פרשת וזאת הברכה: יישר כוחך ששיברת

השבת אנו חוגגים את שמחת תורה ומשלימים עוד סבב שנתי של פרשות שבוע. את חמשת חומשי התורה ניתן לחלק לשני חלקים – ספר בראשית ושאר ארבעת הספרים. בראשית מאגד בתוכו את המיתוסים הגדולים של הבריאה, אדם וחוה, סיפור נוח והמבול, מגדל בבל וכמובן שלושת האבות, ארבע האמהות וכל הסיפורים הקשורים בהם. בארבעת הספרים האחרים יש גיבור אחד ברור ומובהק – משה. הילד שנמשה מהיאור בפרק ב' של ספר שמות, מוביל אותנו ואת סיפור הפיכתנו לעם עד למותו הכואב בפרשת השבוע הנוכחית, הפרשה האחרונה בתורה. הפסוקים המסיימים את התורה הם אלה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ, וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, י-יב). אנו קוראים על היד החזקה והמורא הגדול שעשה משה לעיני כל ישראל ותוהים על איזה מסיפורי המופת שגדלנו עליהם מדובר – האם הכוונה לעשר המכות, לקריעת ים סוף, למעמד הר סיני, להוצאת המים מהסלע, לניצחון הגדול על עמלק?

רש"י, הפרשן הגדול של התורה, מפתיע מאוד בפרשנותו למילים "לעיני כל ישראל": "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר 'ואשברם לעיניכם', והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר 'אשר שברת' - יישר כחך ששברת". איזו סיומת מפתיעה של רש"י לתורה! מכל הפרשנויות שניתן היה לתת לשאלה מהו הדבר הראוי ביותר לציון שעשה משה לעיני כל ישראל, בוחר רש"י בשבירת הלוחות כמעשה המרעיש והמרעיד – והמבורך - ביותר שעשה משה בתורה. משה לוקח את הלוחות, "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז) ומעז לנפץ אותם ארצה בראותו את עגל הזהב שעשו בני ישראל. אכן, צריך "יד חזקה" למעשה שכזה! הכיצד מרשה לעצמו משה, בשר ודם, לשבור בכעסו את מעשה האלוהים?

תשובות רבות ניתנו במהלך הדורות לשאלה זו. חז"ל מספקים לנו תשובות מסוגים שונים, חלקן מתחמקות בסגנון "הלוחות נפלו לו", או "ה' הורה לו לשבור את הלוחות", וחלקן אמיצות ומקוריות. בעזרת פירוש 'משך חוכמה', של פרשן התורה החשוב רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק,  אבקש להצביע על אחת האפשרויות להבין את המעשה הנועז הזה ואת בחירת רש"י לסיים עימו את התורה. וכך הוא כותב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן הם עניינים קדושים בעצמם חלילה. השם-יתברך שוכן בתוך בניו, ואם יעברו בריתו, הוסרה מן המשכן ומן המקדש כל קדושה והמה ככלי חול. הלוחות 'מכתב אלוהים' גם הם אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם; וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה, הם נחשבים לכלי-חרס ואין בהם קדושה מצד עצמם. . . סוף דבר אין שום עניין קדוש בעולם... על-ידי מעשה גבוה לא נתקדש שום דבר, רק בהקדישו האדם" (משך חוכמה, שמות יט, יג). הדבר החשוב ביותר שיש הוא התנהגות האדם. אין דבר קדוש שמתקדש מלמעלה. בשעה שהעם מקדש את עגל הזהב אין כל משמעות ללוחות ואין בהם כל קדושה, גם אם אלוהים כתב אותם בכבודו ובעצמו. משה יכול לשבור את הלוחות מאחר וקדושה אינה מהות שמוטמעת בחפץ בגלל אלוהים, אלא תלויה במודעות, בכוונה ובהכרעה של האדם. אם אני מתנהג בהתאם למה שכתוב בלוחות הרי ממילא קידשתי אותם, אם אני עושה את ההפך הגמור הרי שממילא הם שבורים. היסוד האמוני המפתיע פה הוא שאין שום דבר שבא מלמעלה למטה, מאלוהים לאדם, אלא הכל זה הכרעות של האדם מלמטה למעלה. משה יודע שתורת חיים היא תורה הפוגשת בבני אנוש והם נותנים לה את משמעותה. הוא הבין לעומק שאפילו מכתב אלוהים אינו קדוש עד שהאדם לא יבחר לקדשו. את, אתה ואני נקבע במעשינו מה קדוש ומה לא.

כשרש"י כותב "יישר כוחך ששיברת" הוא מצטט למעשה את הדברים הנועזים של ריש לקיש – "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב: 'אשר שברת' - אמר לו הקב"ה למשה: יישר כחך ששברת" (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף צט עמ' א-ב). פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה! לעיתים עליך לשבור את התורה כדי שלאחר מכן יקיימו אותה, לעיתים עליך אף לראות מעבר לתורה ודיניה. מאחר ומטרת התורה הוא נתינתה לבני האדם צריך האדם לדעת מתי לבטלה ואז גם אלוהים יסכים עימו. רבי יוחנן העז ואמר "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". חורבן ירושלים נובע לדעתו מכך ששמרו בה על התורה ודנו בה דין תורה! זה לכאורה אבסורד גמור. הרי סביר היה שיאמר שלא חרבה ירושלים אלא על שהפרו בה דין תורה. אבל הגמרא מסבירה שם "שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל עמ' ב). יש פעמים שהחורבן מגיע כתוצאה משמירה קפדנית על חוקי הספר בשעה שיש לנהוג מעבר לחוקי הספר, לפנים משורת הדין.

שבירת הלוחות היא מעשה המחאה החריף והיפה ביותר שידעה האנושות מעודה. מנהיג אמיתי צריך לדעת ברגע הנכון לשבור דווקא את הדבר שהוא הכי מאמין בו. לנפץ. אם משה לא היה שובר את הלוחות יתכן שבני ישראל היו נוטשים את העגל אך לא נוטשים את העבודה הזרה הטבועה בהם. כך היו הופכים את הלוחות האלוהיים לאליל החדש. אפשר לעבוד עבודה זרה גם ללוחות שכתב אלוהים. רק שבירתם האמיצה של הלוחות הראשונים יכולה הייתה להוביל לקבלה של הלוחות השניים כסמל ולא כאל בפני עצמו. קבלה שלמה ואמיתית. משה הוא המנהיג שידע ש"על ידי מעשה גבוה לא נתקדש שום דבר", שיש פעמים שהבית חרב דווקא בגלל שמקפידים בו על דין תורה ולא רואים את האדם אלא רק את הספר, ש"פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה". כשהאדם מקדש במעשיו עגל מזהב יש לשבור את הלוחות ולזעזע את העולם. מי שלא יודע מתי לשבור לא יוכל לעולם לבנות. איזו דרך לסיים את התורה! משה משה, יישר כוחך ששיברת.