פרשת ניצבים וילך: עדינות הפיוס וסכנת המוות האורבת בו

אנו בשלהי חודש אלול, ימי רחמים וסליחות, ימי תשובה. בפרשת השבוע מופיע הפסוק המהווה את המקור למילה תשובה: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים פרק ל, פס' ב). תשובה מלשון לשוב. התשובה היא השיבה אל האלוהים ומצוותיו. בתרגום חילוני למושג זה – התשובה היא השיבה לעולם הערכי בו אני מאמין, לדרך הישר והטוב.

בשבועות האחרונים אני לומד עם כמה מבוגרי בינ"ה את פרשנותו של הפילוסוף עמנואל לוינס לסוגיה במסכת יומא העוסקת בתשובה. המשנה מלמדת אותנו שבמקרה שפגענו באדם אחר, חובה עלינו לפייס אותו, כחלק מתהליך התשובה. "עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין האדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה מסכת יומא, פרק ח, משנה ט). בתלמוד מופיעה בהקשר זה אגדה מעניינת מאוד.

רבי אבא בר איבו, אחד מחשובי האמוראים שהיה ידוע בכינוי רב, היה מסוכסך עם שוחט אחד. ערב יום כיפור הגיע ואותו שוחט לא טרח לבוא וליישר עימו את ההדורים. רב ידע שהשוחט נושא באחריות, והכיר את הכלל הגדול שיום הכיפורים לא מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו. וכך, למרות שראה עצמו כצד הנפגע, החליט להטריח את עצמו וללכת אל השוחט, בכדי לתת הזדמנות לשוחט להתנצל. הוא דאג לו. למרות שהיה ידוע כאיש חשוב, החליט רב להטריח את עצמו וללכת לשוחט הביתה, בכדי ליצור סיטואציה שבה ודאי השוחט ינסה ליישב את ההדורים ואולי יתנצל. כך חשב רב באצילותו לעזור לשוחט החוטא.

בדרך לבית השוחט פגש רב ברב הונא ששאלו לאן הוא הולך. "לפייס את פלוני", השיב. רב הונא נחרד ואמר "אבא הולך להרוג אדם". תשובתו של רב הונא נראית תמוהה, אך מסתבר שרב הונא העמיק לראות ולהבין שיצירת סיטואציה שכזו באופן מלאכותי עלולה רק להחמיר את המצב. במקרה שהשוחט לא יסכים להתנצל בפני רב, התוצאה עלולה להיות עונש כבד משמים. כדברי לוינס: "משחק הפגיעה והמחילה הוא משחק מסוכן".

רב טעה בשיקול הדעת. הוא הגיע לשוחט, אשר עסק באותו רגע בביקוע ראש של שור, וזכה לקבלת פנים נוקשה – "אבא, את? זיל! לית לי מילתא בהדיב" [אבא, אתה? לך! אין לי דבר אתך]. כפי שחשש רב הונא השוחט מתייחס לרב בצורה מכוערת ומגרש אותו. עונשו לא איחר לבוא -  הוא סיים את דבריו ועצם מתוך ראשו של השור נשמטה, פגעה בצואר השוחט והרגה אותו.

סיפור מטלטל זה מעלה שאלות רבות לגבי עולם הסליחה. קשה לחשוד ברב בכוונות לא טהורות, אך נראה שהוא לא הצליח להבין את שרב הונא הבין מיד – סליחה דורשת הכנה נפשית, תחילה יש להכשיר את הלבבות ואז יש לעשות מעשה. דרמת הפיוס היא רגישה ומסוכנת ואין די בה בכוונה טובה של אחד הצדדים, כאשר לא מתכוננים למעשה הפיוס כראוי הוא עלול לגבות מחיר כבד.

אחריות כבדה להתרחשות מוטלת על כתפי השוחט ועל כתפי רב כאחד. לוינס מסביר: "הסיפור אינו בא לתאר את הנס, אלא את המוות המאיים כשבני אדם מסתגרים בשיטותיהם, את הטוהר המסוגל להרוג כשהאנושות עדיין נמצאת בשלבים שונים של התפתחותה, ואת גודל האחריות שרב קיבל על עצמו, כשהאמין בטרם עת באנושיותו של האחר" (עמנואל לוינס, תשע קריאות תלמודיות, עמ' 21).

השוחט סגור בתוך עצמו.  לכל אחד יש את הסיפור שלו והדרך שבה הוא רואה את הדברים. בכל סכסוך יש לפחות שני נרטיבים, שני סיפורים, שתי נקודות מבט שונות המספרות אותו. השוחט לא מסוגל לצאת מעצמו ולפגוש ברב. הוא אומר "אין לי דבר אתך". הוא לא מסוגל לראות את כוונתו הטובה של רב ולהוקיר אותה. הוא לא יכול לחשוב בכלל על פיוס. הוא סגור בשיטתו. "המוות מאיים כשבני אדם מסתגרים בשיטותיהם".

רב האמין באנושיות השוחט. רב האמין שהמפגש יוליד התייחסות שונה. הוא ראה בחזונו פיוס כמעט מיידי. הוא היה תמים. כאשר אתה "מאמין בטרם עת באנושיות של האחר", כאשר אתה לכאורה עושה עימו חסד וכולך טוהר וכוונות טובות, אתה עלול להמיט עליכם אסון. דווקא לוינס, הפילוסוף שהשקיע את עיקר כתיבתו במפגש ההומניסטי עם דמות האחר, המאמין הגדול בדיאלוג האנושי, מסרב להתמכר לתמימות המסוכנת ומתריע שזמן לכל ועת לכל חפץ. חשוב מאוד להאמין ביכולת של האחר להיפגש עימך ולהתפייס עימך, אך לא בטרם עת. לא לפני שהתנאים בשלים.

מילים אלו של לוינס מעוררות בי חרדה בפתיחת המו"מ המחודש בין ישראל לרשות הפלשתינאית. פגישת הפיוס הגדולה של ברק וערפאת בימי קלינטון הסתיימה באינתיפאדה רצחנית, באלימות חסרת תקדים של שני הצדדים, בהרס תהליך השלום ובקריסת האמון שהתחיל להיווצר באותם ימים בין העמים. "אין פרטנר" אמר ברק, "לית לי מילתא בהדיב". זו היתה פגישה של מנהיגים שלא יכלו שלא להסתגר בשיטותיהם, זו הייתה פגישה של אנשים שהאמינו בטרם עת שהאחר יגיב בצורה מפויסת ומתוך רצון כנה לשלום וגילו שהמוות אורב למי שלא מכין עצמו כראוי לפיוס.

עשור אחרי הכישלון ההוא אני תוהה בחרדה - האם ביבי ואבו מאזן בשלים לפגישות פיוס שבהן באמת שני הצדדים מצליחים לא להסתגר בשיטותיהם? האם אובמה עשוי לטעות ולנסות לכפות את הפיוס בטרם עת, בטרם בשלות, כאשר המוות אורב בפינה?

לצערי הרב אני פסימי. אני איש שמאל שמאמין בשלום ומוכן להתפשר למענו ואני שמח על כל התקדמות בתהליך המדיני, אך אני לומד מהתלמוד ומלוינס שדרמת הפיוס עדינה ומלאת מהמורות ויש להיזהר בה. ערב הפסגה בוושינגטון וערב השנה החדשה ליבי מתמלא תפילה שראש ממשלת ישראל נתניהו והנשיא עבאס יפתיעו אותי ואת העולם כולו ויגלו נכונות אמיתית לפיוס ושלום, לסליחה ולשיבה לדרך הישר והטוב. הלוואי.