יום שבת, 22 באוגוסט 2020

טיעון הנבל הנאור

נדיר בימינו שאנשים מצדיקים הרס, החרבת חיים, פגיעה בזולת, אלימות וגזענות. הנאציזם וגישות אידיאולוגיות המקדשות את הכוח והכפייה, את האלימות והרצח, את ההיררכיה האנושית והזלזול העמוק ברגשות הזולת, נחשבים לא ראויים ולא נאורים, ומוקעים בדרך כלל על ידי רוב החברה. יחד עם זאת, בדיונים מוסריים שולט כיום טיעון מנוול המופיע בתחפושת נאורה של כיבוד האדם ושמירה על זכויותיו - טיעון הבחירה החופשית. 

איך אפשר לתת לעובד שכר רעב שכזה? מה אתה רוצה ממני, אף אחד לא הכריח אותו לחתום על החוזה; אתה לא חושב שיש בעיה מוסרית בלצרוך זנות? זה פטרנליסטי להגיד לה במה לעבוד, אני כנראה מכבד אותה יותר ממך; זה נראה לך הוגן לפתות אותו בשעת מצוקה לקחת הלוואה עם תנאי החזר כל כך קשים? הוא בחר בזה, מי אתה שתגיד לו מה לעשות; אתה מבין שהם שכבו עם נערה בת שש עשרה, אחד אחרי השני, שוב ושוב ושוב, עמדו בתור, השאירו אותה עם פצע עמוק וקשה לכל החיים?  אני דווקא שמעתי שהיא הסכימה, אז אולי זה לא כזה יפה, אבל אתה לא צריך לעשות מזה עניין. זו זכותה.

הטיעון המרכזי של הנבל הנאור בימינו מתבסס על חירות הפרט. הרצון החופשי, הבחירה החופשית, זכויות האדם, הפכו למכשיר להצדקת כל עוול שנעשה ללא כפיה, או לפחות ללא כפיה במובניה הפשוטים. 


אכן, חירותו של אדם להכריע ולכונן את דרכו היא אחד מיסודות המוסר. עם זאת, המחשבה שכל המוסר והיחסים האנושיים מתמצים בשאלה האם הדברים נעשו בכפייה היא מסוכנת ביותר. נדמה שרבים מאתנו החליפו את הציווי העמוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", בציווי השטחי "אל תכפה על רעך". בספרו "החברה השפויה" כתב אריך פרום: "אין ספק שעקרון ההגינות יוצר סוג מסוים של התנהגות מוסרית. אינך משקר, מרמה או משתמש בכוח – אתה אפילו נותן לצד השני סיכוי, כאשר הינך נוהג על פי חוקי ההגינות, אולם לאהוב את שכנך, להרגיש עמו אחדות וזהות, להקדיש את חייך למטרה של פיתוח כוחותיך הרוחניים – כל אלה אינם חלק ממוסר ההגינות". אוסיף על פרום ואומר: מה שאנו מכנים בשם 'הגינות' משמש לעיתים מסווה להתנהלות רעה ובהמית. 

הניסיון להשתמש בערך חשוב על מנת להצדיק מעשי עוול נוראיים מזכיר את שכינה הרמב"ן: "נבל ברשות התורה". אדם יכול לקיים לכאורה את כל העשין והלאוין שבתורה ועדיין להתנהג כמו נבל. ניתן להשתמש בערכים ורעיונות שמופיעים בתורה, על מנת להצדיק את היפוכה של כוונת התורה, של הרוח המנגנת שמאחוריה. בניסוחו של הרב ליכטנשטיין: "זה שלא יעשה את 'הישר והטוב' יחשב הדבר כאילו אטום הוא למנגינה השמיימית. קימת נבלה שהיא אמנם ברשות התורה - אך זאת היא נבלה". 

קיימת נבלה שהיא ברשות הערכים הליברלים – אך זאת היא נבלה. מרוב שאנו עסוקים בהיבטים הטכניים של היחס לזולת ובשאלת האשמה המשפטית, אנחנו נעשים קהים ואטומים לאשמה המוסרית ולאחווה האנושית הבסיסית. מרוב שיח על הוגנות, אנו שוכחים מסולידריות ואהבה. בשיח ברשתות החברתיות סביב המקרה המזוויע באילת שפרטיו עדיין לא התבררו, חזר טיעון הנבל הנאור: "היא רצתה", "היא לא אמרה לא". בימי אלול אלה הלב מיטלטל ומזדעזע למראה בריחתם של אנשים למקלט 'הבחירה החופשית' של הנבל. אני תקווה שנדע לשוב ולבנות חברה שמבוססת על אהבת השכן ולא על אכזריות, גם אם היא 'אכזריות נטולת כפיה'. 

(זמן ישראל, 23.8.20)


יום שלישי, 18 באוגוסט 2020

אשמה ואחריות בפילוסופיה של קרל יאספרס

 קולות של רוח - פרק 60 - אשמה ואחריות בפילוסופיה של קרל יאספרס

בפרק שלפניכם שוחחתי עם פרופ' אבי שגיא על תפיסת האשמה והאחריות של הפילוסוף הגרמני החשוב קרל יאספרס. 

זמן קצר אחרי מלחמת העולם השניה נשא יאספרס נאום מעמיק ומטלטל על אשמת הגרמנים, בני עמו. יאספרס חילק בהרצאתו את האשמה לארבעה סוגים: אשמה פלילית, פוליטית, מוסרית ומטאפיזית. הפרק מציג את ארבעת הסוגים האלה ודן בהשלכות שלהם לימינו מנקודת מבט פילוסופית וישראלית. 


פרופ' שגיא הוא מהאינטלקטואלים החשובים בישראל וזה עתה יצא ספרו: "אור מתוך הסדק", ובו הפרק "על אשמה, אחריות ויחסים בין אישיים". תודתי נתונה לו על שחזר להתארח בפודקאסט. בפרק הבא המשך השיחה איתו.

הקליקו להאזנה.



יום חמישי, 13 באוגוסט 2020

להפסיק לנסות לנצח

השבוע נשאה חברתי תהלה פרידמן, לשעבר שותפה בצוות המנהל והלומד של קולות, את נאומה הראשון בכנסת, נאום מכונן וחשוב שקיבל תהודה רחבה מאוד. בקול מתון ורך, ומעת לעת חנוק מדמעות, נשאה תהלה את תפילת חייה, תפילה להצלחת חיינו המשותפים.

"אסור לנצח אחד את השני", מזהירה חברת הכנסת תהלה פרידמן. בפוליטיקה לא צריך לכופף את האחר, אלא למצוא דרכים לחיות עם השוני; לא להשליט את השקפת עולמי על כולם, אלא לתת כמעט לכל ההשקפות לחיות זו בצד זו בשלווה, וככל הניתן מתוך למידה הדדית. "אני לא רוצה שכולם יהפכו להיות אני, לא רוצה שכולם יאמינו באותם דברים כמוני", מצהירה תהלה, "כי אני יודעת שגם בקהילות ועולמות אחרים יש אמת ויופי וטוב ויש לי מה ללמוד מהם". 

בנאומה מזהירה תהלה מפני אלה ש"שורפים את מחסני האמון, מפוררים את מערכות השלטון, מסכנים בחוסר אחריות מטריף דעת את הבית המשותף", ומבקשת לכונן מנגד "מרכז שיש לו מסירות נפש על מתינות, על דמוקרטיה, על יהדות שעושה מקום. מרכז שמגן בגופו על כללי משחק שמאפשרים לנו לנהל מחלוקת בלי להתפרק לחתיכות". לשם כך היא מנסה לכרות ברית של מתונים. לא של כאלה שמסכימים זה עם זו. מתונים בעלי השקפות עולם שונות, מתונים משבטים שונים. 

לטעמי, זו גם שאיפת פרשת השבוע, פרשת ראה - לכונן ברית בין מתוני עם ישראל שלא עובדים עבודה זרה או מסיתים לעבודתה. ניתן לזהות כמה קבוצות של מצוות בפרשה. האחת שנראית כמצוות פולחניות שבין אדם למקום, כגון משכן משותף וכשרות, אך לטענתי מנסה לכונן מסגרת משותפת לכולם; השנייה שעוסקת בחובות חברתיות ופוליטיות (וגולשת לפרשה הבאה) - מעשר, שמיטת חובות, נתינת צדקה לאביונים, שליחת העבד לחופשי בשנה השביעית עם רכוש וצידה לדרך, כינונה של מערכת משפט מסודרת ובעלת סמכות, העמדת שלטון שמוגבל בשני תנאים מרכזיים: כפיפות לחוקה משותפת, ושליט צנוע שלא מרבה לו נכסים; השלישית שעוסקת בחגי ישראל המרכזיים מתוך הבנה שללא מועדים וריטואלים משותפים לא ניתן לכונן עם ותרבות שבליבם תחושת שותפות וערבות הדדית. שוב ושוב מוודאת הפרשה, שהברית שתיווצר תקיף את כולם. הנה כמה דוגמאות:

"וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (דברים יד, כט); פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ (שם טו, יא); "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (שם טז, יא).

מוזר שצריך לצוות עלינו לשמוח יחד. כנראה קשה לא לרצות להכניע את השני ובמקום זה לשמוח עמו. קשה לאחוז בכוח ולהשתמש בו לשמחת כולם. חובה להגיד - לעיתים יש הכרעות קשות שחובה לבצע. לא כולם ישמחו, אבל יש לנסות לעשות מקום לכולם. 

כשאני כותב על עשיית מקום שכזה, אני מיד נזכר בכך שהשבוע הלך לעולמו הרב עדין שטיינזלץ, מי שמפעל חייו היה להנגיש את היהדות לכולם ולא לשמור אותה רק לבני שבט אחד. זוהי דוגמא מרהיבה להנגשה שמאפשרת את הברית. 

יש לי מחלוקת פוליטית חריפה עם תהלה. העובדה שכמה מהאנשים שמובילים את המדינה בשנים האחרונות עושים בדיוק את מה שהיא מזהירה מפניו, מחייבת לטעמי להחליפם באחרים, ואוסרת על תמיכה בהם. תהלה תומכת בקואליציה הנוכחית למען הצלת החיים המשותפים, ואילו אני מתנגד לה מאותן סיבות. עם זאת, שנינו שותפים עמוקות בברית המתונים ובערבות ההדדית שעולה גם מתוך פרשת השבוע. אני קורא לכולנו להצטרף לברית ולהפסיק לנסות לנצח.

(קולות, 13.8.20)

יום חמישי, 6 באוגוסט 2020

כתב אישום לרגש האשמה

קולות של רוח - פרק 59 - כתב אישום לרגש האשמה

חודש אלול יתדפק בקרוב על דלתותינו ואתו מנהגי הסליחה, הכפרה והתשובה. בלב כל אלה, ניצבים להם תודעת האשמה ורגש האשמה. לכאורה מדובר ברגש שמסייע לנו לאתר את דרכינו אל הסליחה והשינוי, אלא שבפרק שלפניכם משוחחת איתי המשוררת פרופ' רוחמה וייס על תיזה אחרת לחלוטין.


רוחמה וייס מוציאה כתב אישום חמור נגד אשמה ורגשות אשמה. רוחמה סבורה שרגש האשמה הוא אמצעי חברתי וממסדי להשגת ציות, הוא פועל בעיקר על המוחלשות והחלשות, ועלינו לנסות ולהיפטר ממנו. שיחה זו, שבליבה מבט ביקורתי על מקומה של האשמה במקורות היהדות ובחיינו, פותחת סדרה חדשה על אשמה ורגשות אשמה. 

פנו לעצמכם זמן להאזין ללא רגשות אשמה...

ובהזדמנות זו אספר לכם גם שאחרי החגים אני מתחיל ללמד בצורה מקוונת מספר קורסים, אחד מהם יעסוק באתיקה חדשה של צמיחת האדם לאור מקורות היהדות וההגות הכללית. כל הפרטים כאן.