פרשת עקב: על הקשר בין ידע לרצון

בפרשת עקב חוזרת התורה לספר בשנית על חטא העגל. באמצעות סיפור מכונן זה אבקש לדון בקצרה באחת השאלות הפילוסופיות-קיומיות הגדולות שאני מכיר - מה הקשר בין מה שהאדם יודע למה שהאדם רוצה בו? את הדיון בנושא זה נקיים לאור הגותו של ישעיהו ליבוביץ בנדון, אך תחילה אבקשכם לחזור עימי לסיפור העגל.

בני ישראל יוצאים ממצרים אחרי שנים ארוכות של עבדות. הם רואים בעיניהם את עשר המכות, אלוהים קורע למענם את הים לשניים והם עוברים בתוך הים ביבשה. אלוהים ממשיך וסוגר את הים על אויביהם ולאחר כל זה מעביר אותם את הטקס המדהים של קבלת התורה עם אפקטים אור-קוליים שכמותם לא נראו מעולם. "מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי", כתבו חז"ל. עם ישראל בעת ההיא לא רק מאמין בקיום האל ובכוחו, הוא יודע שהאל קיים ומשגיח. כל אחד ואחת מעם ישראל רואים בעיניהם את הניסים והנפלאות ויודעים (לא סוברים, לא מאמינים, יודעים!) שיש אלוהים, שיש השגחה ושהאלוהים דורש מהם מספר דברים. בשלב זה עולה משה להר לזמן קצר של ארבעים יום ואז קורה הדבר המזעזע והמדהים – העם מחליט לעשות עגל ולעבוד אותו.

האם באמת יתכן שאנשים יעברו את הנפלאות שתיארנו לעיל, ידעו בוודאות שיש אל גדול ונורא ותוך זמן כל כך קצר יכריעו למרוד בו ולהקים להם אלוהים אחרים? אם אנו משערים שיש קשר בין ידיעה לרצון ושהעובדה שיש בידינו ידע מסוים סביר מאוד שתוביל אותנו לרצות בדבר מסוים, הרי שלכאורה הידע שהיה לבני ישראל בדבר קיומה של ההשגחה וכוחה העצום היה אמור לגרום להם לרצות לעבוד את האל וקל וחומר שלא לרצות לעבוד עגל זהב. לפיכך טוען ישעיהו ליבוביץ כי סיפור העגל ממחיש ש "העניין המרכזי באדם הוא שמה שהאדם יודע ומכיר ומה שהאדם רוצה בו הם שני עולמות נפרדים לגמרי. הכרעתו הרצונית של האדם איננה מותנית בידע שיש לו ואף לא בידע שאפשר להקנות לו".

הבה ננסה להבין טוב יותר את החלוקה הדיכוטומית שליבוביץ עורך בין מה שהאדם מכיר ויודע ומה שהאדם רוצה בו (ברוצה אין כוונתו לסתם חשק אלא לרצון שמניע את האדם לפעולה). האמת והשקר הם חלק מעולם הידע, לעומתם הטוב והרע הם חלק מעולם הרצון. מה שיש שייך לתחום הידע, מה שראוי שיהיה שייך לתחום הרצון. מה שאובייקטיבי והכרחי בעולמנו שייך לתחום הידע, הסובייקטיבי שאינו הכרחי שייך לתחום הרצון. תחום הידע עוסק באמצעים, תחום הרצון בתכליות. לפיכך - המדע והנתונים שייכים לידע, הערכים והאידיאולוגיות שייכים לרצון. עולם הידע הוא עולם של הסקת מסקנות מהמציאות ואילו עולם הרצייה הוא עולם של הכרעות כלפי אותה המציאות. אין כזה דבר מסקנה ערכית, יש רק הכרעה ערכית.

לטענה זו יש משמעויות מרחיקות לכת שאחת מהן היא שלא ניתן לנמק מערכת ערכית. אמחיש זאת בגסות מסוימת – אדם אחד יכול לחשוב שתורת הגזע היא אמת לאמיתה ושהיהודים הם גזע נחות ולהכריע שלפיכך יש לסייע ליהודים ולטפח אותם. הוא רוצה בסיוע לחלש. אדם אחר יכול להאמין באותה תורה ולהכריע ש "לפיכך" יש להשמיד את היהודים. זו אינה מסקנה אלא הכרעה! ההכרעה הרצונית של הנאצים לא נבעה מהידע שהם חשבו שיש להם בדבר נחיתות הגזע היהודי אלא בשל רצונם להשמיד את הגזע הנחות. הנחיתות הייתה שייכת לכאורה לתחום הידע, אך ההכרעה מה לעשות איתה לא נגזרה מהידע אלא פשוט שיקפה רצון רצחני. לטענת ליבוביץ: "שום ידע בעולם איננו מחייב את האדם לרצות במשהו... אולי הדבר הנוקב והמזעזע והמחריד ביותר שמוצג לנו ע"י ההיסטוריוסופיה המקראית הוא שגם התגלות אלוהים לא הצליחה. מעמד הר סיני היה כשלון טוטאלי". האדם יכול לדעת את האלוהים ולרצות בעגל זהב. האדם יכול לדעת שסיגריה תקצר את חייו ותגרום לו למחלות ובכל זאת לרצות לעשן וכן הלאה.

