פרשת בהעלותך: מי ייתן כל עם ה' נביאים (?)

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה' וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל.  וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ.  וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם. (במדבר יא: כד-כט).

מהי הנבואה? מה קורה שם ל-70 הזקנים?

תפיסה קלאסית ומעט ילדותית של תופעת הנבואה גורסת שבאופן פתאומי שורה על אדם כלשהו כוח אלוהי-מיסטי אשר מעניק לו יכולת על-טבעית לראות את העתיד. לפי פרשנות זו ה' ציווה על משה לאסוף את הזקנים במקרה, אך משה יכול היה עקרונית לאסוף 70 איש מצעירי העם ואין כל משמעות לדרגתם האישית של הזקנים ובהם אלדד ומידד, שכן הנביא הוא רק צינור שדרכו  מתגלה דבר האלוהים. אין לנביא חשיבות כאדם, גם אם פעמים רבות הוא זוכה לנבואה מסיבה כלשהי.

תפיסה בוגרת יותר של הנבואה רואה בה סוג של שלמות אנושית. זוהי הגעה למדרגה גבוהה עד כדי כך שהאמת הגדולה  פורצת מתוכך. הנביא לא רואה את העתיד כקורא בכוכבים ובמזלות, אלא מבין את המציאות לעומק עד כדי כך ששורה עליו השראה, מעין אלוהית, והוא יכול להבין לאן מציאות זו תוביל. בעלי התוספות, מהפרשנים החשובים והמקובלים ביותר של התלמוד, כותבים: "אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות" (פירוש התוספות על מסכת יבמות, דף נ עמ' א). הנביא לא מתנבא על מה שיהיה אלא על מה שראוי להיות. זוהי האבחנה החדה של איש הרוח העומד בשער וזועק מול עוולות ואומר מה ראוי. השכינה היורדת על הזקנים היא למעשה תיאור הגעתם לכדי נבואה וההשראה שלהם ולכן היא לא פוסחת על אלדד ומידד במחנה.

לדעת הרמב"ם הנבואה אינה אקט של התערבות אלוהית אלא תוצאה טבעית של שלמות השכל ושלמות "הכח המדמה" ומידותיו של האדם. אומנם לעיתים האלוהים מתערב ומונע נבואה ממי שראוי לה, אך הנבואה היא הישג אנושי ולא אקט שמימי. מרתק לראות שאלו הם דבריו של אחד מגדולי ההגות הרבנית לדורותיה.

אחד העם פיתח תפיסה מעניינת על הנבואה. לדעתו הנביא הוא איש המסור כל כולו לרעיון גדול ומקורי. "רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו, עם כל חושיו ורגשותיו, עד שאין ביכלתו להסיח דעתו ממנו אף רגע ; אינו יכול לראות את העולם אלא דרך אספקלריא של רעיונו, וכל חפצו ועמלו הוא להגשים את האחרון בשלמותו בכל חזיונות החיים. בעד האידיאל הזה נלחם הנביא כל ימיו עד מקום שידו מַגעת" (אחד העם, "כהן ונביא"). נביאי ישראל הקדישו, על פי המקרא, את ימיהם למרדף אחר הצדק החברתי והמוסר ועסקו ללא לאות ברדיפה אחר הוגנות, בסיוע לחלש ובמיגור הרשע.

 אם נבקש לשלב את דברי הרמב"ם, התוספות ואחד העם נגיע למסקנה שהנביא הוא איש ענק באיכותו, איש רוח בעל מידות ואינטלקטואל גדול, אדם המשלב כוחות רגש ואינטלקט עוצמתיים, אשר מתמסר כל כולו לרעיונות השוברים את השיח החד מימדי בחברה, המציגים את אשר ראוי שיהיה והמבקשים לפרוץ דרך חדשה אל מול עוולות החברה העיוורת. בדרך כלל יבוזו לאדם זה ויראו אותו כמשוגע או כקיצוני, אך לולא השפעת הנביאים לעולם לא נצליח להתעורר לחשיבה מקורית ושונה.

העולם לא יכול להתקיים רק עם נביאים. קריאתו של משה בפרשתנו: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים" היא לשון גוזמא. הנביא בהגדרה עומד מול העם ומציב אלטרנטיבה. העולם חייב מנהיגים אשר עוסקים באומנות האפשרי ולא רק באומנות הרצוי. אנשים שיכולים לייצר פשרות ומורכבויות ולא מסורים לרעיון מרכזי בצורה פנאטית. יחד עם זאת, העולם גם לא יכול להתקיים בלי נביאים. לולא ענקי הרוח שעמדו מול כל עקרונות תקופתם ותרבותם לא יכול היה העולם להתקדם, לא יכולה הייתה חברה לחיות ולהעמיק ולשגשג. נביאים גדולים כמו משה, ישעיהו, בודהה, ישו, אפלטון, אריסטו, שפינוזה, סימון דה בובואר, מרתין לותר קינג, ישעיהו ליבוביץ ואחרים, הם כיום אות ומופת ודמויות השראה לכולנו.

מי הם נביאי ישראל החיים בינינו כיום? מי הם ענקי הרוח והמעש בחברה הישראלית אשר עומדים למול החברה בכל גדולתם ומבקשים לזעוק ולנער את כולנו, מבקשים להראות לנו נתיבי דרך חדשים וראויים יותר, מצליחים לשחרר אותנו מקיבעונות מחשבותינו ודרכינו הרעות?

מה קורה כאשר את תפקיד הנבואה מנסים לתפוס נמוכי קומה שזוכים לכבוד ולהדרת קודש כאילו הם היו גדולי אומה? השבוע נתקלנו בעוד אחד כזה מרבני האורתודוכסיה המתנחלת, רבה של "אלון מורה" הרב אליקים לבנון, שפסק "באומץ" שאשה לא יכולה להתמודד למזכירות היישוב וקבע כי "אין זה תפקיד לאשה" ו"מתן שררה לאשה זו בעיה". אנו נתקלים בגמדי נבואה גם בין הרואים בעצמם אנשי רוח בשמאל החילוני. איפה אלדד ומידד שיתנבאו במחנה ואיפה משה הצנוע שיוותר על כבודו ויגיד "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים"?

הלב מתגעגע לגדולי הרוח של האומה, לנביאים שיידעו לטלטל אותנו היטב ולגרום לנו לחשוב מחדש על דרכנו. "כשאנשים קטנים עושים צל גדול – סימן שהשמש שוקעת".

[למאמר נוסף על פרשת בהעלותך בנושא ענווה]