסטית ועכשווית. 

במילים אחרות, הגיעה העת להתייחס ליהדות כמו שעם מתייחס לתרבות שלו - לא לזנוח אותה, ולא לנסות להעתיק אותה כפי שהיא; להתיר אותה מכבלי קדושתה, לחדש אותה ולהתחדש בה; לזרוע ולחרוש בקרקע הרוחנית־תרבותית הישנה שלה, כפי שדימה זאת ביאליק, ולהצמיח פרחים ופירות חדשים. 

קהלי היעד של התרבות היהודית הם יהודים באשר הם, אותם היא צריכה לשרת והם צריכים לשרתה בחזרה למען הדורות הבאים. שני ציבורים שגודלם דומה בחברה הישראלית, אם כי רק אחד מהם הינו בעל כוח פוליטי גדול וכופה, מאיימים עליה - החרדים הדתיים והחרדים החילוניים. החרדיות הדתית מקימה חומות שאמורות להגן עליה מפני כניסה של כל מרכיב מערבי לחייה, ובמקביל לה החרדיות החילונית מקימה חומות להגנה מפני כניסה של כל אלמנט יהודי לחייה. טוב יעשו שני הציבורים הללו אם יטפלו בחרדה המאיימת עליהם, ויאפשרו לעצמם ולכולנו מפגש פורה ומצמיח של תרבות יהודית מגוונת עם ערכי כבוד האדם וחירותו. 

[הארץ, 3.11.19]

יום שישי, 1 בנובמבר 2019

איך לחיות מתוך אהבה - סדרה חדשה בפודקאסט

קולות של רוח - פרק 33 - החלק הראשון בסדרה על אהבה - לחיות מתוך אהבה

אֲנָשִׁים מִשְתַּמְּשִׁים זֶה בַּזֶה
כְּמַרְפֵּא לִכְאֵבָם. אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי
שָׂמִים עַל הַפְּצָעִים הַקִּיוּמִיִּים שֶׁלָּהֶם,
עַל הָעַיִן, עַל הָעֶרְוָה, עַל הַפֶּה וְעַל הַיָּד הַפְּתוּחָה,
תּוֹפְשִׂים זֶה אֶת זֶה וְלא רוֹצִים לְהָנִיחַ
(יהודה עמיחי)

האם ההשתמשות הזו של אנשים זה בזה היא חלק מהאהבה, או שמא מנוגדת לה?
מה זה אומר לאהוב אנשים שאינם קרובים אלי?
כיצד ניתן לצוות על אהבה ועוד אהבת אלוהים, אהבת הגר ואהבת הרע (מלשון רעות)?
ובכלל- מהי אהבה וכיצד היא יכולה להיות תשתית לחיינו כפרטים וכחברה?



אלו שאלות המפתח בפרק החדש המתחיל סדרה חדשה בפודקאסט על הנושא הנפלא הזה- אהבה.
מוזמנות ומוזמנים להאזין.