[מי שמכיר.ה את סיפור תמר ויהודה יכול.ה לדלג לפסקה השניה] - בימים ההם אם מת אדם נשוי ללא בנים, אחיו נישא לאלמנה ומקים עימה זרע לאח המת. ואם גם האח השני נפטר? אז עוברים לאח השלישי. זה מה שקורה בפרשה עם בניו של יהודה שנישאו לתמר. יהודה חרד מפני מות בנו השלישי. מה יש לתמר הזו שכל מי שנישא לה מת בסוף? הוא שולח את תמר לשבת בבית אביה ומבטיח לקרוא לה כששלה, בנו השלישי, יגדל. אנחנו מבינים שהוא לעולם לא יקרא לה. עוברים הימים, גם אשתו של יהודה עצמו מתה, תמר ממתינה אבל כצפוי לא מגיע כל סימן מבית יהודה. תמר האמיצה מחליטה לא להיכנע. היא אורבת ליהודה בצד הדרך, מכוסת פנים, מחופשת לזונה. כשיהודה מתפתה לשכב עימה היא לוקחת לו את 'תעודת הזהות' שלו - חותמו, פתילו ומטהו - כערבון לתשלום. כאשר הוא שולח מישהו לשלם לה ולקחת את הערבון, היא נעלמת. תמר נכנסת להריון ואחרי שלושה חודשים מלשינים ליהודה שתמר כלתו זנתה והרתה. יהודה מגיב מיד: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". בימים ההם זו הייתה "זכותו" להורות כך. לפני שלוקחים את תמר למותה היא שולחת ליהודה את החותם, המטה והפתיל שלו עם המסר הבא: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה". ויהודה מכיר בצדקתה - "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי".
"צָדְקָה מִמֶּנִּי" זה ביטוי שאומר שיש גם צדק אצלי, אבל אצלה יותר. זה לא "אני טועה והיא צודקת" אלא "צָדְקָה מִמֶּנִּי". וזה רעיון עם השלכות חשובות -
"אני צודק! אני אבא שחרד לילדיו. היא אישה קטלנית לכאורה. שני בנים שלי מתו כאשר היו נשואים לה. אני הרי לא יודע מה קרה שם. אני לא יודע אם זה קשור אליה. נראה לכם שאסכן את בני השלישי? איזה מין אבא היה עושה את זה?" כן, יהודה צודק.
"אני צודקת! אני אישה שעברה טרגדיה נוראית. בעלי מת בלי קשר אלי, כפו עלי את אחיו שהתנהג בצורה פושעת כלפי ולבסוף מת גם הוא, ועכשיו הובטח לי שלא אחיה כאלמנה בודדה וערירית, אבל בגדו בי! לא קיימו את ההבטחה! ודאגתי להיכנס להריון מאב המשפחה, שיקים הוא זרע לבנו, והוא התפתה לשכב איתי". כן, תמר צודקת.
אלא שתמר צדקה יותר. הרבה יותר.
אחת מההטיות הקוגנטיביות שדניאל כהנמן מציג בספר המופת שלו "לחשוב מהר, לחשוב לאט", היא הטיית משזמ"י. ראשי תיבות - מה שרואים זה מה שיש (או באנגלית - What You See Is All There Is). כהנמן מסביר שהמוח שלנו, ובעיקר החלק האינטואיטיבי שבו, מתוכנת לעבוד על סמך המידע הזמין לו ברגע נתון. מבחינת המוח, מה שנמצא לפנינו זה "כל הסיפור". אין לו סבלנות או יכולת לחשוב על מה שאולי חסר בתמונה, על מה שאנחנו לא יודעים. וזו למעשה הבעיה: אנחנו נוטים לבנות סיפורים שלמים, קוהרנטיים ומלאי ביטחון עצמי, גם אם הם מבוססים על פיסות מידע קטנות וחלקיות בלבד. אנחנו מעדיפים להתבסס על מה שיש לנו מאשר להתמודד עם חוסר ודאות ולהכיר במגבלות המידע שלנו. במקום לעצור ולשאול: "מה חסר לי כאן?", המוח פשוט ממהר למלא את החסר. משזמ"י הופך את מה שגלוי לאמת מוחלטת ושלמה.
וכנראה זה מה שקרה ליהודה שמיהר להגיד: "הוציאוה ותישרף". המערכת האינטואיטיבית והמהירה עשתה את פעולתה. משזמ"י השתלט עליו. מיד היה ברור לו שתמר היא המרשעת; היא החוטאת. היא בגדה, היא נאפה, היא זנתה, היא לא ראויה. הוא לא יכול היה לדמיין בכלל שאולי יש צדק במעשה הנוראי שעשתה, שאולי הסיפור מורכב יותר. התוצאה של זה ברורה - לשרוף אותה. אבל אז הגיעו החותם, הפתיל והמטה ושברו את המשזמ"י. מערכת החשיבה האיטית יותר, השקולה יותר, נכנסה לפעולה. יהודה כבר היה מסוגל לראות את המורכבות ולהכיר בכך שתמר צדקה ממנו. חוסר ודאות הוא חלק מהחיים ואנו הופכים אותו לוודאות מדומה. אולי אפשר לנסות לקחת אויר, להתעקש לראות את אותה המציאות מזוויות שונות, להיאבק בהשתלטות החצופה של 'מה שרואים זה מה יש' על התודעה שלנו, וברגעים נדירים לדעת להגיד - צדק.ה ממני. אני מרגיש שאני זקוק לזה בחיי האישיים ושכולנו מאוד־מאוד זקוקים לזה בחיינו הלאומיים.
[המאמר מבוסס על פרק 124 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה