כאשר יוסף היה נער צעיר הוא הביא את דיבתם הרעה של אחיו לאביו. לא כתוב מה הייתה אותה דיבה, ורש"י הסביר שם שבני לאה היו מזלזלין בבני השפחות וקוראים להם "עבדים". יוסף לא אהב את הזלזול הזה והלשין ליעקב. עכשיו חלפו שנים רבות, יוסף הוא משנה למלך מצרים, והאחים שלו כלואים אצלו באשמת ריגול מבלי שיזהו אותו.
יוסף עדיין לא מגלה לאחיו מיהו ומודיע להם שעליהם לחזור לכנען ולהביא את אחיהם הקטן כהוכחה לכך שהם לא מרגלים. כערבון הוא כולא את שמעון במצרים. פרשנים רבים ניסו להבין למה בחר יוסף דווקא את שמעון. בין הפרשנויות מצאתי סברה יפה אצל הרב משולם ברנדווין -
"דיוסף רצה לידע אם חזרו אחיו מדרכן הלזו, שמחשיבים את בני השפחות כעבדים, לפיכך אמר כי בזאת יבחנו, יטול מהם בן לאה אחד לשביה, ואם יבקשו להחליפו בבן שפחה הרי למדת דסבירא להו דבן לאה [שסוברים הם שבן לאה] חשיבותו טפי [יתרה] משום דהוי ישראל ובן שפחה הוא עבד, ואם לא יחליפוהו הרי נמצא דחזרו מדרכן הרעה".
יוסף בוחן אותם. הוא מחליט לאסור דווקא את אחד מבני לאה כדי לראות אם השאר יבקשו להחליף אותו באחד מבני בלהה או זילפה. אם זה יקרה, סימן שהם לא שבו מדרכם הרעה. שהם עוד לא מצליחים לראות את זה שכולם בני ישראל; שהם שווים; שהם אחים. אם הם לא יבקשו - זה יהיה סימן עבורו שאחיו באמת עברו שינוי.
ומבני לאה למה דווקא את שמעון? משולם מביא שם כמה סיבות שמראות שבכל אחד מבני לאה היה משהו מיוחד שאפשר היה לחשוב שהם רוצים להחליפו בגלל אותו משהו. בכל בני לאה חוץ משמעון. "ועל כן נטלו יוסף", כותב הרב משולם, "ואמר אם יחליפוהו בבן שפחה הרי נמצא כי אוחזין בקלקלתן, ואם לאו הרי טוב. ולפי שראה שהשאירוהו בידיו ולא החליפוהו לפיכך גמר אומר להתפייס עמהם".
יוסף ניצב בצומת דרמטי, הן במובן הפנים־משפחתי, והן במובן הלאומי. אם יוסף יבחר לנקום באחיו, הרי שהמשפחה תתפרק ולא ניתן יהיה לבנות אותה מחדש. הנקמה הייתה משנה את ההיסטוריה. לא היה קם העם היהודי, לא היה יותר זכר לבני־ישראל. אם הוא יבחר להתפייס - הוא יאחד מחדש את משפחתו ויהפוך אותם לראשי שבטי ישראל. זה הרגע. וברגע הזה, לפי הפרשנות המקסימה של משולם ברנדווין, מה שהכריע זה לא חשבונות אישיים אלא השאלה האם האחים שלו השתנו והפסיקו לזלזל בבני השפחות. האם הם מתנהגים כמשפחה.
כל כך הרבה זלזול מצוי היום ביחסים שבין שבטי ישראל. הכל נראה שבור והאמת היא שצריך להיות אופטימיסט גדול כדי לחשוב שזה עוד ניתן לתיקון. אולי הדרך שבה הגיע אלי ספרו של משולם ברנדווין יכולה לטעת מעט אופטימיות כזו -
משולם ברנדווין הוא רב חרדי־ישראלי. את ספרו קיבלתי לפני כעשור מתנה מרעייתו, שעשתה מעשה אמיץ והחליטה כאישה חרדית ללכת ללמוד בתוכנית של קולות, תוכנית שבה למדו יחד דתיים וחילוניים, מסורתיים וחרדים, נשים וגברים. במקרה זכיתי אז להיות המנחה של התוכנית. המהלך הזה של שושי היה הדגמה חיה ומרגשת לפרשנות שקראנו אצל בן־זוגה. שושי עוסקת שנים בקידום השילוב של השבט החרדי בחברה הישראלית, תוך שמירה על מאפייניו הייחודיים. בין היתר, היא הקימה וייסדה מאז את "מפרי ידיה", ארגון שעוסק בקידום תעסוקתי לנשים חרדיות, וכיום היא ממנכ"לת את לשם - עמותה שעוסקת בקידום ישיבות תיכוניות חרדיות. אז אולי עם עוד ועוד עשייה מהסוג הזה יש עוד סיכוי לבנות גשרים, להפסיק לזלזל באחינו, להפסיק לתת להם לזלזל בנו, ולנסות לבנות פה מחדש עַם. אולי.
[המאמר מבוסס על פרק 129 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה