חג החירות תש"ע: יומן מילואים אישי

14.03.10, ביקור בבית בודד על גבעת מריבה

על הגבעות הסמוכות לכביש בין ההתנחלות שבות רחל למוצב מבוא שילה, פזורים חמישה מאחזים לא חוקיים ובהן מתגוררות עשרות משפחות. באופן אירוני ניתן למצוא קציני צה"ל רבים בין המתיישבים שם, חלקם מפקדים על יחידות המוצבות בשטחים ואמורות לשמור בו על החוק והסדר. בתוך ממלכת האבסורד הזו אנו מבחינים בבית אבנים קטן ובודד על גבעה. זוהי גבעה של מתנחל אחד – בחור בן שמונה עשרה בשם איתן. בצד הבית מלונה ובה כלבי שמירה אימתניים ומספר אווזים המצווחים בכל פעם שמישהו מתקרב.

אנחנו עוצרים שם עם ג'יפ vסמג"ד ופוגשים את חגי, אחיו בן החמש עשרה של איתן, שבעת הביקור נמצא שם לבד כשסכין חגורה למותניו כאמצעי בטיחות. חגי מכניס אותנו בשמחה לביתם ומארח אותנו בנפש חפצה וחיוך רחב. על אדן החלון של הבית מונח הספר "אור הרעיון", ספרו הגזעני של הרב כהנא, והנער הצעיר מדקלם את תכניו בלהט ואמונה תמימה. האם אני יכול להגיע לדיאלוג עם הנער הזה? האם יש בכלל שפה משותפת בה נוכל לדבר?

18.03.10, הפרות סדר בנבי סאלח

יום שישי. עם סיום התפילה במסגדים מבקשים עשרות צעירים מנבי סאלח, מלווים בפעילי שמאל רדיקלי מהארץ והעולם, לרדת לאדמותיהם שתחת ההתנחלות חלמיש ולהפגין את בעלותם על הקרקע. במקום יש לכאורה סכסוך ארוך על פיסת קרקע קטנה שבליבה מעיין - זה אומר שלי היא וזה אומר שלי היא. למעשה סביר להניח שמדובר בתירוץ להמשך מאבקם של המתנחלים לאחוז ביותר קרקעות ולהמשך מאבקם של הפלשתינאים להשתחרר מהממשל הצבאי ולגרש את המתנחלים מהאזור. הסמח"ט מכנה את זה "שכנות רעה".

ההפגנות הללו הופכות בדרך כלל תוך דקות להפרות סדר אלימות ולפיכך המח"ט מכריז על המקום שטח צבאי סגור ושוטרי מג"ב כבר פרושים באזור למנוע את יציאת המפגינים. "הפרות הסדר" נמשכות שעות ארוכות ואנו מוצאים עצמנו במשחקי חתול ועכבר אלימים עם הנערים הפלשתינאים. הם זורקים אבנים ונסוגים מעט, אנחנו יורים גז ועשן ונסוגים מעט וכך שוב ושוב.

לפתע בתוך ההמולה הזו עוצר לצדנו רכב פלשתינאי שהגיע מכפר אחר ואחד מיושביו צועק לנו "פצוע פצוע". ברכב שוכב פצוע ראש מריב חמולות בכפר שכן. והנה אני עומד מול תמונה סוריאליסטית מטלטלת – בצד אחד שלי, במרחק 50 מטר, זורק נוער פלשתינאי מתוסכל אבנים ומקלל אותנו, ואנו מגיבים במאות רימוני עשן וגז ואמצעים נוספים לפיזור הפגנות. בצד שני שלי, הפרמדיק של הגדוד מטפל בבחור פלשתינאי פצוע, לצידו שני חברים של הפצוע המבקשים מאיתנו לקחת אותו לבית חולים בישראל ולא ברמאללה כי הטיפול שם טוב יותר ולצידם חובש של הסהר האדום. אבנים וגז בצד אחד, טיפול בפצוע כתף אל כתף בצד שני. בין אלו לאלו מאה מטרים של אדמה ואלפי קילומטרים של איבה וחוסר הבנה.

