פרשת האזינו: אין הדבר תלוי אלא בי (?)

שירת האזינו נפתחת בדברי משה: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים לב, א). מיד בתום השירה מצוּוֵה משה לעלות להר נבו ולמות. מדרש תנחומא מספר שבניסיון למנוע את מותו פותח משה בדיאלוג נוקב עם אלוהים, מתחנן על נפשו, ואומר - "רבונו של עולם לשווא דשו רגלי ערפל, לשווא רצתי לפני בניך כסוס, סופי רימה ותולעה?!". משה, לכאורה העניו מכל אדם, עומד לפני אלוהים ודורש לחיות. אני הרי הייתי גדול הנביאים! אני הנהגתי את העם! מגיע לי לחיות. אלוהים מסרב. כשרואה משה שהדבר לא תלוי בו ושמשיחתו עם אלוהים לא תצמח הישועה הוא עושה את שעשה בשירת האזינו ופונה לגורמי הטבע:

"כשראה משה שאין משגיחין עליו, הלך אצל שמים וארץ, ואמר להם בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שנבקש רחמים עליך, נבקש רחמים על עצמינו, שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה (ישעיה נא ו), הלך אצל חמה ולבנה, אמר להן בקשו עלי רחמים... הלך אצל כוכבים ומזלות, אמר להם בקשו עלי רחמים... הלך אצל הרים וגבעות...". משה מחליט לפנות לעזרה, אבל השמיים והארץ משיבים לו בלעג שיש להם מספיק צרות משל עצמם, שהרי לפי נבואת ישעיהו יגיע היום שהם עצמם יתמוטטו, ולפיכך מדוע שהם ישקיעו אנרגיה בלסייע לו? משה פונה לעוד ועוד גורמים ומתחנן אליהם שיבקשו עליו רחמים, אך הוא נתקל באותה תשובה. השירה לא עוזרת, הבטחון העצמי קורס, התחינות לגורמי תבל לא מסייעות, והדין קר ואכזר – "מֻת בָּהָר"!

המדרש על פניית משה לגורמי הטבע הועתק כנראה מאחד הסיפורים המטלטלים ביותר בתלמוד- "אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה- כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה". דורדיא מכור לזונות. אין זונה שהוא לא מנסה. כאשר הוא שומע על זונת צמרת יקרה שגרה במרחק גדול ממנו, הוא יוצא מיד למשימה – אוסף את הכסף, נוסע הרחק ומגיע לשכב עימה. בשעת יחסי המין יוצאת לה נפיחת אחוריים ובשיא הטומאה והגועל היא אומרת לו שכשם שהגז הזה שיצא כרגע לא ישוב לעולם אל הגוף, כך אתה לא תוכל לשוב לעולם לדרך הישר. לא יקבלו אותך בתשובה. בשאול תחתיות, במצב משפיל וירוד, מקבל דורדיא את הסטירה שלו ועושה את שראינו שגם משה רבנו עשה - 

"הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה. אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים... חמה ולבנה בקשו עלי רחמים... כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים...". כאשר אדם חש חוסר יציבות הוא מחפש להיעזר בגורמים הכי יציבים שיש. מה קשה היא הידיעה שלמעשה אין גורמים יציבים לחלוטין. לאחר שכולם מסרבים לעזור הוא מגיע למסקנה - "אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא". (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ז עמוד א').

כיצד אנו מבינים את התודעה הנפשית של "אין הדבר תלוי אלא בי"? אפשרות אחת היא שאלעזר בן דורדיא עבר כאן תהליך אישי שבסופו הוא הבין את העקרון החשוב ביותר של תיקון ושיבה מהרע – "אין הדבר תלוי אלא בי". רק כשאתה מבין לעומק שמלוא האחריות אצלך, שלא תמצא סיוע ונחמה אצל אף גורם בעולם, שרק אתה יכול לסייע לעצמך, רק אז אתה יכול להגיע למצב של תשובה. לפיכך- "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא". אך ניתן להבין שכאשר אדם נואש מכל העולם, לא מצליח למצוא נפש תאומה, חש מוקף בניכור ואדישות ומבין לצערו ש"אין הדבר תלוי אלא בי", לא נותר לו אלא לבכות ולמות. לכן- "הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה עד שיצתה נשמתו".

אני מרגיש שהחיים האנושיים דורשים את שתי הקריאות גם יחד. הן המצב בו אני סבור שהכל תלוי רק בי, והן המצב בו אני סבור שרק בעזרת אחרים אוכל להיוושע, אינם מאפשרים חיים ואינם מאפשרים שינוי פנימי עמוק. אינני טוען שיש לזוז מהקצוות הללו ולמצוא את דרך האמצע, אלא שיש לחיות את שניהם כאחד. ללא בטחון עצמי, הנכחה של האישי והעצמי, ולקיחת אחריות פנימית במובן של "אם אין אני לי מי לי" - אין ביכולתי לצמוח ולשנות. ללא מפגש אמיתי, דיאלוג עומק, בקשת עזרה ונתינתה בבחינת "ואם אני לעצמי מה אני" – יש נבילה ומוות. אלעזר בן דורדיא עובר תהליך הפוך ממשה – הוא מתחיל מלמטה, בחוסר בטחון עצמי ופונה מיד לגורמי הטבע לעזרה. דורדיא עובר מ'אין הדבר תלוי בי' ל'אין הדבר תלוי אלא בי', בעוד שמשה עבר מ'אין הדבר תלוי אלא בי' ל'אין הדבר תלוי בי'. בשני המקרים, של משה הצדיק ושל דורדיא הרשע, יש מעבר מקצה לקצה וחוסר יכולת להחזיק את הקצוות יחדיו. בשני המקרים גיבור הספור מת בסוף.

השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים נקראת "שבת שובה". אין אני יכול לשוב ולצמצם את הפער בין הרצוי למצוי, בו עסקנו בשבוע שעבר, אלא מתוך מפגש עם האחר. באותה עת ממש אני מרגיש חובה לפעול כאילו אין הדבר תלוי אלא בי. החזקת שני הקצוות האלו גם יחד נראית לי כהכרח למבקש לעשות תיקון אישי וחברתי. שתי דרישות מונחות לפני הפעילים בחברה – עליכם לפעול כאילו אין הדבר תלוי אלא בכם; עליכם לפעול כאילו אין הדבר תלוי בכם. כך או כך – עליכם לפעול ולדעת "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (אבות – ב, טז). 

[NRG מעריב, 25.9.2009]