אם ידע איננו יכול לספק הנמקות להכרעות ערכיות הרי שגם חלק מהדיונים הערכיים שאנו מקיימים הם חסרי טעם ותוחלת. דמיינו שני מומחי ביטחון שמתמודדים עם השאלה האם החזרת שטחים לידי הרשות הפלשתינאית תביא לשיפור הביטחון או שמא להפך. במקרה שלפנינו אותם מומחים מסכימים על מטרה משותפת שבה הם רוצים (הגברת הביטחון) ומחפשים את האמצעי הטוב ביותר לאותה מטרה. כאן יש לפנינו ויכוח רציונאלי ששייך לתחום הידע ויש בו טעם. עכשיו בואו נתאר לנו שני אנשים אחרים המנהלים ויכוח דומה, אך במקרה זה האחד מהם סבור שמטרת העל ראוי שתהיה הגברת הביטחון והשני סבור שמטרת העל ראוי שתהיה שחרור אדמת ארץ ישראל מיד נוכרים. השניים חולקים בשאלה מה יותר ראוי – הצלת חיי אדם או שחרור אדמה קדושה. ויכוח זה אינו שייך לתחום הידע הקוגנטיבי אלא לעולם של הרצייה ולפיכך הויכוח מיותר. לאחר שמתברר שזה רוצה בחיי אדם וזה רוצה בשטחים קדושים אין טעם להמשיך בדיון (אלא על מנת לברר האם יש מטרה אחרת שמקובלת על שניהם, ששניהם רוצים בה). אין איך לנמק רציונאלית מדוע חיי אדם ראוי שיהיו חשובים יותר משטח ואין איך לנמק את ההפך. זה רוצה בזה וזה רוצה בזה. סוף לדיון.

אבחנה זו גם מדגישה את חשיבות הכוונה ואת ההבדל הידוע בין "לשמה" ו "לא לשמה". ישנו אדם שרוצה בעבודת ה' גם אם בשל כך יסרקו את בשרו במסרקות של ברזל (לשמה) וישנו אדם אחר שרוצה פינוקים ופרנסה וחיים טובים ורואה בעבודת ה' אמצעי לדבר הזה (לא לשמה). שני האנשים הללו יקיימו מצוות אך תהום פעורה בין עולמו הדתי של זה לעולמו הדתי של רעהו. כך הדבר כמעט בכל מערכת ערכית. לאה רוצה להיות הגונה ומוכנה לשלם לשם כך מחירים ורבקה רוצה להצליח במסחר ומגיעה למסקנה שהוגנות זה אמצעי טוב למשוך לקוחות. שתיהן מקיימות מסחר הגון אך תהום ערכית פעורה ביניהן והיא תתגלה ביום שההוגנות תחדל מהיות אמצעי טוב להצלחה מסחרית עבור רבקה. במילים אחרות, בדברנו על ערכים עלינו תמיד לשאול: מה את/ה רוצה? למעשה, על כל אחד ואחת מאתנו לברר לעצמו – מהו הדבר שאני רוצה בו כתכלית (ושאיננו ניתן להנמקה) ומהו הדבר שאני רואה כאמצעי לאותה תכלית (ושאותו ניתן לבחון בכלים רציונאלים)?

הרצון הוא מרכיב מרכזי מאוד באישיותנו. תהליכים פסיכולוגיים וסוציולוגיים רבים מנסים להשפיע על רצוננו לאורך כל חיינו וחלקם כמובן מצליחים אך אין ולו תהליך אחד שיגרום בהכרח לתוצאות מסוימות. בסופו של יום האדם יכול לרצות בכל רגע נתון כל דבר וזהו הדבר שהופך אותו למעשה לאדם. כפי שניסח זאת פראנקל: "אדם אינו עצם אחד בין עצמים אחרים. עצמים קובעים זה את דרכו של זה ואילו האדם בסופו של דבר מחונן בכוח ההגדרה העצמית. דרכו וגורלו – כמובן במסגרת נתוניו וסביבתו – הוא-הוא הקובע אותם. במחנות הריכוז ראינו אחדים מחברינו מתנהגים כחזירים, בעוד אחרים מתנהגים כקדושים. אפשרויות אלה ואלה גנוזות באדם; איזו מהן יגשים? דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים". אין בידינו ידע לגבי מהו הרצון הראוי ואנו נידונים להכריע בערפל. נוכל רק לקוות שנתגבר על התנאים הקשים ובתוך הערפל נזכה להכריע בקדושה.