לעיתים סיפור שלם טמון במשפט אחד קשה. לאחר מותה של רחל ממשיכה משפחת ישראל הרחבה במסעה, ואז - "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר".
בלהה מכונה בפסוק הזה "פילגש אביו", זאת אומרת הפילגש של יעקב, אבל בואו נזכיר שהיא גם אמא של דן ונפתלי, האחים של ראובן. ראובן שוכב עם אמא של אחיו. ראובן שוכב עם מי שאביו שכב עימה. זה קשה לעיכול. זה עד כדי כך קשה לעיכול שהגמרא במסכת שבת פשוט מכחישה את האירוע ואומרת שראובן לא ממש שכב איתה. המדרש לא יכול להכיל את המחשבה שזה באמת קרה.
התורה לא מספרת איך זה קרה - האם בלהה רצתה לשכב עם ראובן? האם היה זה מעשה של אונס? מה הוביל לדבר הזה? קשה לדמיין שמדובר ברומן מלא אהבה, סביר יותר שהיה זה אקט כוחני שבו ראובן, בנה הקנאי של לאה, ניסה להקטין ולהשפיל את בלהה ולהבהיר אחרי מות רחל, שאימא שלו היא האישה המרכזית של יעקב, ושהוא עצמו הגבר הדומיננטי במשפחה.
המבנה של הפסוק נראה תמוה. ראובן שוכב עם בלהה ואז כתוב: "ויהיו בני יעקב שנים עשר". מה הקשר בין זה לזה? מיד אחרי המילים הללו התורה מפרטת: "בְּנֵי לֵאָה: בְּכוֹר־יַעֲקֹב־רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבוּלֻן. בְּנֵי רָחֵל: יוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל: דָּן וְנַפְתָּלִי. וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה: גָּד וְאָשֵׁר - אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם".
נדמה שכל ילדה וילד בציבור היהודי בישראל יודעים להגיד שיש לנו ארבע אימהות – שרה, רבקה, רחל ולאה. כאילו שהאימהות של שנים עשר השבטים הן לאה ורחל. הבעיה היא שעל־פי הפסוקים שזה עתה קראנו, זה פשוט לא נכון. כפי שכתבתי ואמרתי בשורה של מקומות בשנים האחרונות: יש לנו שש אימהות – שרה, רבקה, לאה, בלהה, זלפה ורחל.
המבנה המוזר של הפסוק שקראנו אינו סתמי. מה שהיה הכי חשוב לתורה להגיד מיד אחרי שהיא סיפרה לנו שראובן שכב עם בלהה, זה שאסור לנו לשכוח שבלהה היא אימא של דן ונפתלי. בלהה היא אימא שלנו. המילים הללו מביעות ביקורת חריפה מאוד על מעשה ראובן. הן מבהירות לנו את מה שהוא שכח - שליעקב יש שניים עשר בנים! שהוא אחד משניים עשר. ולבנים האלה יש ארבע אימהות. וכל אחת היא אימא שלנו.
המחיקה הזו של בלהה וזלפה מהתודעה הלאומית־תרבותית שלנו קשה לי מאוד, כי אני חושב שהיא סמלית. היא מסמלת את הדרתן ורמיסתן של הנשים המוחלשות ביותר בחברה לאורך כל ההיסטוריה מאז ועד היום. בלהה וזלפה עוד חיות בתוכנו - כל אישה נפגעת מינית, כל אישה שנאלצת לבלות את חייה תחת פיקודו של איזה אדון, כל אישה שחס וחלילה לוקחים לה את ילדיה, במובן הסמלי או הממשי, כל אישה שקופה, היא בלהה וזלפה. מאז הלילה ההוא שראובן שכב עם בלהה, ככל הנראה בניגוד לרצונה, בלהה וזלפה חיות בינינו וזעקתן פעמים רבות לא נשמעת.
אחת הנשים שהפסיקו את השתקת הזעקה הלכה אתמול לעולמה. בסדרה "סוף עונת התפוזים" שעשה קוטנר על תולדות הרוק הישראלי, הוא מתאר תהליך שבו בהתחלה ציפו מזמרות להיות יפות, סקסיות, מתוקות ובעיקר צייתניות. כאלו שמגבות את מה שיש, שמיישרות קו, שאפשר לקרוא להן "מותק" ולהקטין אותן. בשלב מסוים יצרו מספר נשים אמיצות ומוכשרות מהפך של ממש. זמרות בכלל ורוקיסטיות בפרט החלו לצעוק את מחאתן בשירים. הסמל של זה הייתה קורין אלאל, המנהיגה הגדולה של הדור החדש של הזמרות, ששרה בשיר הנושא של אלבומה הראשון: "אל תקרא לי מותק, זה מביא לי פריחה, זה עושה אותי לדג משוקולד".
תודה קורין על הכישרון המופלא, על הנפש המיוחדת, על המתנות הרבות מספור שהשארת לנו, על הענווה, על הפשטות, על הלחנים, וגם על זה שסירבת שיקראו לך מותק, שהיית מודל ודוגמה לדור שלם של יוצרות וזמרות, שידעת בשורה של שירים לזעוק את זעקתה הסימלית של בלהה.
[המאמר מבוסס על פרק 119 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה