יום חמישי, 7 ביוני 2018

פרשת שלח: על הנהגה והיכולת לסלוח על כשליה

מה היה החטא של המרגלים? מתי ניתן וראוי לסלוח למנהיגים ובעלי תפקידים שנכשלים בתפקידם? 

משה שולח מרגלים לתור את הארץ. המרגלים עושים, לכאורה, את תפקידם נאמנה – הם בודקים את אשר הורה להם משה לבדוק ומדווחים על הממצאים. אלוהים כועס עליהם מאוד והורג אותם. מדוע?

דומני שהייתה שם שרשרת כשלים מנהיגותיים – הם דיווחו ישירות לעם במקום לשוחח על כך קודם ביניהם ועם משה. שקיפות זה חשוב, אבל על המנהיג לחשוב מתי וכיצד לבצע אותה; הם התעלמו מכָּלֵב שאמר: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי־יָכוֹל נוּכַל לָהּ"; הם נתנו פרשנות ממרידה בסגנון: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא", למרות שזה לא התחייב ממה שהם ראו; ובבסיס הכל - הם לא נתנו אמון במי ששלח אותם. ללא אמון בסיסי (ובל נבלבל בין אמון להליכה בעיניים עצומות אחרי מישהו) לא ניתן להנהיג.

העם רוצה למרוד. יהושע וכלב מתחננים בפניהם: "בַּיהֹוָה אַל־תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל־תִּירְאוּ אֶת־עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהֹוָה אִתָּנוּ אַל־תִּירָאֻם". תגובת העם - "וַיֹּאמְרוּ כָּל־הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים". בשלב זה אלוהים מתרגז ומתערב. הוא (שוב) מציע למשה שהוא יחסל את העם ויבנה ממשה גוי חדש וגדול. משה מבקש: "סְלַח־נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ" ואלוהים משיב: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". 

הסליחה כאן אינה ויתור והשלמה. אלוהים אומנם לא מחסל את העם, אך הוא הורג את המרגלים וגוזר על כל הדור לנוע ולנוד במדבר ארבעים שנה עד למותם. אנו למדים שאחריותם של המנהיגים המניעים את הדברים היא לעולם כבדה וקשה יותר משל הציבור הרחב. סליחת אלוהים ממחישה כי סליחה היא מושג מורכב שאינו זהה עם טיהור מכל עוון. 

עומק הסליחה קשור, בין היתר, בחומרת המעשה. יש להבחין בין כשלים. אחרי סיפור המרגלים עוברת הפרשה לדון בסיטואציות בהן העם חוטא בשגגה, ומשם היא ממשיכה היישר לדינו הקשה של מקושש עצים בזדון בשבת. בימינו נהוג להוסיף שלבים שונים בין השוגג למזיד. שוגג - פעולה שלא היינו יכולים לצפות מהאדם שעשה אותה לעשות אחרת ובכל זאת התוצאה שלה הייתה הרסנית וקשה; רשלנות - פעולה שנעשתה מבלי שהעושה אותה יבדוק לעומק ולרוחב את מגוון ההשלכות האפשריות ויבחן ברצינות חלופות אחרות; מודעות רשלנית - פעולה שנעשתה מתוך אדישות וזלזול לתוצאותיה האפשריות; זדון - פעולה שהייתה בה כוונה להגיע לתוצאה ההרסנית והקשה. עוצמת האחריות ואיתה אופי הסליחה משתנים בהתאם לסוג העבירה.

מנהיגים ובעלי שררה מועדים תמיד למעשי רשלנות מסוגים שונים. המרגלים חטאו ברשלנות, כלב ויהושע היו שם כדי לעורר את המודעות שלהם ובמקום לשנות כיוון הם התדרדרו לרשלנות מודעת ואולי אף זדון. אלוהים סולח חלקית לעם, אבל לא למרגלים. הפרשה מסתיימת במצוות הציצית שטעמה הוא: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת־כָּל־מִצְוֹת יְהֹוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר־אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם". הציצית אמורה לתפקד כתמרור אזהרה שהולך איתנו לכל מקום.

הכותרות מבשרות לנו כמעט כל יום על כשלים מנהיגותיים וניהוליים. חלקם נגמרים באסונות. כמנהיגים וכמי שנמצאים בעמדות כוח שונות נשאל את עצמנו מה תמרור האזהרה שלנו? כיצד נדע להכיר בכובד האחריות ולא להתרשל? כחלק מהציבור נדע לא לשים את כל הכשלים בסל אחד ולשאול בכובד ראש מתי נכון לסלוח ועד כמה. 

(עלון קולות, 7.6.18)