22.03.10, הצתת סככה, עקירות עצים ושיחה סוערת בג'יפ הסמג"ד

בימים שחלפו מההתפרעות בנבי סאלח אנחנו חווים עוד מספר מקרים של הפרות סדר, זריקות אבנים ומשחקי חתול ועכבר. באחד הלילות מישהו מנסה להצית את הסככה ליד המעיין. הוא מצליח לברוח ולמקום מגיעים כעשרה מתנחלים המנקים את האזור מהנפט וההרס שנזרע בו. שניים מהם נעלמים אל תוך החשכה ונהג הג'יפ שלנו רואה אותם עוקרים עצי זית של פלשתינאים כנקמה. "הלילה נעשה פה כל פרובוקציה אפשרית והם ידעו שאירוע כזה לא עובר בלי מענה", אומר לנו אחד מהם.

השיחה בג'יפ החפ"ק שלנו סוערת ומרתקת. הסמג"ד הוא איש הציונות הדתית שלמד בחברון. אני דתל"ש פעיל שמאל והנהג חקלאי חילוני מישובי עוטף עזה. אנו מנסים להבין את המציאות האבסורדית הזו מנקודות מבט שונות ומתווכחים מרה על הפרשנות ועל אפשרויות הפתרון. נדמה שייאוש קל מלווה את השיחה. אנו מגיעים להבנה שמעבר לכל רציונאל אפשרי של הסבר ופתרון הרי שבסופו של יום מדובר פה גם על מלחמת דת, וספק אם על הפער בין הגבעה של איתן לפלשתינאי בנבי סאלח ולחייל השמאלני הנדרש לשמור על שניהם ניתן לגשר. איך נחיה כאן יחדיו?

ליל הסדר האישי שלי

ליל הסדר. הלילה המסמל את הפיכת פזורת העבדים העבריים לעם בן חורין. ממתנחלי הגבעות ועד לחברי בישיבה החילונית כולם מסבים לשולחן וקוראים את ההגדה של פסח.

קרוב לשלושים שנה אני עושה את הסדר אצל דודי במושב הדתי נוב שברמת הגולן. ההגדה מזמנת עבורנו לימוד ושיחות הגולשים פעמים רבות לדברי מחלוקת ולמפגש של זהויות יהודיות שונות. בדברי התורה המדוברים סביב לשולחן ניתן למצוא מגוון מעניין של השקפות ציוניות ודתיות, רובן כתומות. מהשמאל החילוני-הומניסטי יש רק אותי שם. חוויה לא קלה המרוככת מאוד בעזרת אהבתי הגדולה לבני משפחתי. השיחות סביב השולחן מזכירות לעיתים את השיחות הסוערות בג'יפ החפ"ק. יחד גדלנו ואילו עתה נדמה לעיתים שתהום פעורה בין אמונותינו והשקפותינו. התהום לעיתים מלמדת ומעשירה אך לרוב כואבת ומעוררת שאלות חדות על יכולתם של שבטי ישראל לחיות יחד בארץ הזו.

ביאליק אמר באחד מנאומיו: "אנו יודעים כי מאז ומעולם היינו מחולקים לשנים-עשר שבטים.  לאילן שלנו היו הרבה ענפים והם נשאו הרבה פירות, וטוב לאילן שענפיו מרובים... כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד". ענפים רבים ודאי שיש אך דומה שהגזע המשותף מרקיב ונעלם. 
היציאה ממצרים אינה רק יציאתנו האישית מעבדות אלא יציאתנו מצורת מחשבה שיש בה אדונים ועבדים. אם חירותנו וריבונותנו בעידן זה כרוכים בהפיכתנו לאדונים, בהמשך הפעלת ממשל צבאי על עם אחר תוך שלילת זכויות האזרח הבסיסיות ממיליוני אנשים, אין אני רוצה בחירות זו. אם אחדות העם והשותפות במפעל הציוני פירושה שעלי לתת מקום לגיטימי לעקירות עצים, גזילת אדמות והשקפת עולם גזענית הסוברת שאנו עם קדוש ונעלה על עמים אחרים – אין אני רוצה באחדות העם. האם יש עתיד למפעל הציוני? חג החירות השנה מוצא אותי מהורהר ופסימי.

[פורסם באתר NRG מעריב, 26.3.10]