יום רביעי, 24 בספטמבר 2014

בראשית- האהבה

ספר בראשית הפרטי שלי מתחיל כך -

{א} בראשית ברא אלוהים את האהבה
{ב} והארץ היתה תוהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים
{ג} ויאמר אלוהים- תהי אהבה ותהי אהבה
{ד}וירא אלוהים את האהבה כי טובה ויבדל אלוהים בין האהבה לאדישות ולשנאה.

אני רוצה להיות אדם אוהב. ראשית כל ולפני כל דבר אחר ואולי גם באחריתו- 
להיות אדם אוהב. 

לפני כעשרים שנה קראתי את ספרו הנפלא של אריך פרום "אומנות האהבה" ומאז אני תמיד שב אליו. פרום מתייחס לאהבה כפעילות שעושה אדם, כסוג של נתינה. האהבה אינה רק רגש התוקף אותי ללא שליטתי, אלא היא מחויבות עמוקה, היא צורת חיים, היא אומנות.

לאהבה פנים רבות ויש כמובן הבדלים בין אהבת אשה לגבר, לאהבת אב לבתו, לאהבת רעים ולשאר האהבות, אך בכל סוגי האהבה, אומר פרום, חוזרים להם ארבעה יסודות- דאגה, אחריות, יחס כבוד וידיעה.

"האהבה היא הדאגה הפעלתנית לחייו ולגידולו של אהוב נפשנו". אבל יותר מכך, באהבה אני חש אחריות על חייו של האהוב! קין לא אהב את הבל ואמר "השומר אחי אנוכי?", אך "האוהב אחראי הוא. חייו אחיו אינם חיי אחיו בלבד, אלא חייו שלו". הבעיה היא שאחריות זו עלולה להפוך לשתלטנות ובעלנות בה אני כופה את עצמי על הזולת, ולפיכך קיים יסוד יחס הכבוד, אשר משמעו – "הכושר לראות אדם כפי שהוא, לחוש בעצמיותו היחידה במינה" (אומנות האהבה, עמ' 33). כאשר אני פועל מתוך דאגה ואחריות לזולתי עלי לעשות זאת לפי צרכיו ורצונותיו שלו ומתוך כבוד אליהם, כדי שאעשה זאת עלי להכירו ולדעת את אישיותו המיוחדת ולפיכך קיים יסוד הידיעה.

באמצעות פרשנות יפה זו של פרום התחלתי להבין את פסוקי "ואהבת ל..." שבתורה- "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט). התורה מצווה עלי להיות אדם אוהב כלפי הרֵעֲ הדומה לי וכלפי הַגֵּר השונה ממני ומבליעה במילה "כָּמוֹךָ" את הציווי לאהוב את עצמי. במילים אחרות- שאיפת השאיפות היא לנהוג כלפי כל אדם, אני-חברי-והאחר, באהבה. לנהוג בעולם בדאגה, אחריות, יחס כבוד וידיעה. להיות אדם אוהב.

האהבה היא טעם החיים עבורי. בראשית לא הייתה אהבה ובאין דאגה-אחריות-יחס כבוד וידיעה- לעצמי, לחברי ולאחר יש תהו ובהו והרבה חושך על פני תהום. כל מעשה התשובה שאנו עוסקים בו בימים אלה הוא מעשה של שיבה מן האדישות אל האהבה. לטעמי, ההפך מאהבה אינה שנאה כי אם אדישות. האדישות היא אֵם כל חטאת, שנאה היא תולדתה הרעה. האדישות היא יסוד התהו ובהו.

בערב ראש השנה הזה אני מאחל לכולנו פחות אדישות והרבה יותר אהבה. אני מאחל לנו את אהבת עצמנו, אהבת רעינו ואהבת הגרים אשר בארצנו.  בראשית ולפני הכל- האהבה. להיות אדם אוהב. הלוואי.

[פורסם בגיליון תשרי תשע"ד של קולות]

יום שישי, 12 בספטמבר 2014

פרשת כי תבוא: בין אילוף לחינוך

בפתח הדברים אבקש להבחין בין שני מושגים שרבים מתבלבלים ביניהם – אילוף וחינוך. תהליך האילוף מוכר לנו בעיקר מחיות הבית שלנו, אך הוא מתקיים כל העת בהקשרים שונים. בתהליך זה אני מפעיל שיטות מניפולטיביות של שכר ועונש ושל שטיפות מוח על מנת להגיע לתוצאה ידועה מראש. אני מנסה לגרום למאולף לחשוב ולנהוג כפי שאני רוצה שהוא יחשוב וינהג. במילים אחרות, בתהליך האילוף אני מבקש לצמצם את חירותו של המאולף לחשוב ולהכריע בעצמו ובמקום זאת אני מכתיב לו את מחשבותיי שלי. זהו תהליך חד כיווני ונטול דיאלוג. לעולם אין אני יכול להצליח לחלוטין באילוף כי האדם תמיד נותר בן חורין למרוד במאלף (ולפיכך תמיד נושא באחריות למעשיו), אך בל ניתמם – פעמים רבות האילוף עובד. אילוף אינו בהכרח דבר רע וישנן סיטואציות שבהן אין ברירה אלא לאלף. לדוגמא - כאשר נלמד את הילד בן החמש שאסור לו לחצות כביש לבד, נפנה אליו בטון סמכותי, נבהיר לו שהדבר אסור, נעניש אותו בחומרה באם הוא ימרה את פינו, וכאשר הוא ייעמד לפני מעבר החצייה ויחכה עד שנגיע כדי שנסייע לו לחצות- נעניק לו פרס. ניתן לאלף את הילד לא לחצות כביש לבד במספר דרכים, אך על עצם הצורך באילוף מעין זה יש הסכמה רחבה.

יום רביעי, 3 בספטמבר 2014

פרשת כי תצא: כבוד האשה

פרשת השבוע היא אחד המסמכים המזעזעים ביותר בנוגע למעמד האשה ביהדות. קריאה בפרשה יכולה לסייע להבין כיצד יתכן שרב מלומד העוסק בעסקי ציבור וסמכותו מקובלת על רבים יתבטא ויפעל בצורה שובניסטית חמורה. נביא מספר דוגמאות מהפרשה - 

כאשר לוקחים שבויה במלחמה והיא מאוד יפה ואחד החיילים השובים רוצה לקחת אותה לאשה, עליו לקחתה לביתו, לתת לה לגלח את ראשה ולהתאבל חודש, ואחרי זה אם הוא רוצה אותה הוא יכול לשכב עימה ולקחת אותה לאשה, ואם הוא התחרט עליו לשחרר אותה. משמעות הפסוקים קשה לעיכול - לא שואלים את האשה ואחרי חודש ניתן לאנוס אותה על פי דין תורה. לעומת מה שהיה נהוג בכמה תרבויות עתיקות הרי שיש כאן התקדמות בעצם הטקס וההמתנה של חודש, אך לעומת המוסר הראוי מדובר כמובן בחרפה.