על הסליחה - מאמר ליום הכיפורים

יום הכיפורים הוא חג הסליחות הגדול. הסליחה, כותב אבן שושן, היא "ויתור על עונש". קיימת ענישה בה גורם סמכותי מעניש את הכפופים לו. כך לדוגמא, הורים מענישים את ילדיהם על התנהגות רעה, המורה מעניש את תלמידו ובית המשפט מעניש את הפושע. ישנה גם ענישה שהינה חלק מהיחסים היומיומיים בין אדם לחברו. כעס, יחס מפלה, אדישות, קור, אי לקיחת אחריות על רֵעי, ניתוק ושתיקה – הם סוג של ענישה בה אנחנו משתמשים, לעיתים בפאסיביות אגרסיבית ולעיתים בצורה פעלתנית, בתגובה למִשקעים הנוצרים בינינו.

הסליחה היא ויתור על אלו. הויתור קשה. ההיאחזות בכעס ובעלבון היא למעשה הכרזה כי הצדק לצידי. אני כועס כי אני צודק. אני פגוע כי פעלת כנגדי שלא בצדק. הויתור על תחושות אלו הריהו כזניחת הצדק. האם לסלוח אין פירושו הודאה שלמעשה לא צדקתי כל העת? האם הויתור על העלבון אינו כויתור על הצדק?

יש כח רב באחיזת שרביט הצדק. אני מופיע מול עצמי, מול הפוגע ולמעשה מול כל החברה הסובבת כדמות הצודקת, כמי שעשו לו עוול וכעת מגיעה לו אמפתיה, חמלה והזדהות. הסליחה היא ויתור משמעותי וקשה. לעיתים היא דורשת את הרחבת המבט גם לנקודת מבטו של הפוגע לכאורה, וניסיון להבין מדוע יתכן ויש צדק גם במעשהו או דבריו. ביודעו את הקושי שבסליחה כותב הרמב"ם: "לפי שאסור לאדם שיהיה אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלבב שלם ובנפש חפצה; ואפילו הצר לו הרבה וחטא לו הרבה, לא ייקום ולא ייטור" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב).

הסליחה אינה אוטומאטית והיא דורשת ממבקש הסליחה לעבור תהליך, לעשות תשובה. אחת השאלות הגדולות על סליחה היא האם ניתן וראוי לסלוח גם למי שלא עשה תשובה. תהליך התשובה כולל את ההכרה בחטא ונטישתו, חרטה עמוקה, וידוי, בקשת סליחה וקבלה לעתיד, ואת ההחלטה האמיתית לשנות את הדרך ולהתנהל אחרת. כאשר כל אלו מתקיימים, הרמב"ם רואה בסירוב לסלוח "אכזריות". האכזריות מופנית בראש ובראשונה כלפי מבקש הסליחה, שבשל הקשיים שלי אני מותיר אותו מלא ברגשות אשם ולא מאפשר לו להמשיך בחייו. הסליחה, מסביר הפילוסוף הצרפתי לוינס, היא "שחרור הנפש מן האשמה". נפשו של הפוגע כמהה להשתחרר מכלא האשמה, מהרדיפות הקשות של המצפון, ואזי הסירוב לשחרר אותה הוא אכזרי. "מרגע שאנחנו שניים, שום דבר אינו בטוח. האחר יכול לסרב לסלוח והוא ישאיר אותי לעולם בלי סליחה" (עמנואל לוינס, תשע קריאות תלמודיות, עמ' 13).

שיחה איתי בגלי צהל על חטא ותשובה בהגות יהודית

אך האכזריות אינה רק כלפי הפוגע אלא היא גם אכזריות של אדם כלפי עצמו. כשאני מסרב לסלוח אני אומנם מגן לכאורה על היכולת שלי להרגיש צודק, אך למעשה אני מסרב לשחרר את עצמי מכבלי האגו המצר את צעדי. אני דן את עצמי להתהלך בעולם עם קושי, כעס ומרמור. הצדק שהיה לצידי מתחיל בשלב זה להיטשטש ולהישחק, ויתכן שכעת אני הופך מבלי משים לפוגע. בחוסר נכונותי לסלוח אני עצמי עושה עוול. לכן פוסק הרמב"ם שאחרי שחברי השקיע מאמצים רבים על מנת שאסלח לו ואני מתעקש לא לסלוח הרי "זה שלא מחל, הוא החוטא".

הסליחה, אקט הויתור, משחררת את הנפגע לא פחות מאת הפוגע. הויתור מאפשר לנפגע להמשיך באהבה בחייו, למצוא שלווה, להכיר את עצמו כבעל חמלה ולא לאפשר לאגו להשתלט על כולו. מה שנראה כויתור על כח הוא בעומקו המחשה של כוחות נפש עצומים.

ועם כל זאת, האם אכן ניתן ונכון לסלוח על כל דבר ולכל אחד?

אני בודק את עצמי ומנסה לבחון האם ישנם אנשים שפגעו בי ולהם לא אוכל להעניק את סליחתי בלב שלם, גם אם יבקשו אותה בכנות. חוויתי השנה טלטלות נפש לא פשוטות בעניין זה. רציתי לסלוח ולהיסלח. עולם הסליחה, מסתבר, אינו פשוט כלל. לשמחתי אני חש כי כיום אין אדם הקשור בחיי האישיים שאינני יכול לסלוח לו, אך אני יודע שיתכנו גם מצבים אחרים. למעלה מזאת, בשעת חשבון הנפש הזה צפות ועולות בי דמויות ציבוריות שפגעו לטעמי בעם שלי או בחברה שלי שדווקא להן קשה לי מאוד לסלוח. אם יצוצו כמה מרבי-המרצחים והמסיתים שפגעו ופוגעים בעם ישראל ויתחננו לסליחה, האם אוכל לסלוח להם? האם נכון לסלוח להם?

אני חושב גם על קובעי מדיניות מרכזיים בישראל שעשו במסגרת תפקידם עוולות קשים ביותר. מדינאים שהכריעו לקיים משטר של כיבוש ואלימות ושלילית זכויות אדם לאורך עשרות שנים בשטחים; פוליטיקאים שנכנעו לדרישות כמו שחרור חרדים מהצבא, הענקת מיליוני שקלים מכספי המיסים למטרות לא ראויות, אפליית ערבים אזרחי ישראל לאורך שנים, קיפוח עמוק של בני עדות המזרח, העברת חוקי תקציב שפגעו בצורה נושאת בשכבות חלשות, הכפפת דיני נישואים וגירושים לבתי הדין הרבניים ועוד מעשים קשים שפוגעים לטעמי בצורה קשה בחלום הציוני ובכבוד האדם. האם לאלו יכול אני למחול?

אין לי תשובות חד משמעיות לשאלות הקשות הללו. קשה, ואולי אף לא ראוי, לסלוח בשם אחרים. קשה לסלוח על מה שנראה כפגיעה בשורש הטוב. קשה לסלוח על התנהלות הפוגעת "בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין" (מתוך: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו). בערב יום הכיפורים הזה אני רק יכול להביע משאלה ותקווה שאדע ונדע לראות את צורכי הזולת בטרם פגיעה, שנתנהל כך שקדושת חייו וערכו של אדם יעמדו כל העת למול עינינו ושנמנע ככל הניתן מהצורך לחזור ולבקש סליחה בשנה הבאה. 

[פורסם באתר NRG מעריב, 17.9.10]