במשך
שש השנים שאחרי יציאת צה"ל מלבנון לא חדל החיזבאללה להתקיף את ישראל ואף חדר
לשטחנו כבר בשנת 2000 וחטף חיילים. בקיץ 2006 הותקפו ישובי הצפון בטילים ובמקביל
חדרה חוליה של חיזבאללה לישראל, רצחה חיילי סיור וחטפה אותם. מלחמת לבנון השנייה
נולדה בצדק ומתוך הכרח להגן על ריבונות המדינה ובטחונה. מינואר 2001 נורו אלפי
רקטות קסאם מרצועת עזה על מדינת ישראל והדבר המשיך ביתר שאת אחרי יציאת ישראל משם.
מבצע עופרת יצוקה נולד בצדק ומתוך ההכרח להגן על גבולות המדינה וישובי הדרום. יחד
עם זאת, בשני המקרים ניצב סימן שאלה כבד סביב שאלת המידתיות והתבונה שהיו בתגובה
הישראלית.
"וַתֵּצֵא
דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא
אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב
אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית לד, ב). שכם אונס את דינה. מיותר לציין עד כמה
חמור מעשה זה. לאחר שהוא עושה זאת הוא מתאהב בה ורוצה להתחתן איתה –
"וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר
עַל לֵב הַנַּעֲרָ. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה
הַזֹּאת לְאִשָּׁה" (שם, ג-ד). חמור הולך לדבר עם יעקב ומציע לו שיתוף פעולה
בעל מאפיינים כלכליים וחברתיים – אתם תתנו לנו את הבנות שלכם ואנחנו ניתן לכם את
הבנות שלנו ונחיה יחד בשמחה ובאהבה. יעקב מתנה את קיום העסקה בכך שכל החמולה של
חמור תעבור ברית מילה. לאחר ביצוע הטקס, בשעה שכל גברי העיר שוכבים כואבים, פלשו
בני יעקב לעיר למבצע רצח וביזה המוני – "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם
כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ
וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם
בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. בְּנֵי
יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם, אֶת צֹאנָם
וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ,
וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל
אֲשֶׁר בַּבָּיִת" (שם, כה-כט).
ניתן
לספק הסבר למעשי הרצח הללו. הקהילה של שכם בן חמור מכילה בתוכה מעשה אונס ולא
מוקיעה אותו. לכאורה, הם נושאים במידה מסוימת של אחריות על המעשה הנורא שנעשה. כמו
כן, בעולם שבו החזק שורד יש לייצר תגובה נחרצת לכל מעשה פשע על מנת לייצר הרתעה
אפקטיבית ולשמור על בטחון הקורבן. בנוסף, יצר הנקמה הוא אנושי מאוד ומראה על האהבה
והדאגה של בני יעקב לאחותם. כדברי שמעון ולוי לאביהם: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת
אֲחוֹתֵנוּ?!" (שם, לא).
אני
משער ומקווה שלא השתכנעתם מטיעוניי האחרונים. התגובה על עוול בעזרת עוול גדול יותר
היא ילדותית, מסוכנת ולא מוסרית. תחושות הפגיעה וההשפלה המלווים את שמעון ולוי
מובנות ביותר, אך אינן מצדיקות פגיעה בחפים מפשע וגם לא פגיעה שאינה מידתית במי
שפשע או שנושא באחריות עקיפה לפשיעה. שאלות מוסריות מוכרעות פעמים רבות בתשובות של
מינונים ומידות ולא בתשובות של כן או לא. אלו הכרעות דקות, סבוכות ועדינות שיש
לקבוע להן גבולות בעזרת כללים ברורים המורים מה אסור לעשות בשום מקרה. הרצח שביצעו
שמעון ולוי הוא דוגמא לכך.
לא
התנגדתי לפעולה צבאית בלבנון בקיץ 2006, אך חשבתי שהמידתיות הופרה בה לחלוטין.
תמכתי בפעולה צבאית בעזה בדצמבר האחרון ואף התגייסתי אליה בצו שמונה, אך אין לי
ספק כיום שהמידתיות הופרה בפעולה זו שוב ושוב. בצדק אמרנו שלא ניתן לחמאס להמשיך
ולהפוך את חיי תושבי הדרום לסיוט חרדתי מתמשך. צדקנו באותה מידה שצדקו שמעון ולוי
באומרם "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?". יחד עם זאת, דומה שכוח האש
לא רוסן דיו ושבמקרים רבים בתוך המבצע עקרון המידתיות הופר.
לאחר שכוח
צה"ל הרג ב-1953 מעל חמישים מתושבי קיביה, רובם הגדול לא לוחמים, כתב ישעיהו
ליבוביץ: "יש ויש למצוא הצדקה למעשה זה, אך אל נשתדל למצאה,
ונכיר במועקה שהיא מטילה עלינו. יש תקדים לקיביה, וממנו נלמד - מעשה שכם ודינה. לא
מרשעות והפקרות עשו בני-יעקב מה שעשו, טענה ניצחת הייתה להם: 'הכזונה יעשה את
אחותנו'?! ואף התורה המספרת את מעשה שמעון ולוי בשכם מוסיפה על תיאור הזוועה שלוש
מלים - שלוש מלים בלבד - שבהן לכאורה ניתנת ההערכה המוסרית של הדבר: '..אשר טימאו
אחותם', ואעפ"כ נתקללו שני שבטים בישראל לדורות בגלל מעשה זה
ע"י יעקב אביהם... זוהי דוגמה לפרובלימטיקה המוסרית המחרידה, שייתכן
מעשה שהוא מוסבר ומנומק, ואפילו מוצדק (!) – ואף על פי כן הוא מקולל" (ישעיהו
ליבוביץ, יהדות עם יהודי ומדינת ישראל, עמ' 232).
אינני
משווה את תגובת בני יעקב לתגובת צה"ל בעזה. בני יעקב עשו פעולת נקמה מכוונת
באנשים שאינם מסכנים אותם כעת. בשפת ימינו הם פשוט ביצעו רצח. זה לא מה שקרה בעזה.
הבעיה המוסרית הקשה שנתקל בה צה"ל ברצועה היא בעיקר עד כמה לסכן את חיילנו
בניסיון לשמור על מידתיות בהפעלת האש. זו בעצם הדילמה המוסרית החשובה והמרכזית
ביותר בתחום טוהר הנשק. חשוב לזכור שלאחר דיונים רבים צה"ל הכריע במסמך רשמי
הקרוי רוח צה"ל שחייל "ייעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם,
בכבודם וברכושם" של מי שאינם לוחמים. יש להודות על האמת וכך גם טען בפני
לפחות אחד ממנסחי רוח צה"ל - בחלק גדול מהמקרים בעזה לא נהגנו בהתאם לרוח זו.
שאלת המידתיות עולה שוב ושוב בהקשרים שונים. כולם
מסכימים שיש לשחרר מחבלים תמורת גלעד שליט אך חלוקים בשאלה כמה ואילו. כולם
מסכימים שעל המדינה חלה אחריות לדאוג לנזקקים בתוכה אך השאלה היא באיזו מידה
וכיצד. כולם מסכימים שלמדינה יש זכות וחובה להגן על ריבונותה וביטחונה גם באמצעים
צבאיים אך שוב השאלה היא באיזה אופן ובאיזו מידה ומהם המחירים הכרוכים בכך. תדיר
פחות שאנו נדרשים לשאלה הכוללת "כן או לא", אך אנו נידונים לעסוק יומיום
בשאלות באיזה אופן ובאיזו מידה. שמעון ולוי איבדו כל פרופורציה במסכת מעשי הרצח
שלהם. עלינו ללמוד מטעותם ולהישמר מאוד מלהגיע למצבים בהם טיעון המוצדק בבסיסו
יהווה אמתלה למעשים איומים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה