פרשת שופטים: וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד

התורה מצווה את העם למנות שופטים ושוטרים ומנחה את בעלי התפקידים הללו לנהוג בצדק: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים טז, יט-כ). מרגש לראות מילים עתיקות אלו שדורות רבים של אנשי מוסר ומשפט, משוררים ואנשי רוח, קיבלו מהם השראה וצוטטו אותם שוב ושוב. בהמשך עוסקת הפרשה במינוי השליט הפוליטי -

"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ... רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד... לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" (דברים יז, יד-כ).

פסוקים אלו עוררו מחלוקות רבות בקרב חז"ל ובקרב פרשנים ופוסקים עד ימינו. מחלוקת מרכזית אחת הייתה סביב השאלה האם "וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם" נאמר כביקורת, כתיאור מציאות או כדבר שיש שלשאוף אליו ולדרוש אותו כפי שסברו מחברי מגילת העצמאות בכותבם: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית".

מחלוקת שנייה נסבה סביב השאלה האם מינוי המלך לאור דרישת העם הוא ציווי ממש, הוראה לעם ישראל, או שהוא רק בגדר רשות. רובם המוחלט של פוסקי ההלכה כולל הרמב"ם קבעו שמדובר בציווי. חובה לשים מלך. ההסבר הטוב ביותר לכך ניתן לטעמי בדבריו של רבי חנינא במשנה "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (אבות, ג, ב). זהו תמצית הנימוק ששימש אחר כך הוגים פוליטיים רבים כדוגמת הובס ורוסו להצדיק את קיומו של שלטון - השלטון כמי ששומר עלינו אחד מהשני.

אך דומה שמעבר לויכוחים בנוגע לשאלה האם מינוי המלך הוא חובה, בולטים פסוקים עתיקים אלו בתארם את המגבלות האישיות החלות על המלך. "ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו, אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו כדרך שעושין שאר המלכים אסור" (הרמב"ם, הלכות מלכים, ג, ג). י' בלידשטיין מסביר: "האיסור בריבוי סוסים כוונתו, כדברי הברייתא, להחזקת סוס 'בטל'. הכוונה: בטל משימוש פונקציונאלי, אלא מיועד לתפקידי גאווה וטקס, 'להיות רץ לפניו'. על המלך להיות בעניין זה כאחד העם... העיקר הוא איפוא באופיו המוסרי, באישיותו של המלך".

קו פרשנות זה מעביר את הדגש משאלות הקשורות לשיטות ניהול חצר המלך וגובה המיסים שיש לגבות מהציבור, לעיסוק באישיותו ומוסריותו של המלך. מלך בעל אישיות גאוותנית אינו ראוי לשלטון. פרשנות זו משתלבת עם המשך הפסוקים האוסרים על ריבוי כסף וזהב אישי. כותב הרמב"ם: "ולא ירבה לו כסף וזהב להניח בגנזיו ולהתגאות בו או להתנאות בו, אלא כדי שיתן לחיילותיו ולעבדיו ולשמשיו" (הלכות מלכים, ג, ד). ריבוי של כסף וזהב לצורכי המדינה ולמען עובדי המדינה מותר, ריבוי כסף וזהב באופן פרטי וכן על מנת ליצור טקסי גאווה למיניהם אסור.

בחברה האמריקאית ניטש ויכוח על עצם הלגיטימיות בעיסוק הציבור בכמות הממון שיש לשליטים. ישנה טענה שזהו עיסוק לא ראוי ושרכושם הפרטי של פוליטיקאים הוא עניינם בלבד. למעלה מזאת, אנו שומעים טיעונים רבים בזכות בחירתם של בעלי ממון לתפקידים פוליטיים, מאחר וממונם מוכיח לכאורה שהם מוכשרים ובעיקר מאחר ושליט עשיר נתון פחות ללחצים מצד בעלי ממון ולאפשרויות של שוחד. לעניות דעתי זהו משגה חמור וטוב עשתה התורה באוסרה ריבוי סוסים, כסף וזהב לשליט.

ריכוז ההון בקרב משפחות עשירות ופערים כה גבוהים של הכנסות, כפי שיש כיום בישראל ובארה"ב, אמורים להיות דבר שמנהיגי המדינה נאבקים נגדו. אך כיצד יאבקו ראש הממשלה ושריו למען צמצום הפערים ולמען רווחתם של אלו הנמצאים בתחתית סולם ההכנסות, אם הם עצמם צוברים מיליוני שקלים בחשבון הבנק שלהם ואוחזים בנכסים השווים מיליונים? כאשר המנהיג מסמל ומשקף בחייו הפרטיים שלו את אי הצדק הכלכלי במדינה, צריכה להידלק לכולנו נורת אזהרה חמורה באשר לעצם האפשרות לצמצם את העוול הזה.

למעלה מזאת, ראש ממשלה המצוי ברווחה כלכלית כה גדולה יתקשה מאוד להבין את מצוקתם הכלכלית של חלק ניכר מאזרחיו ויש סכנה שלא יוכל כלל להבין מציאות של עוני ומחסור. יו"ר מפלגה המתיימרת למרבה האירוניה להיות מפלגת עבודה שדואגת למדיניות כלכלית סוציאל דמוקרטית ולזכויות עובדים, אשר לא מתבייש לגור בדירות פאר, ללבוש שעוני יוקרה ובגדים בשווי עשרות אלפי שקלים ולהחזיק בעושר גדול, לא יוכל לעולם לייצג את אלו שידם אינה משגת ומייתר את עצם קיום מפלגתו.

גאוות הלב נושאת עימה תחלואים רבים. בין היתר, היא לא מאפשרת לשליט הגאוותן לראות באמת ובתמים את האזרחים כאחיו ומייצרת קהות חושים כלפי גורלם. הסיגרים הידועים של ביבי ואולמרט מסמלים זאת. דומני שמכך חששה התורה באומרה: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו". הקריאה בפרשת השבוע מעוררת בי געגוע למנהיגים ישראלים שחיו בצניעות ולא ראו בממון ערך אלא רק אמצעי לסייע להם לבצע את תפקידם ושליחותם הציבורית על הצד הטוב ביותר, מנהיגים של "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף".   

[NRG מעריב, 12.08.2010]
[לקריאת מאמר נוסף על פרשת שופטים העוסק ב "ידינו לא שפכו את הדם הזה" וטקס עגלה ערופה הקליקו כאן]