ספר בראשית הפרטי שלי מתחיל כך -
{א} בראשית ברא אלוהים את האהבה
{ב} והארץ היתה תוהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים
{ג} ויאמר אלוהים- תהי אהבה ותהי אהבה
{ד}וירא אלוהים את האהבה כי טובה ויבדל אלוהים בין האהבה לאדישות ולשנאה.
אני רוצה להיות אדם אוהב. ראשית כל ולפני כל דבר אחר ואולי גם באחריתו-
להיות אדם אוהב.
לפני כעשרים שנה קראתי את ספרו הנפלא של אריך פרום "אומנות האהבה" ומאז אני תמיד שב אליו. פרום מתייחס לאהבה כפעילות שעושה אדם, כסוג של נתינה. האהבה אינה רק רגש התוקף אותי ללא שליטתי, אלא היא מחויבות עמוקה, היא צורת חיים, היא אומנות.
לאהבה פנים רבות ויש כמובן הבדלים בין אהבת אשה לגבר, לאהבת אב לבתו, לאהבת רעים ולשאר האהבות, אך בכל סוגי האהבה, אומר פרום, חוזרים להם ארבעה יסודות- דאגה, אחריות, יחס כבוד וידיעה.
"האהבה היא הדאגה הפעלתנית לחייו ולגידולו של אהוב נפשנו". אבל יותר מכך, באהבה אני חש אחריות על חייו של האהוב! קין לא אהב את הבל ואמר "השומר אחי אנוכי?", אך "האוהב אחראי הוא. חייו אחיו אינם חיי אחיו בלבד, אלא חייו שלו". הבעיה היא שאחריות זו עלולה להפוך לשתלטנות ובעלנות בה אני כופה את עצמי על הזולת, ולפיכך קיים יסוד יחס הכבוד, אשר משמעו – "הכושר לראות אדם כפי שהוא, לחוש בעצמיותו היחידה במינה" (אומנות האהבה, עמ' 33). כאשר אני פועל מתוך דאגה ואחריות לזולתי עלי לעשות זאת לפי צרכיו ורצונותיו שלו ומתוך כבוד אליהם, כדי שאעשה זאת עלי להכירו ולדעת את אישיותו המיוחדת ולפיכך קיים יסוד הידיעה.
באמצעות פרשנות יפה זו של פרום התחלתי להבין את פסוקי "ואהבת ל..." שבתורה- "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט). התורה מצווה עלי להיות אדם אוהב כלפי הרֵעֲ הדומה לי וכלפי הַגֵּר השונה ממני ומבליעה במילה "כָּמוֹךָ" את הציווי לאהוב את עצמי. במילים אחרות- שאיפת השאיפות היא לנהוג כלפי כל אדם, אני-חברי-והאחר, באהבה. לנהוג בעולם בדאגה, אחריות, יחס כבוד וידיעה. להיות אדם אוהב.
האהבה היא טעם החיים עבורי. בראשית לא הייתה אהבה ובאין דאגה-אחריות-יחס כבוד וידיעה- לעצמי, לחברי ולאחר יש תהו ובהו והרבה חושך על פני תהום. כל מעשה התשובה שאנו עוסקים בו בימים אלה הוא מעשה של שיבה מן האדישות אל האהבה. לטעמי, ההפך מאהבה אינה שנאה כי אם אדישות. האדישות היא אֵם כל חטאת, שנאה היא תולדתה הרעה. האדישות היא יסוד התהו ובהו.
בערב ראש השנה הזה אני מאחל לכולנו פחות אדישות והרבה יותר אהבה. אני מאחל לנו את אהבת עצמנו, אהבת רעינו ואהבת הגרים אשר בארצנו. בראשית ולפני הכל- האהבה. להיות אדם אוהב. הלוואי.
[פורסם בגיליון תשרי תשע"ד של קולות]
{א} בראשית ברא אלוהים את האהבה
{ב} והארץ היתה תוהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים
{ג} ויאמר אלוהים- תהי אהבה ותהי אהבה
{ד}וירא אלוהים את האהבה כי טובה ויבדל אלוהים בין האהבה לאדישות ולשנאה.
להיות אדם אוהב.
לפני כעשרים שנה קראתי את ספרו הנפלא של אריך פרום "אומנות האהבה" ומאז אני תמיד שב אליו. פרום מתייחס לאהבה כפעילות שעושה אדם, כסוג של נתינה. האהבה אינה רק רגש התוקף אותי ללא שליטתי, אלא היא מחויבות עמוקה, היא צורת חיים, היא אומנות.
לאהבה פנים רבות ויש כמובן הבדלים בין אהבת אשה לגבר, לאהבת אב לבתו, לאהבת רעים ולשאר האהבות, אך בכל סוגי האהבה, אומר פרום, חוזרים להם ארבעה יסודות- דאגה, אחריות, יחס כבוד וידיעה.
"האהבה היא הדאגה הפעלתנית לחייו ולגידולו של אהוב נפשנו". אבל יותר מכך, באהבה אני חש אחריות על חייו של האהוב! קין לא אהב את הבל ואמר "השומר אחי אנוכי?", אך "האוהב אחראי הוא. חייו אחיו אינם חיי אחיו בלבד, אלא חייו שלו". הבעיה היא שאחריות זו עלולה להפוך לשתלטנות ובעלנות בה אני כופה את עצמי על הזולת, ולפיכך קיים יסוד יחס הכבוד, אשר משמעו – "הכושר לראות אדם כפי שהוא, לחוש בעצמיותו היחידה במינה" (אומנות האהבה, עמ' 33). כאשר אני פועל מתוך דאגה ואחריות לזולתי עלי לעשות זאת לפי צרכיו ורצונותיו שלו ומתוך כבוד אליהם, כדי שאעשה זאת עלי להכירו ולדעת את אישיותו המיוחדת ולפיכך קיים יסוד הידיעה.
באמצעות פרשנות יפה זו של פרום התחלתי להבין את פסוקי "ואהבת ל..." שבתורה- "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט). התורה מצווה עלי להיות אדם אוהב כלפי הרֵעֲ הדומה לי וכלפי הַגֵּר השונה ממני ומבליעה במילה "כָּמוֹךָ" את הציווי לאהוב את עצמי. במילים אחרות- שאיפת השאיפות היא לנהוג כלפי כל אדם, אני-חברי-והאחר, באהבה. לנהוג בעולם בדאגה, אחריות, יחס כבוד וידיעה. להיות אדם אוהב.
האהבה היא טעם החיים עבורי. בראשית לא הייתה אהבה ובאין דאגה-אחריות-יחס כבוד וידיעה- לעצמי, לחברי ולאחר יש תהו ובהו והרבה חושך על פני תהום. כל מעשה התשובה שאנו עוסקים בו בימים אלה הוא מעשה של שיבה מן האדישות אל האהבה. לטעמי, ההפך מאהבה אינה שנאה כי אם אדישות. האדישות היא אֵם כל חטאת, שנאה היא תולדתה הרעה. האדישות היא יסוד התהו ובהו.
בערב ראש השנה הזה אני מאחל לכולנו פחות אדישות והרבה יותר אהבה. אני מאחל לנו את אהבת עצמנו, אהבת רעינו ואהבת הגרים אשר בארצנו. בראשית ולפני הכל- האהבה. להיות אדם אוהב. הלוואי.
[פורסם בגיליון תשרי תשע"ד של קולות]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה