מילואים בשומרון, חטיבת בנימין,
אזור גוש יישובי טלמון. אני קשר מ"פ.
מגיע עם ג'יפ הפיקוד ראשון לכל אירוע. חש אחריות גדולה לשמירה על הביטחון אך לא
פחות גדולה לשמירה על שגרת חיי הפלשתינאים באזור. אני נכשל.
שגרה א' – כוח שלנו נשלח לבצע
מחסום פתע על הציר המוביל לרמאללה. ההיגיון המבצעי אומר שבעזרת מחסומים מפתיעים
מעין אלו ניתן לתפוס דרושי חקירה ומחבלים מבוקשים. רכב עוצר במחסום ואנו דורשים
מהנהג לדומם מנוע ובאיומי נשק מרחוק מורים לו להרים חולצה ולהסתובב. ביתו מביטה בו
מתוך הרכב. לאחר מכן עורכים חיפוש על גופו של הנהג האקראי, מורים לנערה לצאת
ובודקים את רכבו. בזמן הבדיקה אני מעביר את מספר תעודת הזהות שלו לחמ"ל ותוך
מספר דקות אנו מקבלים תשובה שהנהג תקין. מודים לו ומשחררים אותו לדרכו. עוד אבא
שמושפל בנימוס ליד ביתו. כן, מושפל בנימוס. ככה זה בממשל הצבאי.
שגרה ב' – שני בקבוקי תבערה
מושלכים על הכביש. אנו מגיעים לנקודה בזריזות ומתחילים מרדף על העקבות. בקצה הגבעה
נעלמים לנו העקבות בתוך שכונת בתים. המג"ד נותן הוראה לעבור בית בית ולהוציא
את היושבים בו ולנסות למצוא את משליכי הבקבוק בעזרת הרחת ידיים (שמא נשאר סולר על
היד הזורקת) ובדיקת סוליות נעליים (על פי העקבות שהלכנו עליהם). אנו מוציאים זוג
עם שמונה ילדים מביתם באיומי נשק. חברי סוגרים את כל הפינות ומאבטחים את המ"פ
ואותי שבודקים את האנשים ועושים סיור בבית. ילדים בני שלוש וחמש יושבים על המעקה
בחוץ עם אימם ומולם קני רובה. בפנים חדר תינוקות ובו ישנים שני תינוקות. אני מבקש
מהאבא לסגור את דלת חדרם שלא יתעוררו בבהלה. שאר הילדים כבר מבוהלים. זה לא הבית
הנכון. כך שמונה בתים ועשרות ילדים מפוחדים במידה הנכונה. כן, מפוחדים במידה הנכונה. ככה זה בממשל הצבאי.
שגרה ג' – דיווח בקשר על שלושה
פלשתינאים שנצפו נכנסים ליד יאיר, מאחז לא מאויש הממוקם על גבעה בין עין קיניא
לפאתי רמאללה. המאחז כולל שתי מכולות המשמשות כבית כנסת שלצידם מונחות אבנים של
תחילת בנייה ונחשב לנקודת תורפה ביטחונית חמורה. אנו קופצים לג'יפ ונוסעים לכיוון.
התצפית מדווחת שהיא מזהה אותם על המכולה. הנהג לוחץ על הגז. התצפית מדווחת שהם
מתעסקים בעמוד חשמל ויש להם כבלים ביד. המ"פ מיד חושד שמטמינים מטען במאחז.
הרגל על הגז, הדריכות בשיאה. התצפית מדווחת שהם מסתלקים ובשלב מסוים היא מאבדת
איתם קשר עין. אנו מגיעים לנקודה האחרונה בה הם נצפו ורואים שלוש דמויות רחוקות
מאתנו, מעבר לוואדי, ובעזרת משקפת מזהים שמדובר באותם אנשים (לפי צבע חולצות
ומכנסיים). המ"פ אומר לירות לכיוון. אנו יורים חמישה כדורים במגמה לגרום להם
לעצור ולהסגיר את עצמם. המרחק גדול ולכאורה לא מאפשר פגיעה. אחד החשודים נופל, לא
ברור לנו אם מהירי או מהריצה. 48 שעות מאוחר יותר אנו מקבלים הודעה שהאיש, פיראס
קסקס, ככל הנראה גנב מתכות ידוע בגזרה, נהרג מהירי שלנו. חבורה לא מקצועית של
חיילי מילואים יורה בלחץ האירוע בצורה לא נכונה ופיראס נהרג. גדעון לוי מעוות לאחר
מכן את הסיפור על דפי העיתון (הארץ, 24/12) ומודיע, מבלי לדבר אתנו, שמדובר באיש
שיצא לטיול בשמורת טבע וצפה על עדר צבאים ולפתע ירו בו. כך או כך, ירי הרתעתי
שהרג. כן, ירי הרתעתי הורג בממשל הצבאי.
היינו שם 21 יום. יש עוד
סיפורים רבים. שגרתיים. בראש חרוטות תמונות הזויות וקשות של מתנחלים המתפללים
בדבקות ביד יאיר ומוסיפים עוד אבן למבנה ההולך ומוקם שם, של אנשים תמימים החוזרים
מעבודתם ומושפלים בבדיקות שגרתיות ותמימות, של ילדים המוצאים מבתיהם באמצע הלילה,
של איש שנופל על גבעה ושל מטען שלא הוטמן. כל זה מתרחש, לפחות מבחינתנו, בגלל הניסיון
לשמור על בטחון המתנחלים ועל מניעת חדירת מחבלים לישראל. ללא ספק יש כאן אחריות גם
למחבלים המתעקשים לשמור על מתח ביטחוני גבוה בגזרה כל העת. האם הפתרון של מדינת
ישראל הוא מידתי ונכון? האם 40 שנות שיגרה מעין אלו יכולות להיות מוצדקות בנימוקים
ביטחוניים?
חובה להגיד כאן מילים ברורות וכואבות: הממשל הצבאי
הוא פשע יומיומי המבוצע על פי חוק על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן ובביצוע בפועל גם
של אנשי שמאל שכמותי שלא רוצים לסרב ולסכן את הדמוקרטיה בישראל. האם אני טועה ועלי
לסרב? שאלה זו מטלטלת אותי מרגע סיום השירות ובינתיים אני רק ממשיך לזעוק לכל עבר
את האמת הפשוטה: עלינו לצאת משם מיד ולהגן על גבולנו מהצד השני. כל דרך אחרת
פירושה המשך היותנו מדינה פושעת. חד וחלק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה