פרשת שמיני: בקרובי אקדש

אחת הדילמות החמורות העומדות תדיר בפני מקבלי החלטות בתפקידים שיפוטיים ואחרים, היא מידת החומרה בה יש לנקוט כלפי תופעות של הפרת חוק. הקפדה יתרה יכולה לעיתים ליצור עוולות לא פחות מוותרנות מופלגת. בפרשת השבוע אנו עדים לאחד הסיפורים המטלטלים ביותר בתורה בנושא זה.

בשיא חגיגות הכהונה בפתח אוהל מועד, לעיני כל העם, חורגים בני אהרון מהוראות הטקס המדויקות של אלוהים ומקריבים לפניו אש שהוא לא ציווה. התגובה חדה כתער: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' ". עונש מוות, בַמקום. ההקפדה היתרה, העוול וחוסר הצדק חונקים את הגרון.

מנהיג העם, דודם של המתים, רואה את הטרגדיה וניגש לאחיו אהרון ואומר לו: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". תגובתו הזועקת של האב השכול: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

מהי כוונתו של משה? כיצד הוא מנסה להסביר לאחיו את האסון? רבי מאיר שמחה הכהן מדוינסק בספרו "משך חוכמה" מסביר את הדברים בצורה הבאה –

"מיתתם היה הכרחי עבור 'שכל האומר הקב"ה ותרן הוא – יותרו חייו' ". אלוהים, מסביר המשך חוכמה, ויתר יחסית בקלות על חטא העגל ולא השמיד את עם ישראל. בעקבות זאת רבים בעם סברו שאלוהים הוא ותרן וקל לרצות אותו ולהתחמק מעונש, "לכן היה צריך להראות כי לא מחשבותם מחשבות השם יתברך, ולהראות בעניין קל מאוד אשר ביום חתונתו, והוקמו לכהנים לשרת בבית ה', עבור דבר אחד אשר לא צוה נשרפו לפני ה', ולהראות כמה גדול כחה של עבירה, והקב"ה יחשוב במאזני צדק ומשפט על עון קל".

אלוהים בוחר להראות כמה גדול כוחה של עבירה דווקא עם הקרובים לו והנאמנים לו ביותר, עם בני אהרון הכהנים. "וזה שאמר 'בקרובי אקדש' ואז 'על פני כל העם אכבד' - אראה כבודי לישראל. אבל לולא זה לא אוכל להראות כבודי לבני ישראל, למען לא ידמו כי בן אדם הוא ונושא פשע בלי משפט - חלילה מאלקי משפט לא יעשה משפט!".

דברי ביקורת רבים יכולים להיכתב כאן. המשך חוכמה מנסה להראות שהדין היה מדוד ומדויק ולקורא הביקורתי קשה מאוד לקבל את זה. יחד עם זאת, אני מבקש דווקא לנסות ולראות איזה יסודות אפשר ונכון ללמוד מדבריו למציאות הישראלית.

לעיתים אין ברירה לשלטון אלא להקפיד מאוד במידת הדין ובחומרת התגובות על מנת להרתיע. ישנו ציבור רחב מדי אשר ינסה לנצל כל גילויי חולשה של השלטון, והגישה הרכה והמקלה שלעיתים נדמית כאנושית ונכונה יותר, עלולה לגבות מחירים כבדים בטווח ארוך.

לפני כמה שנים הייתי חלק מיוזמה שדחפה להחמרת הענישה עם עברייני מין. אין זה בגלל שחשבנו שענישה חמורה היא תמיד מדיניות נכונה, אלא כי הבנו שמול המציאות הספציפית בעולם המערבי ובישראל בתחום המיני נחוצה החמרה. העמידה על הדין היא אומנות רגישה. לעיתים נעשה עוול גדול ובכל זאת יש להקל בעונש – כמו במקרה חטא העגל. לעיתים יש להקפיד כחוט השערה על עברות לכאורה קטנות ולהחמיר מאוד. ההכרעה חייבת להשתנות בהתאם למציאות החברתית ואין כאן כלל אפריורי, שתמיד נכון.

אנו למדים גם שההקפדה בדין נכונה בעיקר כלפי נבחרי ציבור, אלו שהכי קרובים למלכות. תפקיד ציבורי הוא תפקיד מחייב. הוא מחייב בנורמות התנהגות גבוהות. אומנם החוק הוא אותו חוק עבור עובד הציבור, נבחר הציבור והאזרח הרגיל, אך אכיפתו והענישה על עבירה עליו ראוי שתהיינה קפדניות יותר במקרה של עובדי ונבחרי ציבור. בית המשפט העליון חזר על עקרון זה בכמה וכמה פסקי דין.

כך למשל הסבירה השופטת אופיר-תום בגזר דינו של שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון: "איש ציבור החורג מכללי הנוהל התקין, קל וחומר מי שחוצה את הגבול ועושה מעשים בעלי אופי פלילי, גורר בהתנהלותו זו אובדן אמון הציבור בנבחריו ושיבוש כל הנורמות...". והשופט אדמונד לוי כתב בשעה שהחמיר ביהמ"ש העליון את עונשו של השר לשעבר בניזרי: "כדי להתמודד עם נגע זה ולהרתיע את הרבים, לא די עוד במלל ודברי כיבושין, והגיעה העת לעשות מעשה, על ידי הצגתו של תג מחיר גבוה מזה שהיה נהוג בעבר לצידן של העבירות בתחום זה".

בני אהרון שילמו מחיר כבד, כבד מדי. גם למידת הדין, להקפדה ולהרתעה צריך לשים גבולות, אפילו אם מדובר בעובדי הציבור. יחד עם זאת, פרשה זו מלמדת אותנו על חסרונה התמים לעיתים של יד פסיקתית קשה במאבק כנגד תופעות המהוות את שורשי התחלואה של החברה. איזונים נכונים יותר יוכלו להשיב חלק מאמון הציבור ברשויות השלטון, אמון ההולך ופוחת בעשור האחרון.