פרשת ואתחנן: על אהבת האחר

"וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים, פרק ו' פסוק ה').

תשאלו- מה לחילוני אתאיסט כמוני ולאהבת האל? בכתיבה הפילוסופית לאורך הדורות האל מקבל פנים שונות וביניהם האל כסמל לאמת, לערך הנעלה ביותר, וכן האל כאחר המוחלט שניצב למול האדם, כדבר הרחוק ביותר ממנו אך הקיים בתוך חייו. עבור ההומניסט פירושים אלו מתחברים בנקודת היחס לאחר בחברה. אם אני מתייחס ברצינות הראויה לשאיפות ההומניסטיות הרי שאני עומד כל העת מול האחר ונבחן בהתייחסותי אליו. אהבת האל הרחוק מצטרפת לציווים נפרדים על אהבת הרֵעַ הקרוב ואהבת הַגֵּר הַגָּר עימי, ויחד הם מהווים את בסיס ההומניזם. הבנת הציווי לאהוב את האל מהווה אם כך אפשרות לשיחה חיה ורלבנטית על יחס לאחר בחברה הישראלית.

כשהרמב"ם מדבר על אהבת האל ברור לו שאין הכוונה לרגש חמים המצוי בליבי כלפי איזה זקן שיושב בשמיים ומושך בחוטי העולם. אהבת האל היא עבודה קשה אשר עושים אותה מתוך אהבה לאמת מסוימת ולא מתוך יראה מאיזה שד. פעולה מתוך יחס של יראה מונעת על ידי שיקולים של רווח והפסד. אני חושש מהעונש ונמשך על ידי השכר. לעומת זאת, "העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה--לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה:  אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה, פרק י). האלוהים מסמל כאן את האמת של חיי, את הערך הנעלה שלי. האוהב את האמת יעשה אותה פשוט כי היא אמת ולא מתוך שיקולי רווח והפסד.

מכאן אנו למדים שכאשר נאמר "ואהבת את יהוה אלוהיך" הכוונה היא שעליך לעבוד את האל באהבה. האהבה לא באה לציין רגש המצוי בתוכי ואינו נשלט, אלא באה לציין כוונה העומדת מאחורי פעולה ממשית. ללא פעולה אין אהבה. האהבה היא יסוד פעיל בנפש האדם, היא צורת התנהגות, היא אקטיבית.
כפי שטוען אריך פרום בספרו הקלאסי "אומנות האהבה"- ניתן ללמוד באופן הדרגתי לאהוב, ניתן להתאמן באהבה. האהבה היא אומנות שעלינו ללמוד ולתרגל ככל אומנות אחרת והיא לעולם תבוא לידי ביטוי בפעילות ולא רק בתחושה ערטילאית שברצונה מצויה בנו וברצונה נוטשת אותנו. באהבה, כל אהבה, טמונים לדעת פרום ארבעה יסודות פעלתניים – דאגה, אחריות, יחס כבוד וידיעה. אני דואג לאהוב נפשי ופועל בעקבות כך. "עיקר האהבה הוא 'עמל' לתכלית כלשהי, 'גידול משהו', שהאהבה והעמל כרוכים בו" (אומנות האהבה, עמ' 32). קין לא אהב את הבל ואמר "השומר אחי אנוכי?", אך "האוהב אחראי הוא. חייו אחיו אינם חיי אחיו בלבד, אלא חייו שלו", טוען פרום.  אני פועל מתוך אחריות לאהובי. בניסוחו של בובר "האהבה היא אחריותו של אני על אתה" (בסוד שיח, עמ' 12). הבעיה היא שאחריות זו עלולה להפוך לשתלטנות ובעלנות בה אני כופה את עצמי על הזולת, ולפיכך קיים יסוד יחס הכבוד. משמעו – "הכושר לראות אדם כפי שהוא, לחוש בעצמיותו היחידה במינה" (אומנות האהבה, עמ' 33). כאשר אני פועל מתוך דאגה ואחריות לזולתי עלי לעשות זאת לפי צרכיו ורצונותיו שלו ולא שלי. אני מכבד את אישיותו השונה משלי. כדי שאעשה זאת עלי להכירו ולדעת את אישיותו המיוחדת ולפיכך קיים יסוד הידיעה.

על הדרך לאהוב את האל נאמר "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". המשנה במסכת ברכות מסבירה את הפסוק שלנו כך: "בכל לבבך- בשני יצריך: ביצר טוב וביצר רע. ובכל נפשך- אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאדך- בכל ממונך". זוהי פעילות של אהבה שאינה תלויה בדבר ותופסת את כל האדם. אני עומד מול הרחוק ממני תחת ציווי חמור ומקיף של התמסרות ואהבה טוטאלית. הגמרא מספרת לנו שרבי עקיבא אהב את האמת שלו, את אלוהיו, עד כדי שסיכן את חייו ולימד תורה ברבים בניגוד לחוק הרומי. הוא נתפס והוצא להורג בעינויים. מסופר: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?" (בבלי, ברכות, דף סא עמ' ב). גם תוך כדי שהוא מוצא להורג בעינויים בגלל אהבתו, הוא ממשיך לאהוב ומקדיש את זמן מותו לביטוי אהבתו לאלוהיו.

משימה קשה וטוטאלית היא האהבה לאמת ולאחר. אולי רבי עקיבא הגזים. אולי האיש שאמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (בראשית רבה פרשה כד), לא ידע לאזן נכונה בין דאגה, אחריות, יחס כבוד וידיעה כלפי האל ובין יחס שכזה כלפי עצמו או כלפי הקרובים לו. אולי זו הסיבה שהוא נטש את אשתו ל 24 שנה והקריב את עצמו למות בעינויים. ואולי האהבה לאלוהים דורשת לעיתים את הקרבת האהבה לעצמך ולקרוביך, כי אין אתה יכול להמשיך לחיות תוך הפניית עורף לאמת שלך, לאידיאל חייך? כך או כך, נמצאנו למדים שאהבה היא לא רק רגש חביב ונעים שמצוי בתוכי מעת לעת. אהבה היא עבודה קשה, אומנות. ננסה לרגע לחשוב על היחס לאחר בחיינו הפרטיים ובחיינו הפוליטיים-חברתיים. לדוגמא: האם אנו פועלים כלפי מהגרי העבודה, כלפי אזרחי ישראל הערבים, כלפי כל מי שאנו חשים שהוא אחר מאתנו, ביחס של דאגה, תוך לקיחת אחריות על חייהם, מעמדה צנועה של כבוד ובמאמץ תמידי לדעת אותם? קשה הדבר מול יקירינו אך התורה מדגישה לנו כי חובה זו מוטלת עלינו גם כלפי הגרים, גם כלפי האמת של חיינו ואפילו כלפי האחר המוחלט. חובת האהבה.