שמחת תורה. רבי עקיבא סבר שאין בתורה אף תיבה מיותרת. לא אות, ודאי שלא מילה. לכן הוא דרש "על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות" (מנחות כט ע"ב).
לכתוב טקסט שאין בו אף מילה מיותרת. איזו משימה! לדבר בשים לב לכל מילה. שהכל יהיה מדויק, הכרחי. משימה מפחידה. המחשבה שכך כתובה התורה הפעימה והקסימה את העם היהודי ואת פרשני התורה אלפי שנים. באופן אירוני, פרשנים רבים וכותבי מאמרים (כמוני), שפכו מילים רבות על כל מילה בתורה שנראתה מיותרת. כך תורה שבליבה סוד הצמצום התרחבה עד אין קץ, וזכינו (או שמא נענשנו?) בתרבות מלאת מילים.
הצמצום במילים מגיע לעיתים מבחירה ולעיתים כאילוץ כואב. "מילותיו של אדם קצובות לו" כתב עגנון בספרו תהלה. אינני מכיר תיאור יפה יותר לכך מזה שכתב אתגר קרת על כריכת ספרו 'צינורות':
"כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה. כשאין לך נשימה קשה לדבר. המשפט שלך חסום על ידי כמות האוויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות. זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש מילים. זה נותן לך כבוד למילה. אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש. בוחר את הכי חשובות. וגם הן עולות לך. לא כמו אנשים בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו להם בראש כמו שמוציאים אשפה. כשמישהו בזמן התקף אומר "אני אוהב אותך" או "אני נורא אוהב אותך" יש הבדל. הבדל של מילה. מילה זה המון, כי מילה יכולה להיות "לשבת", "ונטולין" או אפילו "אמבולנס"."
גם אילוצים כואבים יכולים ליצור יופי.
א.נשים בתוכנו חשים לעיתים שזעקה גדולה ממלאת אותם, אך לא יודעים לתרגם אותה למילים סדורות ומדויקות. כמעט כמו אותו נער שניגן בחליל ביום כיפור בבית הכנסת. לרוב זה יוצר שפך של מילים. לעיתים דיבור קטוע, חלקי, מצומצם. הנוכל להכיר בצמצום המאולץ וללמוד את אומנות ההקשבה לו? סימון וייל כתבה:
"אפילו אצל מי שיכולתם לזעוק שלמה, הזעקה הזו כמעט אינה מצליחה להתבטא במילים סדורות בתוכם וגם לא כלפי חוץ... מי שחשים באופן התדיר ביותר שעושים להם רע, הם אלה היודעים לדבר פחות מכולם... נחוץ משטר שיוגדר פחות על ידי החירות ויותר על ידי אוירה של דממה וקשב, שבה תוכל להישמע הזעקה החלשה והבלתי סדורה הזו." (האם אנו נאבקים למען הצדק, עמ' 24)
כמה שנחוצים משטר כזה ואוירה כזו בימינו.
בעקבות גוש ציסטי גדול שפוגע קשות בעצם לסת ימין שלי, עברתי בשבוע שעבר ניתוח. זהו ניתוח ראשוני במסע שיהיה עלי לעבור בחודשים הקרובים בדרך לניתוח נוסף ולריפוי המיוחל. בעקבות הניתוח, כל שימוש בלסת בימים אלה כואב. כל מילה עולה. חוויה מוזרה לאדם כמותי שהדיבור נמצא במרכז חייו. הפודקאסט יצא לחופשה קצרה, דחיתי שיעורים ופגישות, והתמסרתי לניסיון למצוא את היופי שבצמצום הכואב, את שמחת התורה המחשבת כל מילה.
השאלה ההיסטורית האם אכן התורה נכתבה בשים לב לכל מילה ומילה היא פחות חשובה בעיני. השאלה שנראית לי מהותית היא כיצד אנו נקרא את התורה, בעת הזו. בכוחנו לשמר אותה ככזו שאין בה מילים מיותרות. זהו מפעל הקשבה תרבותי מרתק. מה דרוש לנו כדי שנהיה מסוגלים להקשיב כך? ואולי אנו גם יכולים ליצור דברי תורה כאלה. הביטוי "דבר תורה" מקבל אצלי בחג הזה משמעות הפוכה מהדרשות הארוכות המנסות להחכים ולרגש את שומעיהם. דבר תורה כדבר צמצום, דיוק, ללא מילה מיותרת. האם אנו עוד יכולים לדבר דברי תורה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה