פרשת ויגש: אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ (והערה על מהגרי עבודה)

וַיְשַׁלַּח אֶת־אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ (בראשית מה, כד).

הקריאה המחודשת בפרשה מדי שנה מאפשרת להתאהב בכל פעם במשפט אחר וכך מתחדשת התורה. השבוע זה קרה לי עם עצת יוסף: "אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". הצטרפו אלי בדרך לגילוי הסיבה.

אחרי שיוסף כבר לא יכול היה להתאפק וגילה לאחיו את זהותו, הוא שלח אותם להביא את אביו ואת כל המשפחה הגדולה למצרים. רגע לפני צאתם הוא אמר להם: "אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". במסכת תענית (דף י ע"ב) מופיעות שתי פרשנויות למילים אלו. רבי אלעזר אומר: "אמר להם יוסף לאחיו: אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגזו עליכם הדרך". העיסוק בהלכה מביא מחלוקת שמביאה רוגז. דעה אחרת אומרת: "אל תפסיעו פסיעה גסה, והכניסו חמה לעיר". פסיעה גסה נובעת מהליכה מהירה ולא מחושבת וחכמים חשבו שהיא מתכון לאסון. כניסה לעיר כשהחמה כבר שקעה פירושה הסתכנות בשוד או נפילה לבורות.

למול שני הדרשות המבקשים להזהיר אותנו ממחלוקות ומהתנהגות לא זהירה בהולכנו בדרך, כותב אבן עזרא את הדברים הפשוטים הבאים: "וטעם אל תרגזו - שיכעוס איש על אחיו בעבור מכירתו". פעמים רבות כאשר מתברר לנו שעשינו טעות איומה הדבר הראשון שאנחנו עושים זה לרגוז על מי שהיה עמנו ולהאשים אותו בטעות. זה קורה בזוגיות, זה קורה ביחסי עבודה, זה קורה סתם בין חברים. קשה לנו לקחת אחריות ולחוש אשמה ולכן לרבים יש אינסטינקט של הטלת אשמה על הזולת. יוסף מכיר את נפש האדם ומזהיר את אחיו שלא יתחילו לרגוז זה על זה בדרך בשל מכירתו. מה שהיה- היה. איזו גדלות נפש של יוסף.

לעניות דעתי, יש בעצתו של יוסף כלל חשוב לחיים, שהרי כל כך הרבה פעמים אנחנו מתרגזים בדרך. בדרך לצדק חברתי, בפקק בדרך לעבודה, בדרך לעשיית חסד עם חבר, בדרך לברר מחלוקת, בדרך למשפחה, כשמטפסים על הרים בדרך וגם כשהולכים בירידה, בדרך לפרנסה, כאשר אנו לא מסכימים על הדרך וכאשר יש קונצנזוס, אפילו כשאחים הולכים יחד בדרך להצלת אביהם מרעב, יוסף לוחש לכולנו- "אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ".

פעמים רבות בשעה שאנו נאבקים כנגד רוע, אי צדק והעדר אהבה בעולם, אנחנו מתרגזים בדרך ועושים בדיוק את מה שאנו נאבקים נגדו. ברטולד ברכט בשירי סוונדבורג דייק לטעמי בניסוח הדברים -

וְיָדַעְנוּ הֵיטֵב:

גַּם שִׂנְאָה לְשִׁפְלוּת

מְעַוֶּתֶת אֶת תָּוֵי הַפָּנִים.

גַּם הַזַּעַם נֶגֶד אִי-צֶדֶק

מַצְרִיד אֶת הַקּוֹל. אַךְ! אֲנַחְנוּ,

שֶׁרָצִינוּ לְהָכִין אֶת הַקַּרְקַע לִידִידוּת,

לֹא יָדַעְנוּ לִהְיוֹת יְדִידוּתִיִים בְּעַצְמֵנוּ

ברכתו של יוסף "אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" נדמית לי כאחת החשובות ביותר בדרך לתיקון אדם ועולם ובאופן קצת פחות דרמטי- גם בדרך לקצת יותר שלוות נפש...

וַיִּקְחוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם וְאֶת־רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל־זַרְעוֹ אִתּוֹ. בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל־זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה  (בראשית מו, ו, ז) – הערה על מהגרי עבודה.

סיפור ההגירה מצרימה בשל מצוקת רעב נמשך. שלושת אבות האומה, איש איש בתורו, באו מצרימה בתקווה למצוא שם פרנסה. הם הלכו ברגל, מלאי חששות, נחשפו לסיכונים בדרך הרוגזת, אבל לא הייתה להם ברירה- כשאין אוכל אדם שם בצד את כל שאר השיקולים. בני ישראל מגיעים הפעם מצרימה לתקופה ארוכה. הם מגיעים לחפש עבודה כרועי צאן אף על פי ש "תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל־רֹעֵה צֹאן" (בראשית מו, לד). מצרים סובלת כולה מרעב ובתוכה נוצרת בעיה דמוגרפית וכלכלית- "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מז, כז).

תחילתו של עם ישראל בהפיכתו בעל כורחו לבעיה דמוגרפית וכלכלית במצרים. הנמקתם של מצוות רבות שיינתנו בספרים הבאים בחומשי התורה תהיה "כי גרים הייתם בארץ מצרים" או לחילופין "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". יסודו של עם ישראל בזכרון חולשת אבותיו שנאלצו להגר לצורכי עבודה ואוכל לארץ זרה והפכו עבדים. המציאות הגלובלית בה העולם מחולק לשבעים ורעבים קשה ומזמנת התמודדויות מורכבות למדינת ישראל. גם כאן קל מאוד לרגוז בדרך ולפעול מתוך אותו רוגז. הנה בפרשתנו מתחיל הלקח הגדול של התורה-

זכרו את העבר שלכם, ושם תמצאו כוחות לגלות חמלה כלפי אלה שזה ההווה שלהם.