בפרשת השבוע מופיע הכלל הגדול של האורתודוכסיה- "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים, פרק י"ג פסוק א'). בפרשה של שבוע הבא מופיע כעין המשך לכך- "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים, פרק י"ז, פסוק ט'-יא'). פסוקים אלו מהווים את שורש המחלוקת בין מה שכינה ארי אלון "ריבוני" ו "רבני".
בהתנהלות רבנית עלי לציית לסמכות הקדושה של התורה ושל נציגיה הרבניים. בהתנהלות ריבונית המקורות הללו מהווים השראה לפרשנות, ליצירה ולמחלוקת. אין מקור סמכות חיצוני שעלי להשתעבד לו ולפיכך עלי לברוא את חוקַי שלי; בקריאה רבנית- הסמל הגדול של התורה הוא אברהם המוכן לעקוד את בנו יחידו ללא כל ויכוח. בקריאה ריבונית- הסמל הגדול הוא דווקא אברהם שבפרשת סדום מעז להגיד לאלוהים "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (בראשית פרק י"ח, פסוק כ"ה). בחברה רבנית יש אליטה גברית הקובעת את הקודים התרבותיים עבור כולם. בחברה ריבונית כל אחת ואחד לוקחים חלק בקביעת הנורמות, ואילו הדרת נשים מקביעת אורחות חיים ציבוריים נחשבת פסולה ומסוכנת.
ביאליק היה אחד מגדולי היהודים הריבוניים. הוא האמין ברציפות תרבותית שיש בה תנועה מתמדת בין שימור לחידוש, תרבות השואבת מעברה ויוצרת את עתידה. היסודות ההכרחיים בבניה תרבותית זו של העם היהודי, להבנתי את ביאליק, הם החייאת העברית, לימוד של עיקרי ארון הספרים היהודי ויצירה מתוכו, שמירת ייחודה של השבת, טקסי החג וכינונה של הלכה חדשה. "לא רק חוצפה וכפִיַת טובה מאין כמוהן, אלא גם בוּרות גדולה היא לחשוב שכל מה שנוצר בספרות על-ידי האומה כֻּלה ואדירי רוחה במשך אלפי שנה אין לו שום ערך בימינו" (מתוך: ח"נ ביאליק, הספר העברי). יחד עם זאת, כבר לא ניתן להקיף את כל עושרו של הארון הזה ויש צורך להבחין בין ספרות רבת משקל סגולי, המהווה את יסודות ארון זה, לשאר חלקיו. לצורך כך רצה ביאליק לכנס את פניני התרבות העברית מכל תקופה וליצור מעין קאנון, שאותו יוכלו ללמד בבית הספר העברי והוא יהווה שפה תרבותית משותפת. אך לא די בכינוס, אלא את היצירות המכונסות יש "להעביר דרך ההרגשה והמחשבה של כל חיינו בזמן הזה, לפי דרישות המדע של זמננו, לפי כל המלאי שממלא אותנו, להעביר את כל הרכוש הזה לתוך חיינו, כדי להחיותו, כדי להוציא מתוכו לחלוחית חדשה לשם המשך הקיום" (מובא אצל שי זרחי, ארץ אחרת 47).
בראשית המאה ה- 20 התנהלו ויכוחים עזים בתוך היהדות הריבונית לגבי דרך השימור והחידוש בה יש לנקוט. אחד העם רצה תרבות הרואה במוסר הלאומי היהודי מקור סמכות ומכפיפה את עצמה אליו. ביאליק חשב על כינוס תרבותי ועל הלכה חדשה שלפיה תתנהל הציבוריות בישראל. ברדיצ'בסקי כעס על הדברים האלו והטיף לחירות ריבונית מוחלטת ול "הפיכת הקערה על פיה, כלומר – שינוי הערכים שהיו לחיינו עד עתה לקו ולמשקולת. האדם החי קודם לנחלת אבותיו" (מתוך "נתיבות"). ברנר דיבר בחריפות כנגד כל גילוי של דתיות. לטעמו היהדות היא פשוט מה שעושים היהודים בכל דור- "כל מעשי היהודים בתוך סביבתם ולתכלית קיומם זאת היא היהדות. העיקר הוא לבקש בכל את היהודים תחילה – סוף היהדות לבוא" (מתוך: כתבים, כרך ד). את מאמרו המרגש "על חזיון השמד" סיים ברנר כך: "אנחנו המעטים, בני העם היהודים, החי, נהיה חזקים מצוּר, עובדים ויוצרים עד כמה שאפשר, נרבה את עבודת עמנו ואת נכסיו החמריים והרוחניים. אנחנו, היהודים החיים, בין אם אנחנו מתענים ביום-כיפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב, בין אם אנו מחזיקים במוּסרה של הברית הישנה, בין אם אנו בהשקפת עולמנו תלמידים נאמנים לאפיקוֹר – אנחנו איננו חדלים להרגיש את עצמנו בתור יהודים, לחיות חיינו היהודים, לעבוד ולברוא אָפני עבודה של יהודים, לדבר בשפתנו היהודית, לקבל מזוננו הרוחני מספרותנו, לעמול בשביל תרבותנו הלאומית החפשית, להגן על כבודנו הלאומי וללחום את מלחמת קיומנו בכל גילוי, שמלחמה זו מקבלת".
בראשית המאה ה- 21 כמעט ונדמו הדי הויכוח בין גדולי הרוח הללו מאחר ורוב רובם של היהודים הריבוניים בישראל נכנעו לבורות וזנחו את תרבותם. מערכת החינוך הממלכתית פשעה והפקירה את כל אוצרות היהדות בידיים רבניות ובכך אף הפכה אותם ללא רלבנטיים לנוער ישראלי בן זמננו. נערים ונערות מסיימים תיכון מבלי לראות דף גמרא, מבלי לקרוא אגדת חז"ל, מבלי לדעת ולו מעט על הגותם היהודית ריבונית של ענקי הרוח שהזכרתי לעיל. דוחות קרמניצר ושנהר, העוסקים בלימודי יהדות בבתי ספר ממלכתיים, מונחים בדרך כלל בקרן זווית, מיובשים ומבוישים. עלינו לזכור כי חברה לא יכולה לחיות בריק תרבותי ועל כן אל תוך הריק הישראלי נשאבים ערכי אמריקניזציה קפיטליסטית שחלקם הגדול דלים ומסוכנים. את חיי העומק התרבותיים שבמרכזם לימוד, סולידריות ותחושת אחריות מחליפים במידה רבה חיי רידוד תרבותי שבמרכזם בורות, ניכור אגואיסטי, שטחיות ותחושת אדם לאדם זאב.
התרבות היהודית החילונית חסרה היום אנשים ריבוניים שרוצים ויכולים לקחת אחריות על תרבותם, לפרש אותה מחדש, להעמיק בה, לחלוק עליה וליצור את התרבות היהודית של ימינו. יחס היהדות לסוגיות שנדונו כאן בטורים הקודמים, כמו היחס לאחר, ייקבע על ידי כל אחד מאתנו. אם יהיו די אנשים המתעקשים על פרשנות ויצירה הומניסטית של התרבות היהודית - הרי זו תהיה היהדות שנוריש לבנינו ובנותינו. אם לא נאבק על כך- היהדות תהפוך מסוכנת ולא רלבנטית עבור הדור הבא. לכן עלינו להישיר מבט לפרשת השבוע ולקבוע שאת הדברים שצווינו לעשות נשמור על פי מערכת ערכים הומניסטית, נוסיף עליהם ונגרע מהם על פי הצורך, וננהג בצניעות וכבוד אך בריבונות בתוך תרבותנו שלנו.
[NRG מעריב, 18.8.2009]
להרחבה על ביאליק בויקיפדיה בערך אשר כתבתי בו את תת הפרק "משנתו היהודית" הקליקו כאן
להרחבה על ברנר בויקיפדיה בערך אשר כתבתי בו את תת הפרק "משנתו היהודית קיומית" הקליקו כאן
למאמר נוסף על פרשת ראה העוסק בציווי החברתי "די מחסורו אשר יחסר לו" הקליקו כאן
בהתנהלות רבנית עלי לציית לסמכות הקדושה של התורה ושל נציגיה הרבניים. בהתנהלות ריבונית המקורות הללו מהווים השראה לפרשנות, ליצירה ולמחלוקת. אין מקור סמכות חיצוני שעלי להשתעבד לו ולפיכך עלי לברוא את חוקַי שלי; בקריאה רבנית- הסמל הגדול של התורה הוא אברהם המוכן לעקוד את בנו יחידו ללא כל ויכוח. בקריאה ריבונית- הסמל הגדול הוא דווקא אברהם שבפרשת סדום מעז להגיד לאלוהים "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (בראשית פרק י"ח, פסוק כ"ה). בחברה רבנית יש אליטה גברית הקובעת את הקודים התרבותיים עבור כולם. בחברה ריבונית כל אחת ואחד לוקחים חלק בקביעת הנורמות, ואילו הדרת נשים מקביעת אורחות חיים ציבוריים נחשבת פסולה ומסוכנת.
ביאליק היה אחד מגדולי היהודים הריבוניים. הוא האמין ברציפות תרבותית שיש בה תנועה מתמדת בין שימור לחידוש, תרבות השואבת מעברה ויוצרת את עתידה. היסודות ההכרחיים בבניה תרבותית זו של העם היהודי, להבנתי את ביאליק, הם החייאת העברית, לימוד של עיקרי ארון הספרים היהודי ויצירה מתוכו, שמירת ייחודה של השבת, טקסי החג וכינונה של הלכה חדשה. "לא רק חוצפה וכפִיַת טובה מאין כמוהן, אלא גם בוּרות גדולה היא לחשוב שכל מה שנוצר בספרות על-ידי האומה כֻּלה ואדירי רוחה במשך אלפי שנה אין לו שום ערך בימינו" (מתוך: ח"נ ביאליק, הספר העברי). יחד עם זאת, כבר לא ניתן להקיף את כל עושרו של הארון הזה ויש צורך להבחין בין ספרות רבת משקל סגולי, המהווה את יסודות ארון זה, לשאר חלקיו. לצורך כך רצה ביאליק לכנס את פניני התרבות העברית מכל תקופה וליצור מעין קאנון, שאותו יוכלו ללמד בבית הספר העברי והוא יהווה שפה תרבותית משותפת. אך לא די בכינוס, אלא את היצירות המכונסות יש "להעביר דרך ההרגשה והמחשבה של כל חיינו בזמן הזה, לפי דרישות המדע של זמננו, לפי כל המלאי שממלא אותנו, להעביר את כל הרכוש הזה לתוך חיינו, כדי להחיותו, כדי להוציא מתוכו לחלוחית חדשה לשם המשך הקיום" (מובא אצל שי זרחי, ארץ אחרת 47).
חז"ל אמרו שאסור לשאול "מה למעלה מה למטה", היהודי הריבוני ביאליק שאל ואף השיב
בראשית המאה ה- 20 התנהלו ויכוחים עזים בתוך היהדות הריבונית לגבי דרך השימור והחידוש בה יש לנקוט. אחד העם רצה תרבות הרואה במוסר הלאומי היהודי מקור סמכות ומכפיפה את עצמה אליו. ביאליק חשב על כינוס תרבותי ועל הלכה חדשה שלפיה תתנהל הציבוריות בישראל. ברדיצ'בסקי כעס על הדברים האלו והטיף לחירות ריבונית מוחלטת ול "הפיכת הקערה על פיה, כלומר – שינוי הערכים שהיו לחיינו עד עתה לקו ולמשקולת. האדם החי קודם לנחלת אבותיו" (מתוך "נתיבות"). ברנר דיבר בחריפות כנגד כל גילוי של דתיות. לטעמו היהדות היא פשוט מה שעושים היהודים בכל דור- "כל מעשי היהודים בתוך סביבתם ולתכלית קיומם זאת היא היהדות. העיקר הוא לבקש בכל את היהודים תחילה – סוף היהדות לבוא" (מתוך: כתבים, כרך ד). את מאמרו המרגש "על חזיון השמד" סיים ברנר כך: "אנחנו המעטים, בני העם היהודים, החי, נהיה חזקים מצוּר, עובדים ויוצרים עד כמה שאפשר, נרבה את עבודת עמנו ואת נכסיו החמריים והרוחניים. אנחנו, היהודים החיים, בין אם אנחנו מתענים ביום-כיפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב, בין אם אנו מחזיקים במוּסרה של הברית הישנה, בין אם אנו בהשקפת עולמנו תלמידים נאמנים לאפיקוֹר – אנחנו איננו חדלים להרגיש את עצמנו בתור יהודים, לחיות חיינו היהודים, לעבוד ולברוא אָפני עבודה של יהודים, לדבר בשפתנו היהודית, לקבל מזוננו הרוחני מספרותנו, לעמול בשביל תרבותנו הלאומית החפשית, להגן על כבודנו הלאומי וללחום את מלחמת קיומנו בכל גילוי, שמלחמה זו מקבלת".
בראשית המאה ה- 21 כמעט ונדמו הדי הויכוח בין גדולי הרוח הללו מאחר ורוב רובם של היהודים הריבוניים בישראל נכנעו לבורות וזנחו את תרבותם. מערכת החינוך הממלכתית פשעה והפקירה את כל אוצרות היהדות בידיים רבניות ובכך אף הפכה אותם ללא רלבנטיים לנוער ישראלי בן זמננו. נערים ונערות מסיימים תיכון מבלי לראות דף גמרא, מבלי לקרוא אגדת חז"ל, מבלי לדעת ולו מעט על הגותם היהודית ריבונית של ענקי הרוח שהזכרתי לעיל. דוחות קרמניצר ושנהר, העוסקים בלימודי יהדות בבתי ספר ממלכתיים, מונחים בדרך כלל בקרן זווית, מיובשים ומבוישים. עלינו לזכור כי חברה לא יכולה לחיות בריק תרבותי ועל כן אל תוך הריק הישראלי נשאבים ערכי אמריקניזציה קפיטליסטית שחלקם הגדול דלים ומסוכנים. את חיי העומק התרבותיים שבמרכזם לימוד, סולידריות ותחושת אחריות מחליפים במידה רבה חיי רידוד תרבותי שבמרכזם בורות, ניכור אגואיסטי, שטחיות ותחושת אדם לאדם זאב.
התרבות היהודית החילונית חסרה היום אנשים ריבוניים שרוצים ויכולים לקחת אחריות על תרבותם, לפרש אותה מחדש, להעמיק בה, לחלוק עליה וליצור את התרבות היהודית של ימינו. יחס היהדות לסוגיות שנדונו כאן בטורים הקודמים, כמו היחס לאחר, ייקבע על ידי כל אחד מאתנו. אם יהיו די אנשים המתעקשים על פרשנות ויצירה הומניסטית של התרבות היהודית - הרי זו תהיה היהדות שנוריש לבנינו ובנותינו. אם לא נאבק על כך- היהדות תהפוך מסוכנת ולא רלבנטית עבור הדור הבא. לכן עלינו להישיר מבט לפרשת השבוע ולקבוע שאת הדברים שצווינו לעשות נשמור על פי מערכת ערכים הומניסטית, נוסיף עליהם ונגרע מהם על פי הצורך, וננהג בצניעות וכבוד אך בריבונות בתוך תרבותנו שלנו.
[NRG מעריב, 18.8.2009]
להרחבה על ביאליק בויקיפדיה בערך אשר כתבתי בו את תת הפרק "משנתו היהודית" הקליקו כאן
להרחבה על ברנר בויקיפדיה בערך אשר כתבתי בו את תת הפרק "משנתו היהודית קיומית" הקליקו כאן
למאמר נוסף על פרשת ראה העוסק בציווי החברתי "די מחסורו אשר יחסר לו" הקליקו כאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה