פרשת נשא: שליטה מול דיאלוג

בפרשת השבוע מופיע מנגנון טקסי עתיק וחשוך. מדובר במנגנון שמטרתו הגלויה היא לשמור על קדושת המשפחה ועל הנאמנות המינית, ומטרתו הסמויה היא לשלוט במיניות האישה ולקַבֵּעַ בדרך נוספת את שליטתם של הגברים בנשותיהם. על פי הפרשה, כאשר חושד איש שאשתו בגדה בו אך אין לו הוכחות והיא מכחישה את הדבר, עליו להביא אותה אל הכהן שמעביר אותה טקס משפיל שבשיאו הוא משקה אותה מים מיוחדים. כאן נכנס לסיפור מעשה כשפים מיסטי – אם האישה אכן בגדה הופכים המים למרים ומאררים (מביאים קללה) והורסים מבפנים את בטנה ואזור איבר מינה, ואילו אם היא חפה מפשע היא זוכה לצ'ופר ומתעברת מבעלה שזה עתה העביר אותה את הטקס המשפיל.

"...וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ ... וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים. ... וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" (במדבר ה, טו-כח).

המשנה לצערנו החמירה יותר את המצב. כפי שהראתה ידידתי חוקרת התלמוד והמשוררת רוחמה וייס: "במעבר בין תיאור הטקס במקרא לתיאורו במשנה התחלף אופיו של טקס השקיית הסוטה בכמה עניינים מרכזיים: הטקס הפך מטקס בדיקה לטקס ענישה, הטקס הפך מטקס צנוע לטקס פומבי, הטקס הפך מטקס שנעשים בו מעשים מאופקים באופן יחסי, לטקס ובו מעשים מיניים משפילים, קשים ואלימים במיוחד... מעמידים את הסוטה בפני כל הקהילה ומפשיטים אותה - מסירים את תכשיטיה, קורעים את בגדיה, מלבישים אותה בבגדים שיכערו אותה, הכהן בודק את שדיה, כורכים סביב גופה חבל, דורכים על הכפה שהייתה על ראשה ועוד". מעניין שמצד שני חז"ל ביטלו בסופו של דבר את הטקס מאחר ו "רבו המנאפים" והוא כבר לא היה אפקטיבי לטעמם. שימו לב – "משרבו המנאפים פסקו המים המרים" (סוטה, פרק ט, משנה ט), לא משרבו המנאפות.

למרות הכאב שזה גורם לרואים בתורה מסמך אלוהי קדוש, הגינוי וההוקעה של מנגנונים חשוכים מעין אלו, אשר מהווים עוד עדות לשוביניזם העמוק הטמון במקרא ובהלכה, הם חלק מחובתו של הקורא הביקורתי. נדמה שאת זה הבינו גם גורמים שונים בחז"ל, כולל אלו שביטלו למעשה את הטקס. כתבי הקודש יכולים לשמש לנו מקורות השראה נעלים במגוון דברים, אך ברוב מה שקשור למעמד האישה הם מהווים מעין השראה הפוכה, מקורות ללימוד "מה לא".

רבות נכתב על הבעייתיות שבטקס הנ"ל, ואני אבקש להאיר נקודה פחות מרכזית בו בעלת חשיבות רבה לטעמי. מעבר לכך שמדובר במנגנון המבטא את שליטת הגבר באישה הרי שלפנינו דוגמא לבעיית עומק ביחסים בין אנשים. הטקס המתואר כאן מבקש לפתור את המשבר בחיי הזוג באמצעים משפטיים הנכפים על האישה. על פי התיאור המקראי אין שלב ביניים בין החשד והקנאה של הגבר לבין הבאת האישה אל הכהן לטקס המשפיל. חסר כאן שלב הדיאלוג האינטימי, חסר ניסיון לסייע לבני הזוג להתמודד עם הרגשות הסוערים ומשבר האמון באמצעים אנושיים יותר.

הדיאלוג האינטימי הוא שורש המפגש האנושי. מניעת דיאלוג ופתרון משברים באמצעים משפטיים ומנגנוניים, או לחילופין השארתם לא פתורים ולא מדוברים, הם חלק משורשי הניכור בחברה. היכולת לקיים שיחה בשעת סערת נפש, לנסות להבין את הזולת בשעה שהוא נראה לי רחוק ומגונה, להגיע לאינטימיות ולמפגש לבבות, לאפשר לעצמי להשתנות בתוך מפגש מבלי לדבוק בהכרח במה שחשבתי והרגשתי לפניו, אלו הם כמה מן הדברים הנפלאים המייחדים את המפגש האנושי.

לא מדובר במפגש קל. כפי שניסח זאת ידידי-מורי ד"ר משה מאיר: "המפגש עם האחר הוא לעולם מפגש פוצע. הרוך והתענוגים שמורים לפגישה ראשונה שאיננה חודרת עד לפני ולפנים. הפגישה העמוקה היא בהגדרה קשה, כיוון שהיא מערערת את קיום הנפרד... החרדה מפני הפגישה, מפני חדירת האחר המעמידה את הזהות המצטרפת, יוצרת התנגדות ואימה רבה". ועם זאת, הפציעה שבדיאלוג מבטאת את האנושי שבי ודחיקת הדיאלוג הצידה מבטאת את הניכור מהאנושי.

מנגנונים קהילתיים-ציבוריים יכולים לתמוך בדיאלוג האינטימי באם הם מעודדים לקיימו ומבקשים לייצר חלל מתאים המאפשר אותו. תפקידו של חבר, בן משפחה ואף מנהיג ואיש רוח שפונה אליו זוג במצוקה הוא בראש ובראשונה לכוון אותם לעבר שיח מעין זה, לאפשר להם לקיים דיאלוג ובמקרה הצורך להפנות אותם לסיוע מקצועי שייתן להם כלים מעין אלו. גברים רבים נוהגים ללגלג על הנטייה הנשית לרצות "לדבר על זה". אולי יש לנו מה ללמוד מנטייה זו.

הריצה לעבר מנגנון משפטי בכל סכסוך, עוול ואי הבנה בין אנשים תורמת להעצמת הניכור בחברה. הדבר נכון גם בסכסוכים בעלי אופי כלכלי, גם בכאלו הטמונים בתוך הזוגיות ואפילו במקרים של דיבה, לשון הרע והטרדות מסוגים שונים. למרות שמקובל לטעון אחרת, אני סבור שגם בחלק מהמקרים של הטרדה מינית נכון יותר להתמודד עם דברים בעזרת דיאלוג ומפגש ולא בעזרת מערכת משפטית או מערכת מנוכרת אחרת. אין בדברים האלו בכדי להגיד שבכל מקרה פניה למערכת המשפט היא שגויה. ישנם מקרים רבים שבהם חובה עלינו להשתמש במנגנון זה אשר יכול להביא למשפט צדק ולהרתעת עבריינים, אך טענתי היא כי שימוש אוטומאטי במערכת זו אינו מאפשר את קיומו של דיאלוג עומק ומקשה על תהליכים של חרטה ותיקון בין אנשים.

לא די בזה שטקס השקיית המים מבזה את האשה ומנציח את שליטת הגבר, הוא גם מנצל אמצעים קהילתיים-ציבוריים לרמיסת האינטימיות הזוגית. במקום שהכהן יהווה מעין מגשר המבקש להביא שלב אחר שלב את בני הזוג לדיאלוג, הרי הוא בפועל מרחיק אותם מדיאלוג זה ועושה רדוקציה לכל יחסיהם לכדי טקס משפיל ונטול שיחה. הרתיעה שאני מקווה שרוב הקוראים חשים מטקס השקיית המים צריכה לעורר אותנו גם לחשיבה על כל המקרים שבהם אנו בורחים בכעסנו ובעלבוננו לשתיקה, הדחקה או למנגנונים משפטיים במקום להתמודד מול ועם אנשים כבני שיח.