פרשת תרומה: נדיבות לב בתרבות אגואיסטית

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, א-ח).

הציווי הפותח את הפרשה המשמימה הזו, שכולה פרטי פרטים של הכנת המשכן וכליו, הוא דווקא אחד היפים שיש - "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". כל אדם ייתן בהתאם לנדיבות שבליבו. לא כמס הכנסה, לא כמעשר עני וחיובי צדקה מדודים, אלא באופן חופשי ורצוני על פי ליבו. לא מנגנון חברתי מסודר ומאורגן על פי חישובי צדק, אלא נתינה המבעבעת מתוך הנותן, המבטאת את רצונו הטוב, את כוחו לראות את טובת הכלל ואת הדברים החשובים הנמצאים מחוצה לו.

בהכרעה לפעול בשיטת "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" יש סיכון. המשכן הוא למעשה מוצר ציבורי. ההגדרה המקובלת למוצר ציבורי היא: מוצר הניתן לשימוש חופשי על ידי כלל הציבור. כאלו הם בטחון, אויר נקי, תאורת רחוב, רדיו ואפילו מעלית בבניין רב קומות. גם מוסדות ציבוריים המשרתים את כל הבאים בשעריהם, כגון מתנ"ס ואפילו בית משפט, מוחזקים במידה רבה כמוצרים ציבוריים. כאשר אני יודע שאוכל להנות מהמוצר גם אם לא אשתתף בהוצאות ובטרחה הנדרשות להשגתו, עומד בפַנַי פיתוי של לקיחת טרמפ על אחרים והתחמקות מהשתתפות בנטל. תופעה ידועה זו מכונה במדעי החברה "תופעת הטרמפיסט" או "הנוסע החופשי". במציאות הישראלית אנחנו משתמשים הרבה במונח "השתמטות" על מנת לתאר את ההתחמקות מהנשיאה בעול הציבורי.

אכן, מוצר ציבורי הנשען על טוב ליבם של אנשים עלול לקרוס וכדי למנוע זאת קיימים מנגנונים רבים המנסים לכפות על כל אדם לשאת בנטל הכרוך בהחזקת המוצר. במקרה של בניית המשכן נראה שאלוהים לא חושש מתופעה זו ומעז לפנות לנדיבות ליבם של אנשים, לרצונם הטוב. מדוע אם כך לא נוצר כאן כשל השוק הידוע של הטרמפיסט? לכאורה השיקול כאן הוא חד וברור – יש לי סכום מסוים, אם אתן ממנו יהיה לי פחות, אם לא אתן עדיין אוכל להשתמש במשכן כמו כל אחד אחר. מסקנה כלכלית ברורה – לא לתת.

ובכל זאת נתנו. ובכל זאת בנו משכן לתפארת. ובכל זאת בכל פינה בעולם ובכל רגע באנושות אנו עדים לאנשים הנותנים למען מוצרים ציבוריים וגם "סתם" למען הזולת. למרות התרבות הקפיטליסטית המדגישה את ערכי האגואיזם והתחרותיות החומרית, אנו עדים כל העת לתופעות של נתינה מסוגים שונים. בני אדם, כך מסתבר, מסוגלים להתעלות מעבר לאבסורד האגואיסטי שמכתיבה התרבות השלטת, מעבר לשיקולי עלות-תועלת כלכליים, ולבטא את היותם אנשים אוהבים, שערכי רעות ואחריות הדדית לא זרים להם, ואשר רוצים לשרת פעמים רבות ערכי רוח ותרבות. 

בעקבות פרשת בניית המשכן אני מבקש להפנות אלומת אור לצדדים חיוביים בחברה הישראלית. לאנשים התורמים ממיטב כספם למען מוסדות ללא כוונת רווח במגוון תחומים; למתנדבים אשר משקיעים מזמנם ומרצם למען הזולת; לכל אלו אשר לא מנסים לעקוף את החוק ומתייצבים לשירות צבאי מלא ובאם הם לא יכולים אז לשירות לאומי; למשרתי המילואים שיודעים כמה קל לחמוק מחובה זו אך מסרבים להיות טרמפיסטים של ביטחון; לאלפי פעילים חברתיים שמשקיעים לילות כימים בעשייה למען הציבור; לתנועות הנוער, המכינות הקדם צבאיות, שנות השירות, גרעיני הנח"ל, תנועות בוגרים, קהילות מגשימות מסוגים שונים, פעילים פוליטיים ועוד. כל אלו בונים את המשכן החברתי של ימינו ככל אשר יידבנו ליבם ועושים זאת במסירות ואהבה אין קץ. את הנתינה הנפלאה שלהם ניתן אולי להבין יותר בעזרת הדברים הבאים של אריך פרום:

"אי ההבנה הרווחת ביותר היא זו המניחה כי הנתינה היא ויתור על משהו, שלילת משהו, הקרבה. האיש אשר אפיו לא חרג בהתפתחותו מאותו שלב שבו שולטת הקבלה, הניצול או האגירה, מוחש לו מעשה הנתינה בדרך זו. האופי השווקני נכון לתת, אולם רק תמורת קבלה. בתתו ללא קבלה, הריהו בעיניו כמי שרומה. בני אדם שהאוריינטציה שלהם היא בלתי פרודוקטיבית, מוחשת להם הנתינה כהתרוששות. לכן רוב הנמנים על סוג זה ממאנים לתת. יש העושים הנתינה מידה טובה במובן הקרבן. הללו חשים שמשום שהנתינה כרוכה בצער חייב אדם לתת. מידת הנתינה נעוצה בעיניהם בעצם מעשה קבלת הקרבן. בעיניהם הכלל שמוטב לתת מלקבל משמעו שמוטב לסבול מלהתנסות בשמחה.

האופי הפרודוקטיבי, בעיניו נודעת לנתינה משמעות שונה לחלוטין. הנתינה היא הביטוי העליון לפוטנציה. בעצם מעשה הנתינה הריני חש את עצמתי, עשירותי, כוחי. חוויה זו של חיוניות ופוטנציה מוגברת ממלאת אותי שמחה. אני חש את עצמי כשופע, מוציא, חי, ועל כן כמלא שמחה. הנתינה משמחת יותר מן הקבלה, לא משום שחיסור היא, אלא משום שביסוד הנתינה מונח ביטוי חיותי... כל המסוגל לתת את עצמו עשיר הוא. הוא חי את עצמו כאיש היכול להעניק מעצמו לאחרים". (אריך פרום, אומנות האהבה, עמ' 29-30).

אם נאמץ את תפיסת הנתינה שמציע לנו פרום, נזכה כולנו להפוך עצמנו לאנשים טובים ושמחים יותר החיים בחברה אוהבת יותר. חברה הראויה לכך שהרוח תשכון בתוכה.