פרשת תולדות: תרבות השקר וסכין האמת

בטבורה של פרשת תולדות, פרשת בר המצווה שלי, מצויה תרבות השקר. בתחילת הפרשה נאלץ יצחק לנדוד לארץ זרה מפני הרעב, וכמו אביו לפניו הוא משקר לאבימלך וטוען שרבקה היא אחותו ולא אשתו. "וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא" (בראשית כו, ז). סיבת השקר היא חרדה מפני הלא נודע בארץ זרה. בהמשך הפרשה מגיע דור שלישי של שקרים. יעקב מחליט, ביוזמתה ועידודה של אימו, לגנוב ברמייה את הברכה של אחיו. יעקב מתחפש לעשו, ניגש לאביו ואומר "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" (בראשית כז, יט). יצחק חושד ומבקש למשש אותו על מנת לוודא שהוא אכן עשו, הבן השעיר יותר, ואז אומר את המשפט הידוע "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (שם, כב). השקר נעשה הפעם בכדי לקדם אינטרסים, לזכות ביוקרה ועושר ואולי יותר מכל – מתוך קנאת אחים.

חרדה מפני הלא נודע ורגשות עוצמתיים כמו קנאה ותאוות בצע ושלטון עומדים פעמים רבות בבסיס ההכרעה לשקר. החרדה מפני המציאות הקשה והכואבת גורמת לנו ליצור מציאות אלטרנטיבית, מפונטזת, שמשככת את האפשרות של עתיד רע. המציאות השקרית עשויה להיות במקרים אלו גם אנוכית מאוד ובלתי מתחשבת בסובבים אותנו ואזי השקר הוא רק צעד ראשון בפגיעה בזולת. אצל אברהם ויצחק זה הוביל להפקרת נשותיהם, אצל יעקב זה הוביל לפגיעה עמוקה באחיו ואביו ולפיצול המשפחה. החרדה, המביאה אותנו לתגובה מיידית של הגנה עצמית, עומדת ביסודן של התנהגויות מנוולות רבות. אין כאן כוונה להרע לזולת, אך דווקא ההגנה העצמית מתוך קהות חושים לגורל הזולת עומדת ביסודם של פשעים רבים.

כאשר בין אדם לרעהו עומדת חומה המסתירה את האדם כפי שהוא, קשה ליצור יחסי רעות וסולידריות. בשקר ובהסתרה אנו משמרים את הזרות. לכן כותב הגיבור של גרוסמן לאישה שפגש: "הלוואי ששני זרים ינצחו את הזרות עצמה, את העיקרון האדיר והמחוקק של הזרות... ושנהיה כמו שניים שהזריקו לעצם זריקת אמת והם מוכרחים לומר אותה סוף סוף, את האמת. רוצה שאוכל לומר לעצמי: 'איתה אני זבתי אמת'. כן, זה מה שאני רוצה, שתהיי לי הסכין, וגם אני לך, מבטיח, סכין חדה, אבל בחמלה". (מתוך: דוד גרוסמן, שתהיי לי הסכין, עמ' 14).

חז"ל סברו שהשקר מותר כאשר ישנו מתח עמוק בין אמת לשלום, כאשר האמת תפגע בצורה לא מתחשבת ביחסים בין אנשים, כשאין בה חמלה. מניע זה שונה מאוד מקודמו, אם כי גם הוא קשור בחרדה- החרדה לזולת. השלום יסודו דווקא ברצון להיטיב עם הזולת ולהגן עליו מפני האמת החשופה, הקשה והכואבת או לפחות להיטיב לא רק לעצמי אלא גם לזולת. בשלום עלי לקחת את עולמו הרגשי של האחר בחשבון. הגמרא אומרת ש"מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום" (תלמוד בבלי, יבמות – סה עמ' ב), קרי מותר לסטות מהאמת ולשנות מעט את תיאור המציאות בכדי שייכון שלום.

בין ההיתר הצדדי של חז"ל לשקר למען השלום, לבין תרבות השקר ההולכת ומשתלטת על חלקים גדולים מדי בחברה הישראלית ובהנהגתה, פעורה תהום. בשנים האחרונות עסקתי עם תלמידים רבים בשאלה מתי שקר הוא לגיטימי וכל פעם מחדש הופתעתי לגלות שרבים מהם כלל לא רואים בעייתיות בשקר. הכנות, נתינת הכבוד לזולת דרך אמירת אמת, החתירה התמידית לגילוי האמת ואמירתה - איבדו מערכם. אולי אין פלא בכך כאשר כל מנהיגי האומה משתמשים בשקרים דרך קבע, כמעט כמדיניות. כל ראש ממשלה שהיה בישראל בשלושים השנים האחרונות נתפס משקר לציבור. בסקר מאגר מוחות שנחשף השבוע בכנס שדרות הסתבר שלח"כים הנתפסים בציבור כישרים ביותר, כמו ניצן הורוביץ וג'ומס ממרצ, יש תמיכה מועטת מאוד בקלפי. הציבור משדר לנציגיו שיושר לא חשוב. המחלה אוחזת גם במי שאמורים להיות אנשי רוח. כך לדוגמא, בעת שירותו כרב הצבאי הראשי שיקר הרב רונצקי בשידור חי כאשר הכחיש ציטוטים שלו שפורסמו בעיתון, זאת מבלי שידע שהדברים הוקלטו בקולו וששקריו יתגלו יום לאחר מכן ברבים. הרב רונצקי שכח כנראה את דברי הרמב"ם: "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כֶּבָרוֹ, והעניין שבלב הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנוכרי ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור... אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל וחטא" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק ב הלכה ו). גם הדברים המופיעים בעניין זה ברוח צה"ל שבו כתוב: "החייל יציג דברים כהווייתם בשלמות ובדייקנות", נשמטו ככל הנראה מזיכרונו של הרב.

חלק מהיופי של התורה הוא בהצגת אבותינו כדמויות אנושיות מלאות חרדות ואינטרסים. הבעיה היא שאנשים רבים רואים בכל מעשיהם סמל ומופת, ופרשנים רבים מצדיקים את המעשה הנורא של יעקב ומכתימים את עשו. יעקב שיקר לאביו החולה וזה היה פסול ורע. תרבות המבוססת על שקרים היא תרבות שעשויה לפורר חברה ושלא נעים לחיות בה. אומנם הטענה שלעולם אסור לשקר, כפי שטען לדוגמא קאנט, נראית כמוגזמת, אך הפיכת השקר לחלק לגיטימי מהחיים היא לטעמי פגיעה קשה בתרבות שלנו ובאפשרות שלנו לבנות יחסי אמון וכבוד הדדי.

בנעוריי הייתי בעל אובססיה לאמת. תמיד הפריע לי שבפרשת בר המצווה שלי שולטת תרבות השקר. היום אני מוצא מקום רחב יותר להכיל את מושגי הסוד והשקר בעצמי ובסובבים אותי, בעיקר מתוך אמפתיה עמוקה לאהבת השלום. יחד עם זאת, אני מסרב לוותר על חשיבותה הגדולה של האמת בחיינו ועל המאבק בשקר האנוכי, העיוור לעולמו של הזולת. ניסח יפה את הדברים הנביא זכריה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ:  דַּבְּרוּ אֱמֶת, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם, וְאִישׁ אֶת-רָעַת רֵעֵהוּ אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ,  כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי, נְאֻם-יְהוָה... וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבו" (זכריה ח, טז-יט).