פרשת קדושים: לא תעמוד על דם רעך

במרכז פרשת קדושים מופיע מניפסט קדום ומופלא של צדק חברתי:

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'. לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'. לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".

הארכתי בציטוט מאחר וזהו אחד המקבצים המרשימים ביותר המוכרים לנו מהעת העתיקה, של הנחיות לחיים שיש בהם הגינות, סולידריות עם הזולת, סיוע לחלש בחברה ושאיפה להתנהלות של צדק ואהבה. אבקש להתעכב על חמש מילים בתוך שרשרת המצוות המופיעה בפסוקים, מילים אשר מבטאות לטעמי את אחד הרעיונות החשובים והמרגשים בתורה – "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". משמעותו של ציווי זה היא שאסור לי להישאר אדיש למצוקות הזולת. כך לדוגמא אמרו חז"ל: "מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (בבלי, סנהדרין, דף עג, ע"א). הרמב"ם הרחיב חובה זו ופסק להלכה שבכל מצב בו יכול אני להציל את חברי ואיני מצילו, גם כאשר הדבר כרוך בהוצאה כספית או בהשקעת זמן, אני עובר על צו חמור זה (משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א הלכה יד).

גם בספר החוקים הישראלי תמצאו חוק בשם "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" שקובע כי "חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו". דומני שהחוק ראוי וצודק אבל משמעות הציווי המקורי רחבה וחשובה בהרבה מזה.

מספר האנשים בעולם המבקשים להרע עם זולתם הוא קטן. מספר האנשים בעולם העומדים על דם חבריהם, הנותרים אדישים ופאסיביים אל מול עוולות קשות, זכויות שנגזלות, אנשים בסכנה ובמצוקה ומנגנונים שרומסים את החלשים הוא גדול מאוד. רוב מצוקות העולם מתאפשרות בגלל ההמון האדיש.

אין חוק בישראל המחייב אותי להושיט עזרה לאדם שחי בעוני, לחבר שנקלע למצוקה נפשית, לפלשתינאי המושפל במחסומים באופן יומיומי, לתלמיד שלא זוכה ליחס מהמורה שלו, למורה שחוזר מתוסכל הביתה באין לו כלים ושכר נאותים לבצע את עבודתו וכן הלאה. זה לא עניין של חוק אלא של אנושיות בסיסית. דומני שלא אגזים אם אומר כי האדישות למצוקות הזולת היא שורש הרע בחברה.

כל אדם בחברה האנושית נושא עימו את צרותיו ומכאוביו שלו. היציאה מהפאסיביות והאדישות מהווה בין היתר יציאה מהתרכזות אגוצנטרית בצרותיי שלי וגמילה מרחמים עצמיים מוגזמים. האקטיביות של הנתינה והסיוע מתגלה פעמים רבות כמרפא גם להתמודדות עם הצרות מבית. דומני שלכן הציווי האוסר אדישות למצוקות הזולת מופיע בסמוך לשרשרת ציווים המחייבים אקטיביות של צדקה ומשפט. לא נכון לטעמי שהעשייה למען הזולת תיעצר בסיוע הישיר לאדם שמולי, אלא ראוי לה שתתרחב לאקטיביות פוליטית בה אני דורש מהמנגנון השלטוני לצאת מאדישותו ולמלא אחר חובתו לכונן כאן חברת צדק ברוח הדברים שהובאו לעיל. הגיעה העת שנפסיק לבחור את ההנהגה הפוליטית רק לפי שאלות של החזרת שטחים ונתחיל להעניק משקל רב יותר לכינונה של חברת צדק.

חברה צודקת יותר כוללת מנגנוני רווחה מאסיביים בצד תמריצי עבודה, שירותי בריאות רחבים לכל ולא מצב שבו 40% מהוצאות הרפואה הן פרטיות ומי שאין לו נדפק, חינוך המאפשר שוויון הזדמנויות אמיתי ושירותים נוספים. הרוצה בחברה צודקת צריך להצביע בקלפי לחברה שכזו ואף להיות נכון לשלם יותר מיסים ולהיאבק על הקצאת משאבים צודקת.

הפסוקים שהבאתי לעיל נעים בחוכמה מעיצוב דמות של אדם מוסרי שמתנהל בהגינות ובאהבה עם זולתו, לעיצוב של חברה שיש בה מערכת משפטית הוגנת ואחריות כוללת כלפי העני והגר וכל שכיר. העצמאות שחגגנו לפני ימים ספורים מסמלת את הפיכתנו לחברה ריבונית אשר עליה לכונן מנגנונים שלטוניים הדואגים לחלש בחברה ומוודאים שלא יהיה תלוי רק בחסדי חבריו. יחד עם זאת, אוי לחברה שבה המנגנון אחראי על הכל והפרט מרגיש שמעבר לתשלום מס הכנסה אין לו חובות חברתיות. הצדקה, ההגינות, השמירה על האמת, הדאגה לשכיר הנמצא תחתי בסולם ההיררכיה הארגוני, שמירת הלשון בה עסקנו בפרשה הקודמת, שבירת האדישות למצוקות הזולת, ובסופו של דבר ההתנהלות מתוך אהבה, הם אחריותו האישית של כל אחת ואחד. השילוב בין עשייה אישית וקהילתית בחברה האזרחית לדרישה פוליטית ברורה ממנהיגינו לכונן מערכת שאינה אדישה לחלשים שבתוכה, יוכל לכונן פה חברה צודקת ויפה יותר.
[NRG מעריב, 22.4.10]
לקריאת פרשנות נוספת לפרשת קדושים המתמקדת בזכויות עובדים ובתפיסה של לוינס הקליקו כאן